אחת הביקורות יצרה בי סקרנות, לקחת את הספר ולהתחיל לקרוא בו. הופתעתי, נהניתי מאוד. השפה כישפה אותי בקסמה, הייתי חייבת לדעת מה יעלה בגורל גיבורנו, כיצד יחלץ ממלתעות האימה והזעם של אביו. האם כוחו יעמוד לו במשימה הקשה והסבוכה הזו.
העלילה נרקמת בשפה שונה, התיאורים והעלילה הינם סביב הגיבור. לדוגמא הנוף, ביצירות אחרות אני מרגישה כאילו אני צופה בנוף, אך כאן אני חלק מהנוף. העלילה נרקמת בשני מישורים העבר והווה של הגיבור. בביתו של הגיבור , מתקיים אורח חיים דתי. אביו בעל התקפי זעם ואלים משרה פחד ואימה על הסובבים אותו (אימו, אחותו, עליו ושני אחיו). כל אחד מבני משפחתו מגיב אחרת ומורד בדרכו כלפי יחסו של האב. שמעון אדף, מוליך אותנו בדרך ייסוריו של הנער, התבגרותו ובחרותו. ריגש אותי מאוד.

נהניתי מאוד, מומלץ.

הערת בינתיים: קיימים משפטים בלטינית, שלדעתי היה רצוי לתרגמם. כגון: mox nox in rem, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הכותרת ניסיתי לפענחה, לפי גוגל בדף השער: סימן וחותם ורודים יהודים (et signa signo rosea iudaeae).
חיתוכי המשפטים בסוף לא הפריעו לי כהוא זה, לספוג את העלילה. המשכתי אותם בדמיוני.

שמען אדף עשה בספר את כל המאמצים האפשריים כדי שלא אוהב את הספר! הספר לא קריא. הכתיבה שלו קשה, למילים אין יכולת לעוף לשום מקום . העלילה לא מעניינת והספר מדיף ריח של
אפרוריות מהסוג שמתלבשת לך על הלב ואוכלת אותו מפני שאדף לא משאיר שום טיפונת של קרן אור בסיפור. ואם אדף יקרא את הביקורת שלי הוא פשוט ישמח כי הוא חושב שהספר הוא "למיטיבי לכת" לאנשים שלא מוותרים וקוראים אותו בין השורות ומתעקשים לקרוא ספר קשה ומוזר. כך הוא רצה שיהיה! וכך הוא גם אומר:

"אני תמיד חושב על העולם הריק, לגלוש אליו דרך זגוגית הממשות, כן, בדיוק, הממשות פירוש שימת מהמורות".

בספר אדף מביא את הגיגיו על העולם כילד שגר בעיירת פיתוח בשנות ה- 70 למשפחה שומרת מצוות . הוא טומן פצצות תרבות בין הקיבוצניקים לעירונים ,בין החילונים לדתיים , בין העשירים לעניים...וכמובן בין אלא שיצאו מעיירת פיתוח והתעקשו ללמוד ולהצליח.
האמא היא זו שכל הבית עומד על כתפיה הענוגות. היא טווה קורים של שקר במשפחה כי היא לא מספרת לבעלה "רודן הבית" מה קורה באמת. כי כמה אפשר להירמס תחת השוביניזים ולשתוק. הסיטואציה די אופיינית לתקופה המדוברת. הנשים מבחינתי גיבורות התקופה כי הן היו צריכות לתמרן ולחצוץ בין החגורה של הבעל לילדים.
"היא רועדת ממנו. אל תצחיק אותי, אמרה, זה שהיא לא עונה לו, לא אומר שהיא מפחדת ממנו. זה אומר שהיא מחכה להזדמנות הנכונה ,היא יודעת לחכות".
"זה שנשים אם הם שורדות, הם תמיד מנצחות."
גיבור הסיפור חולם מתאהב לומד מתפתח מגלה את העולם אך אי אפשר למחות את הבית וימי הצנע גם כשהוא כבר בוגר ברשות עצמו .בית תמיד מלווה אותנו לאן שנלך.

גם אני תוצר של שנות ה – 70 זה מזכיר לי את אבא שלי שעורך קידוש בימי שישי בערב, כילדה בכיתה ח' תמיד עשו מסיבות שישי במרכז המסחרי ליד הבית. מעגל של ילדים בן לוקח בת...תמים ונחמד .אבל אבא תמיד קידש באותו זמן של המסיבה בסביבות 19:00 בערב. שישי אחד אמרתי שאני הולכת למסיבה אז אבא אמר אז אל תחזרי הביתה. קמתי והלכתי למסיבה ולא ידעתי איך אחזור הביתה. כשחזרתי עם שניים מהכיתה שליוו אותי הביתה כי כולנו חיינו באותו סרט הבנו אחד את השני ,ראיתי את אמא שלי מחכה בשער שאבוא.
עשינו סיבוב ונכנסנו דרך הדלת השנייה של הבית, נכנסתי לבית והתחבאתי בתוך הארון בסלון.
אמא עמדה שעה בפתח וחיכתה וחיכתה ולא התיאשה, אחרי זמן רב פשוט יצאתי וקבלתי צעקות.
שנות ה- 70 העליזות אך מעולם לא היה כזה אפור כמו אצל אדף.

דווקא הביקורת הפחות חיובית הביאה אותי לקרוא את הספר. נתקעתי בין ספרים עם הרבה סיפורים קצרים וחוסר יכולת לבחור את הספר הבא. תכננתי לפתוח ,לקרוא כמה משפטים להבין שזה לא אני זה הוא ולהחזיר למדף ."עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבריח השמאלית.".נשאבתי. עד שהגעתי מהמדף לספה נגמר הפרק הראשון.
הפרקים הם קצרים למדי . כמה עמודים . הפרק הראשון היה שונה במקצת עבורי משאר הפרקים . יש את ציר העלילה ומסביבו שברי משפטים והקשרים , הרגיש קצת כמו למצוא מילה בתפזורת אבל הקו העיקרי היה ברור. בשאר הפרקים העלילה יותר לינארית.

נער מבית דתי מעיירה בפריפריה נשלח על ידי אביו בחופשת הקיץ לעבוד במפעל של הקיבוץ השכן שבו עובד גם האב. העלילה מזגזגת בין סיפורו של הנער באותו קיץ להווה בו הנער הוא סופר תפרן רגיש ומוזר ולשנים שבינהם . כל הסיפור מסופר בגוף ראשון. כל השמות של אנשים ומקומות בסיפור מיוצגים על ידי האות הראשונה וקווקוים. איני יודע בוודאות למה, אבל זה מרגיש מתאים .
אני לא יודע אם הסיפור הוא אוטוביוגרפי \ מבוסס אוטוביוגרפי \ נשען על שלדים של סיפור ביוגרפי \ מומצא לחלוטין אבל הוא מרגיש ביוגרפי ולמרות משחקי המילים והסגנון והמנייארות הספרותיות אפשר להרגיש ולהריח את סביבת המספר. את הריחות של הקיץ. למרות שניתן כמעט לשער את המיקום של העלילה יש בה הפניות ורמזים שהמציאות המאוד ברורה שלה היא לא במאה אחוז המציאות שלנו ולא הזמן שלנו.

"..מה המגרעת הכי גדולה שלך ככותב. אני מהרהר בזה רגע, אני מקורי מדי. אישה צוחקת. שניה צוחקת גם. אני שומר על רצינות. אם אני מסכם את הטענות שמופנות אלי, ברור לי שהרומנים שלי מהווים מכשלה , אני פוחד מנוסחאות , אין זיזים ומאחזים בכתיבה שלי , לא פשוט למקם אותה באיזה רצף של ספרות, אבל בעצם אני לא מקורי בכלל, אילו היו מקלפים את המחלצות של היצירות שלי , היו מגלים שאני מספר סיפור פשוט מאוד , מוכר מאוד."

דמות הסופר הבוגר נותנת הצצה מסקרנת לעולמו של הסופר המספר את הסיפור ודרכו ( אולי ) לסופר הכותב את הסיפור,אדף. הכתיבה של אדף מעניינת , מסקרנת בעוד שאצל סופרים מסוימים רואים את המאמץ ליצור שפה גבוהה או מליצית אצל אדף רואים את המאמץ לרסן את המליצות שהיא טבעו ולא לתת לה להתפרץ.ישנם מקומות בספר בו הסופר גולש מהעלילה ואז אחת הדמויות קוטעת זאת וקוראת לו מוזר או נבהלת שהפסיק לנשום כי גלש לעולמו הפנימי וזה נראה הדיאלוג\מאבק התמידי שיש לו ( ולאדף ) עם הכתיבה והקוראים.

הפרק שבו הוא מנתח את "יוליוס קיסר" של שייקספיר השאיר אותי צמא לעוד ( בלי קשר לספר ממליץ על הסרט הרומאי "קיסר חייב למות" שמתאר קבוצה של אסירים אמיתיים מעלים את המחזה.)

דמות הנער הייתה מוכרת . פגשתי חלקים שלה בחיים וראיתי מקבילה שלה בדמותה של לאה איני ב"ורד הלבנון" האוטוביוגרפי. שניהם בגיל הנערות שנלחמים בבערות שמנסה לכפות עליהם הסביבה. את הציטוט לעיל מרגישים מתחילת הספר.



זהו הספר השני בטרילוגיית ורד יהודה. הספר הראשון הוא "כפור" . אהבתי את הכתיבה שלו אבל לא הצלחתי לחבר את העלילה במובן הזה "מוקס נוקס" מאוד שונה. כיוון שקראתי את "כפור " לפני זמן מה וכיוון שיש אזכור קצר מאוד לורד יהודה בספר , מבחינתי הספר עומד בפני עצמו. מובן לי שיש רבדים או הפניות בספר שלא הבנתי עד סופם , אפילו השם של הספר לא נהיר לי במלואו ובטוח שלא בהקשר של הסיפור ואולי זה הופך אותי לקורא לא ראוי אבל זה לא מעניין אותי. אני נהניתי מהסיפור ומוכן להמליץ עליו למי שמוכן להתנסות. הוא פשוט כתוב טוב.

לפני זמן לא רב נכחתי בטקס הענקת פרס ספיר לספר המצטיין של השנה. שמחתי מאוד כשקיבל את הפרס שמעון אדף על סיפרו "מוקס נוקס". כמי שבעצמו כותב שירה, אני מכיר את שמעון אדף כמשורר מצוין אך מעולם לא קראתי ספר פרוזה שלו.
ואכן מיד השתדלתי להשיג ולקרוא את הספר הנ"ל.
הספר מאוד קריא ואף מרתק ומספר בגוף ראשון וזהו סיגנון שאני מאוד אוהב. טכנית הגיבור קופץ בסדרה של פלאשבקים מהמציאות הנוכחית אל העבר שלו
ושוב אל המציאות וכך הלאה. יש כאן תיאור נפלא של נעוריו בעיירה דרומית, משפחתו המסורתית והקונפליקטים שהוא היה מצוי בהם עם אביו ועם נערים אחרים במפעל מקומי שבו עבד. מה שפחות אהבתי בספר הוא תיאור הגיבור כמי שנמצא אינטלקטואלית הרחק מעל ומעבר לסביבתו. גיבור הספר מחפש וקונה בחנות ספרים עוד בנעוריו ספרי פילוסופיה ולומד לטינית להנאתו! אתם מבינים? הוא איננו לומד אנגלית צרפתית וכו של "אנשים פשוטים" אלא לשון מתה שרק יחידי סגולה יודעים את רזיה... רק העובדה הפשוטה הזו מחשידה את הספר וגיבורו בהתנשאות (שלא לומר פלצנות...) לא רק על סביבתו אלא אף על הקורא הישראלי הממוצע... בזמן הווה נמצא גיבור הספר במעמד של סופר שספריו "מתקשים להימכר" והוא משלים הכנסה בהעברת חוג לסיפרות לנשים משועממות. וכך אנו זוכים לקבל בספר תמצית של שיעורי סיפרות על שיקספיר ואחרים – זה אולי מעניין אבל אינני בטוח שמי שייקרא את הספר יתעניין דווקא בטכניקה של שיקספיר לכתיבת יוליוס קיסר למשל... אחד הדברים שיותר הטרידו אותי בקריאה היתה השפה הגבוהה שבטקסט (שמעורבת בשפה "נמוכה") כשלעצמו אין בכך שום פסול אבל במקרים רבים הלשון "מתאמצת יותר מדיי" להישאר גבוהה גם כשאין בכך צורך וגם בשימוש של מילים רגילות בצורות ובפעלים בלתי רגילים וכך אנו מקבלים למשל מילים כמו: גימאתי (במקום "גמאתי") "התבחן" (כשהכוונה ל"הופרד") , "מגרימה" (במקום "גרומה") ועוד דוגמאות למכביר...
ומה דעתכם למשל על משפט כמו: "אני מאזין לצקון הכיבוי במאפרה"...
(עמ 165 ) או משפט אחר שאני תוהה על משמעותו: "בגולם הציפחה שסגר עלי נבעתה פגימה לנשימה"... (עמ 182 ) ועם כל ההערות הללו אני מקווה שאובן נכון! דווקא היותו של שמעון אדף משורר הופך קטעים שלמים בספר למקסימים כי הם כתובים כשירה צרופה וכאמור קטעי הקונפליקטים עם אב המשפחה ומול הסביבה הפשוטה שאיננה מבינה לחלוטין את הגיבור הופכים את קריאת הספר לחוויה. והוא בהחלט ראוי ומומלץ לקריאה. דרך אגב "מוקס נוקס" הוא משפט בלטינית שפירושו "הערב מתקרב" ומשמעותו היא משהו כמו "אכול ושתה כי מחר נמות"...

את חוות הדעת שלי אתחיל הפעם בזה שאומר להגנתי שאת דעותיי על ספרים אני אומר/כותב אך ורק אחרי שקראתי ו/או ניסיתי לקרוא אותם, וגם כשאני כבר מוצא משהו לומר על ספר כזה או אחר אני לא אוהב לגשת אליו בצורה נגטיבית, כלומר אם הדעה הרווחת עליו שהוא ספר בסדר, בכנות מי אני שאשנה משהו בסדרי עולם? זה להבדיל כמו שברחובות מסויימים לא מתאים לי לראות שלטי "אין כניסה" (מי מכם, בעלי רשיון נהיגה לא נתקל פעם במצב כזה שהוא פיספס מקום חניה אבל בכדי לחזור אליו הוא צריך לעשות סיבוב שלם? במקום לחזור מיד לרחוב שהוא יצא ממנו) אבל מי אני שאתחיל להוריד תמרורים איפה שנראה לי? הכי הרבה הרחובות האלה יהפכו עבורי כדברי המשורר ל"רחובות העצב החד סטרי" (אם לא אמרתי את זה עד היום: כמה שאני אוהב את אלכסנדר פן).

טוב, אתם מכירים אותי כמה שאני תמציתי, גם הפעם אני לא אלך איתכם סחור סחור. תהיה דעתי כזאת או אחרת אני חלילה לא חושב שמי שזכה בפרס צריך להחזיר אותו בחזרה (על הספר הזה כידוע אדף זכה בפרס ספיר 2013), קטונתי מלפסול את הסיבות שבעתין הוא זכה שאגב לא ידועות לי אבל לצערי, משהו בכל זאת עם הספר לא מסתדר לי. זה לא פעם ראשונה שאני ניגש ומנסה לקרוא אותו ויותר מזה זה לא הניסיון הראשון שלי לקרוא משהו של שמעון אדף בכלל. אני לא יודע מה איתכם אבל אני בדרך כלל נוטה לחשוב שאם משהו בקריאה של ספר לא מסתדר יש בזה בכל זאת משהו באשמתנו, הקוראים הלוא זה ספר שעבר עריכה (למרות שאני לא פוסל את זה שיש ספרים שהעריכות שלהם בעייתיות, אחרי הכל טעות נובעת מכל מיני סיבות וביניהם גם טעות אנושית של שיקול דעת) וכמובן חברי מערכת אחרים שהיתה להם השפעה על צאתו לאור, שלא לדבר על מעגל החברים הקרוב של הסופר. רק שנדמה שלא פעם כשסופר זוכה כבר לתהילה (בדרך כלל סופרים שעל העטיפה הקדמית של הספר החדש שלהם מוזכר ספר אחר שכתבו שזכה כבר לשבחים ועבר רף מסויים) מישהו כמו נרדם בשמירה, ולא שזה בהכרח המקרה הפעם. בכל זאת האשמה שרובצת עלינו, הקוראים היא שאנחנו לא יודעים לקרוא או יותר נכון להתאים את עצמנו, ואומר אחרי שכבר יצאנו לרוץ עם הסופר ברחובות דמיוניים מישהו מאיתנו לא תמיד עומד בקצב. אני לא יודע אם לזה התכוון הרוקי מורקמי ב-"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", עוד לא יצא לי לקרוא את הספר הזה שלו אבל אם הוא מדבר על השפעת הריצה על כתיבתו נראה לי שאני יכול להסכים איתו, כי לא פעם יצא לי לחשוב על זה שספרים בניגוד ליצירות אחרות שיוצאות בתבנית דיי קבועה לא תמיד יודעים איך להניח ולהפעיל אותם, ובכלל להבדיל מתקליטים, אלה אריכי הנגן הזוכים אצל כמה מאיתנו לעדנה חדשה (כי למה שנוותר על משהו לוגי עד שהוא הצליח לחדור כלכך לחיינו) לא תמיד מגלים באיזו מהירות להריץ אותם.

לעניות דעתי שם של הספר לא קליט, וגם הציור שעל העטיפה הקדמית שמשקפת את עלילת הספר לא משהו (סליחה, באמת). אני אוהב לקרוא ספרים שפונים למערכת האסוציאציות שלי ומעשירה אותה או לכל הפחות יש משהו בתוכן שלהם שמעודד אותי להמשיך ולקרוא אותם, בספר הזה לצערי לא רק שאף אחד מהדברים האלה אינו קורה אלא שהפרקים קצרים מדי (מה שבדרך כלל מבורך בעיניי) ונדמה כאילו אדף משתף אותנו בכל מיני מחשבות שעברו לו בראש בתקופה שהוא עסק בכתיבת הספר, לא בהכרח כאלה שמקדמות את העלילה ומה גם שלא מחשבות מלאות אלא שברי מחשבות שכאילו בסופו של דבר מרכיבים משהו שהוא הספר הזה. הצרה עד שזה קורה אם בכלל הקורא מאבד את הסבלנות שלו. אני נמצא בשלב כזה שאני לא יודע אם אני אמשיך לקרוא את הספר מהנקודה שהגעתי אליה, אם להניח אותו שוב לכמה זמן בצד ולחזור אליו כבר בשלב מאוחר יותר (ואז כמובן שאקרא אותו שוב מההתחלה). הבעיה הכי גדולה היא שכקורא שאספנות של ספרים היא כמו הרכבת פאזל בשבילו, הספר הזה הוא חלק שאני לא יודע איפה להניח אותו ואני אגלה לכם יש לי כבר קופסאת קרטון מלאה בספרים כאלה, כי אני אחד שלא מוותר על ספרים בקלות וגם לא עושה לעצמו הנחות וזאת למרות שאני מודע לכך שהחיים אחרי הכל קצרים ... אוף כמה שהייתי חריף הפעם (בניגוד להרגלי).

אתחיל מהסוף
מאוד אהבתי את הספר. כמו בעבר לשמעון אדף יש יכולת נדירה לבטא רגש, ולהעביר את הקורא דרך חוויות ריגשיות חזקות במהלך הקריאה.
למיטב הבנתי הרומן כולל בתוכו לא מעט מוטיבים אוטוביוגרפים, מה שמוסיף עניין ושופך אור על עולמו הפנימי של יוצר מוכשר.
בתוך הספר חבויים עצות איך לקרוא את עבודתיו של אדף עצמו וכן קטעים של ארס פואיטיקה.
את כל זה עושה אדף בלי לפול למלכודות של קלישאות וסטראוטיפיות לדמויות.
לקראת סוף הקריאה הקורא מבין שעליו לקרוא את הספר מחדש לאחר שלמד משהו על המבנה שלו.
לא אוכל לכתוב עוד בלי לקלקל לקוראים.
בדרך כלל אני נוהג לצטט קטעים מספר עליו אני חווה את דעתי, במקרה זה הייתי נאלץ לצטט את רוב הספר, שכן כמעט כל שורה ראויה לציטוט - שירה
כל שאכתוב: mox nox in rem
ובשפה עממית הזמן קצר קדימה לעסק (הליל מתקרב נתחיל במעשה)
מומלץ. בחום רב.

ספר ראשון של שמעון אדף שאני קוראת..ואולי הציפייה הארוכה תרמה לגודל האכזבה. בהתחלה השוויתי את הסגנון לקניוק כפי שקראתי אותו ב'חיים על נייר זכוכית' (המעולה בעיניי) אבל אז הבנתי שמעבר לכל המוקס נוקס הסיגנוני שלו אני לא נהנית כלל. פייר, התבאסתי. נורא רציתי לאהוב את הספר הראשון של אדף שאני קוראת ואני יודעת שהוא מוכשר ומוערך וכל זה ונדמה לי שקראתי על הכתיבה שלו הרבה יותר מדי לפני שהתחלתי לקרוא את הכתיבה שלו. בקיצור, לא קרה הפעם, לא מוותרת - אנסה נוספים שלו בהמשך.
:( כמעט בא לי לבקש ממך סליחה , שמעון אדף.

מוקס נוקס מספר לסירוגין שני סיפורים: סיפורו של נער בעירה צדדית בחופשת קיץ אחת, וסיפורו של אותו נער בבגרותו ב"פרבר הערבי" של העיר המרכזית השוקקת.
הספר, כמו שמציינים כל המבקרים, מכיל מוטיבים אוטוביוגרפיים רבים, כך שיש פוטנציאל מעניין בסיפור- להכיר טוב יותר את הסופר ולהוסיף מימד נוסף לספר.

אבל- וזה אבל גדול- הספר מתיש.
אין בספר שמות של אנשים או מקומות, אין כמעט נקודות או חלוקה לפסקאות, תיאורים מוקדמים והצגת דמויות וכל הספר עומד באויר מבחינת מקום וזמן. נראה שהסופר ניסה ליצור סיפור אוניברסלי, שנכון לכל מקום ולכל זמן, סיפור שמתמקד במחשבות ולא בארועים. אבל התוצאה מעייפת מאוד. קשה לקרוא את הספר, קשה לעקוב אחרי שני הסיפורים במקביל והתוצאה גוררת התעסקות רבה בצורה במקום בתוכן. מצאתי את עצמי פשוט מדביקה שמות לדמויות ולמקומות הנזכרים ומשלימה פערים מהדמיון כדי שיהיה לי במה להאחז. יתכן שזאת היתה מטרת הסופר אבל מבחינתי זה היה מאמץ מוגזם- אולי כי גם אחרי כל זה לא הבנתי מה הספר רוצה להגיד.
מבחינת התוכן ניתן להגיד שיש כאן סיפור על התבגרות, חיפוש מקום והגדרה עצמית שלא מסתיים גם בבגרות, אבל זה משהו שאפשר להגיד על ספרים רבים. מהבחינה הזו, מלבד כמה דמויות משנה מוצלחות (בעיקר אחיו הקטנים של הגיבור) לא הצלחתי להיכנס לעלילה ולהנות ממנה.

קראתי בעיתון ביקורת נלהבת ביותר מהספר, קריאה בערך כמו הספר עצמו. כנראה שהספר מתאים למי שלא מחפש סיפור אלא מן פרוטוקול מחשבות, נוסח "ספר הדקדוק הפנימי", וצריך לקחת בחשבון הספר לא משתנה במיוחד עד הסוף. למי שבכל זאת מעוניין- להתאזר באורך רוח ובראש פתוח. בהצלחה

ספר לא קל. העמודים הראשונים ממש מייאשים, עד שמתרגלים לכתיבה המוזרה והמסתורית, ואז הספר מתחיל להיות מעניין והקריאה קצת יותר קלה. מצאה חן בעיני הכתיבה בשני זמנים, שמשתלבים אחד בשני בצורה מתאימה. מעבר לזה, לא מצאתי את הספר כיצירת מופת מבחינה עלילתית או ספרותית, כפי שהילולו אותו.