• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מוקס נוקס

מוקס נוקס

מאת שמעון אדף

הביקורת של cujo

תמונה של cujo
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מוקס נוקס

מוקס נוקס

מאת שמעון אדף

הביקורת של cujo

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של cujo
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
צילה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“אחת הביקורות יצרה בי סקרנות, לקחת את הספר ולהתחיל לקרוא בו. הופתעתי, נהניתי מאוד. השפה כישפה אותי בק”

2/12
ביקורות על מוקס נוקס
הבאה
סדן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•3 דקות קריאה

דווקא הביקורת הפחות חיובית הביאה אותי לקרוא את הספר. נתקעתי בין ספרים עם הרבה סיפורים קצרים וחוסר יכולת לבחור את הספר הבא. תכננתי לפתוח ,לקרוא כמה משפטים להבין שזה לא אני זה הוא ולהחזיר למדף ."עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבריח השמאלית.".נשאבתי. עד שהגעתי מהמדף לספה נגמר הפרק הראשון.
הפרקים הם קצרים למדי . כמה עמודים . הפרק הראשון היה שונה במקצת עבורי משאר הפרקים . יש את ציר העלילה ומסביבו שברי משפטים והקשרים , הרגיש קצת כמו למצוא מילה בתפזורת אבל הקו העיקרי היה ברור. בשאר הפרקים העלילה יותר לינארית.

נער מבית דתי מעיירה בפריפריה נשלח על ידי אביו בחופשת הקיץ לעבוד במפעל של הקיבוץ השכן שבו עובד גם האב. העלילה מזגזגת בין סיפורו של הנער באותו קיץ להווה בו הנער הוא סופר תפרן רגיש ומוזר ולשנים שבינהם . כל הסיפור מסופר בגוף ראשון. כל השמות של אנשים ומקומות בסיפור מיוצגים על ידי האות הראשונה וקווקוים. איני יודע בוודאות למה, אבל זה מרגיש מתאים .
אני לא יודע אם הסיפור הוא אוטוביוגרפי \ מבוסס אוטוביוגרפי \ נשען על שלדים של סיפור ביוגרפי \ מומצא לחלוטין אבל הוא מרגיש ביוגרפי ולמרות משחקי המילים והסגנון והמנייארות הספרותיות אפשר להרגיש ולהריח את סביבת המספר. את הריחות של הקיץ. למרות שניתן כמעט לשער את המיקום של העלילה יש בה הפניות ורמזים שהמציאות המאוד ברורה שלה היא לא במאה אחוז המציאות שלנו ולא הזמן שלנו.

"..מה המגרעת הכי גדולה שלך ככותב. אני מהרהר בזה רגע, אני מקורי מדי. אישה צוחקת. שניה צוחקת גם. אני שומר על רצינות. אם אני מסכם את הטענות שמופנות אלי, ברור לי שהרומנים שלי מהווים מכשלה , אני פוחד מנוסחאות , אין זיזים ומאחזים בכתיבה שלי , לא פשוט למקם אותה באיזה רצף של ספרות, אבל בעצם אני לא מקורי בכלל, אילו היו מקלפים את המחלצות של היצירות שלי , היו מגלים שאני מספר סיפור פשוט מאוד , מוכר מאוד."

דמות הסופר הבוגר נותנת הצצה מסקרנת לעולמו של הסופר המספר את הסיפור ודרכו ( אולי ) לסופר הכותב את הסיפור,אדף. הכתיבה של אדף מעניינת , מסקרנת בעוד שאצל סופרים מסוימים רואים את המאמץ ליצור שפה גבוהה או מליצית אצל אדף רואים את המאמץ לרסן את המליצות שהיא טבעו ולא לתת לה להתפרץ.ישנם מקומות בספר בו הסופר גולש מהעלילה ואז אחת הדמויות קוטעת זאת וקוראת לו מוזר או נבהלת שהפסיק לנשום כי גלש לעולמו הפנימי וזה נראה הדיאלוג\מאבק התמידי שיש לו ( ולאדף ) עם הכתיבה והקוראים.

הפרק שבו הוא מנתח את "יוליוס קיסר" של שייקספיר השאיר אותי צמא לעוד ( בלי קשר לספר ממליץ על הסרט הרומאי "קיסר חייב למות" שמתאר קבוצה של אסירים אמיתיים מעלים את המחזה.)

דמות הנער הייתה מוכרת . פגשתי חלקים שלה בחיים וראיתי מקבילה שלה בדמותה של לאה איני ב"ורד הלבנון" האוטוביוגרפי. שניהם בגיל הנערות שנלחמים בבערות שמנסה לכפות עליהם הסביבה. את הציטוט לעיל מרגישים מתחילת הספר.



זהו הספר השני בטרילוגיית ורד יהודה. הספר הראשון הוא "כפור" . אהבתי את הכתיבה שלו אבל לא הצלחתי לחבר את העלילה במובן הזה "מוקס נוקס" מאוד שונה. כיוון שקראתי את "כפור " לפני זמן מה וכיוון שיש אזכור קצר מאוד לורד יהודה בספר , מבחינתי הספר עומד בפני עצמו. מובן לי שיש רבדים או הפניות בספר שלא הבנתי עד סופם , אפילו השם של הספר לא נהיר לי במלואו ובטוח שלא בהקשר של הסיפור ואולי זה הופך אותי לקורא לא ראוי אבל זה לא מעניין אותי. אני נהניתי מהסיפור ומוכן להמליץ עליו למי שמוכן להתנסות. הוא פשוט כתוב טוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קורנליוס
קורנליוס
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
תמונה של yaelhar
yaelhar
15קוראים|גיל ממוצע57|47%נשים

על המבקר

תמונה של cujo

cujo

ותיק
חבר מזה 17 שנים
192 ביקורות•17 נבחרות•3,174 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•Fiction
תמונה של cujo
cujo
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות192
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבל3,174
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית33Fiction22

דיון על הביקורת

12 תגובות
cujo
cujo•לפני 10 שנים

:) מבטיח לנסות עוד אחד

אני הולך לשמוע אותו בפסטיבל הסופרים.
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 10 שנים

איזה יופי.

כיף לקרוא שאהבת.. אני מנסה לשווק את אדף פה ללא לאות
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 10 שנים

איזה יופי.

כיף לקרוא שאהבת.. אני מנסה לשווק את אדף פה ללא לאות
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 10 שנים

איזה יופי.

כיף לקרוא שאהבת.. אני מנסה לשווק את אדף פה ללא לאות
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 10 שנים

איזה יופי.

כיף לקרוא שאהבת.. אני מנסה לשווק את אדף פה ללא לאות
cujo
cujo•לפני 10 שנים

תודה רבה יעל:)

yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

יפה.

לא קראתי כלום של הסופר, ויש להניח שלא אקרא, אבל הביקורת יפה מאד.
cujo
cujo•לפני 10 שנים

סופרים מסקרנים אותי , צילה.

ואם אחד שם דמות סופר שמתארת את עולמו הפנימי או תהליכים של כתיבה אני לא יכול להתעלם:)
cujo
cujo•לפני 10 שנים

תודה מסמר .

אני עדיין חוקר אותו. לאט . אני חושב שאשלים את הטרילוגיה עם ערים של מטה ואז אנסה את המלצתך.
צילה
צילה•לפני 10 שנים

אהבתי את הביקורת ואת התובנות/ הניתוח שלך לגבי הסופר. לי אין את הראייה הזו.

אני מתבוננת בסיפור נטו, מבלי לנתח סופר כזה או אחר.
מסמר עקרב
מסמר עקרב•לפני 10 שנים
הגדרת יפה את סגנון הכתיבה של אדף: "רואים את המאמץ לרסן את המליצות שהיא טבעו ולא לתת לה להתפרץ." אדף כותב בצורה עשירה ומליצית, בלי להיות נמלץ במובן המלאכותי והמעושה. ועדיין, לצערי, לא הצלחתי להתחבר לספריו, למעט "פנים צרובי חמה" שאני ממליץ עליו בחום.
חני
חני •לפני 10 שנים

התחברתי אולי לחלקים קטנים בסיפור ,לשנות הצנע,לצבע ולריחות.

אך הסיפור עצמו, העלילה ,פשוט לא הצלחתי לחבר את כל הקצוות לסיפור אחד.לפעמים השפה הגבוהה לא חודרת כי היא יפה לכשלעצמה אך בסיפור צריכה להיות אמירה.לא הבנתי מה הוא רצה לומר. שמחה שאהבת
12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של cujo

מומחית באומנות המוות

מומחית באומנות המוות

אריאנה פרנקלין

נתחיל מהסוף. אהבתי את הספר מאוד ואני ממליץ עליו מאוד.
יש בספר את השלוב האהוב עלי של מתח בסגנון מיעשהזאת עם רומן היסטורי.
קיימברידג אנגליה 1170 – מישהו רוצח באכזריות ילדים והאשמים הטבעיים הם היהודים. התקופה היא קצת יותר ממאה שנה לפני גירוש יהודי אנגליה.
רבות מדובר על גירוש ספרד אבל פחות ידוע על גירוש צרפת שקדם לו וגירוש אנגליה והטבח ביהודי יורק ועלילת הדם של נוריץ שעל בסיסו נכתב הספר הזה (נוריץ ועלילתה מופיעה גם בספר ששומע במקביל – אני אוהב שהספרים שקורא מתכתבים אחד עם השני ).

אל המקום מגיעה משלחת חשאית של שלושה לחקור את הרציחות. המומחית לאומנות המוות היא אדליה, דר סקרפטה של המאה ה12.
אל הספר הגעתי מהמלצה חמה במרשתת שאחרת ספק אם הייתי חושב לקרוא אותו . יש לו עוד חמישה המשכים שלא תורגמו, אבל כיאה לספר "בלשי" בסדרת מתח הוא עומד בפני עצמו.

ומכאן לפינת המבקר הדקדקני :
אחת הבעיות ברומן היסטוריים היא , עבורי, השהיית הספק. בהרבה מובנים השהיית הספק -אותו אלמנט שגורם לנו להאמין למה שכתוב אפילו אם אין בו הגיון – יותר קל בספרי פנטזיה מאשר ברומן היסטורי.
אחת הדומאות הקלות היא יחס לילדים – אם נקרא על ילד בן שמונה בימינו שיוצא לעבוד זה יראה לנו מעוות ולא מוסרי ( גם אם בעולם שלישי ) אבל האם דמות מהמאה ה12 או ה16 אמורה להזדעזע מהדבר. סבתא שלי הייתה הולכת קילומטרים כל יום לעבוד במפעל בגיל שמונה. אותו דבר לגבי הפרשי גיל ונישואין בגיל צעיר.
מצד שני כשאנחנו קוראים ספר אנחנו "מצפים" מהדמות הראשית – אם זו דמות שאנחנו אמורים לאהוב – להראות מוסר שאנחנו מתחברים אליו. מחשבות שתומכות בשיוויון זכויות לנשים, לשחורים ליהודים. הרבה פעמים דמויות בספרים היסטוריים מביעות הבנה בדברים שמרגישים שהן בנות ימינו. אפילו התפיסה של תזונה של שנות השבעים היא לא תפוסת התזונה של ימינו. אותו דבר לגבי עישון ואכילת סוכר. תפיסת גוף של היום היא לא תפיסת הגוף של מאות אחורה בה מלא משמעו בריא ואוכל טוב.
מאחד הספרים שקראתי על לונדון במאה ה16 למדתי שנשים היו צובעות את שיניהם בשחור כי אכילת סוכר הייתה דבר של מעמד והמרבה בו כהו שיניו. שלא לדבר על אמבטיות ורחצה בצרפת של אותה תקופה.

הספר הזה הולך על חבל דק בין האמין לסביר ועל חלק מהמקומות שנראה שחרג המחברת מוסיפה אחרית דבר בסוף הספר ומראה שהם הגיעו ממחקר. הגיבורה היא אישה לא נשואה , חצי יהודיה , רופאה או ליתר דיוק פתלוגית. היא דמות נהדרת ויש התייחסות לכל "מגבלותיה" בעולם שחושב שאישה מרפאה היא מכשפה שצריך לשרוף, אבל לפעמים גם היא נופלת מהחבל – כמו בפעמים שהיא מעירה למישהו על משקל גופו או בהבנה של חיטוי ומים נקיים .

במובן הזה אני מבין למה הרבה כותבים יוצרים פנטזיה שמשתמשת באנגליה של אותם שנים כבסיס. בפנטזיה אין בעיה שדמות עם כוחות קסם תדע יותר ממה שזמנה מאפשר לה ואתה עדיין מקבל את הרקע של ספר היסטורי.

לכל חובבי המתח וההיסטורי הספר בהחלט מומלץ – הוא דיי חלף לי מתחת לראדאר אז משער שגם לאחרים.

בפינת הידעת ?
הספר הוא בתקופת הנרי השני – המלך שהביא למשפט את שיטת המושבעים ואפשר ליהודים להקבר גם מחוץ ללונדון. בנו היה ריצארד לב הארי שהוא דמות יותר זכורה בהיסטוריה הפופולארית, אבל בראיה יהודית פחות טוב ליהודים במסעות הצלב.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

ז'ורז' אמאדו

זו הייתה בחירת קריאה מגלומנית.
אם תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות וגם אני אולי קריאה בספר תסייע לסיים את המלחמה.
והיי, זה עבד. ברובו. והספר היה נפלא – נראה לי הספר הבא יהיה : איך לעשות מכה באסיה המתעוררת – מחשבה מייצרת מציאות.

הרבה מלחמות עוברת תרזה באטיסטה. מכולן היא יוצאת בשן ועין וכמעט לא מאבדת תקווה.
הספר נפתח במועדון בו תרזה אמורה להופיע הופעה ראשונה. יש לה כבר מעריצים: עורך דין, משורר ורופא שיניים. חשוב לשמור מעריצים שיודעים לתקן שיניים, אבל לפני שהיא עולה לבמה פורץ למועדון בריון שתופס את בת זוגו רוקדת עם אחר וסוטר לה. תרזה באטיסטה מאמינה שאסור לגברים להכות נשים , היא מתייצבת מול הבריון הענק ויורקת בפניו. היא מאבדת שן ( פה נכנס לתמונה המעריץ ) ומוצאת אהבה לרגע וכך נפתח הספר הסוער הזה.

זה ספר בוטה, אלים ביותר , גס ומלא אהבה ורגעים עדינים גם אם הם לגמרי לא פוליטקלי קורקט. הספר מחולק לחלקים שמזגזגים בין התקופות בחיי תרזה – פעם לפני זמן בפתיחה ופעם אחריו.

בגיל 13 תרזה נמכרת על ידי דודתה לשליט הסדיסטי של המחוז. זה החלק השני של הספר והוא האלים והנוראי מכולםזו תחילת הסיפור. למי שטריגרים של אלימות על צורותיה קשים לו זה לא הספר.
בחלק אחר, למרות שמדובר בסיפור אהבה ( לא זו שציינתי קודם ) יש קרינג כאשר הגבר שלוקח אותה למאהבת ומגורל אכזר הוא בן 60 והיא בת 15.
למרות שהדמות הראשית של הספר היא תרזה, היא מסופרת על מעיני גבר שחקר אודותיה ומספר את קורותיה ולכן זה ספר מאוד גברי שבו הפתרון לפנות לזנות הוא מתבקש אם אין ברירה וגופה מתואר הרבה יותר מנפשה.
לא הייתי מעולם בברזיל, אבל הספר מרגיש אותנטי – אחת הסיבות שאני מטייל בעולם עם ספרים.

אהבתי מאוד את ים המוות של אמאדו, אבל דונה פלור ושמי בעליה וקינמון וציפורן היו לי מפוזרים מדי ופטפטניים מדי וכבר שקלתי לוותר על אמאדו. אלמנטים כאלו קיימים גם בספר הזה, אבל משהו בסיפור ובכתיבה של אמאדו עובד בספר הזה.
הוא לא לכל אחד גם בגלל האלימות ושאר הדברים וגם בגלל הסגנון המיושן, אבל הוא טוב מאוד.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
היתה כאן פעם משפחה

היתה כאן פעם משפחה

ביל קלג

לפני תשע שנים , שבועיים לפני שהפכתי לאב , נתנה לי אם ילדיי את הספר הזה במתנה.
היא ראתה את המילה משפחה בשם הספר וזה הספיק לה. אני ואמונות תפלות הולכים יד ביד וזה מחמיר עם השנים ולכן הספר הזה לא הוחלף ולא נמסר, ישב על המדף והעלה אבק.
באתגר TBR או בעברית אתגר הממתינים על המדף עלה הספר לקריאה והחלטתי להתמודד איתו.
כיוון שבספר הפיזי הייתי עמוק בקריאה של אמאדו, שמחתי לגלות שיש לי אותו באפליקציית האודיו באנגלית ועוד יותר שמחתי לגלות שהשם באנגלית הוא : did you ever have a family
זה שם בעל משמעות אחרת לגמרי וגם השימוש בו בספר הוא במשמעות אחרת.
אני מבין למה בחרו את השם העברי להיות הייתה פה פעם משפחה ( למרות שהוא לא מדויק ) ואת שניהם יכול הספר לעטות.

כמו שמבינים מהשם ודי מהר מההתחלה , קורה בספר אסון. אסון ביזארי שונה לגמרי ממה שדמיינתי ( אני לא קורה עטיפה אחורית ) שקורע והורס כמה משפחות.
אבל זה לא ספר על זה, כלומר זה מאוד נוכח וגם האבל וההרס העצמי והבדידות והאשמה שבאים איתו , אבל זה בעיקר ספר על משפחות. על סוגים שונים של משפחות , על בגידות של הורים בילדים ולהיפך. על חינוך וטוב לב של זרים וגם להיפך.
זה ספר מאוד אמריקאי שזה הופך אותו לא להיות כוס התה שלי, אבל הוא מאוד טוב.
הספר מסופר ממספר זוויות\ דמויות. חלקן ראשיות בסיפור , חלק חולפות בחיי הדמויות. הזמן בסיפור הוא לא תמיד לינארי. לפעמים הוא לפני האירוע ולפעמים אחריו. כל פרק מתחיל בשם הדמות שאחריה הוא עוקב.
אני אוהב צורת סיפור כזאת אבל באודיו זה בהתחלה היה קשה למעקב אס דילגתי בין האודיו לספר הפיזי. בנוסף, את הספר מקריא הסופר. הוא לא רע אבל הוא לא קריין והוא מכביד מעט את הספר- דווקא הקריאה בספר בעברית אפשרה יותר מרחב אוויר.
למרות הנושא, זה לא ספר שיושב על הנשמה- לא חושב שהייתי יכול לשרוד ספר כזה בתקופה הזאת. יש כבדות ואבל ואין בו הרבה קלילות , אבל הוא לא חונק ( לא בטוח שמצליח להסביר את ההבדל ).
הוא בהחלט מומלץ – עם כוכבית האזהרות שכתבתי.


• אתגר TBR הוא אתגר שנתי בו יוצרים רשימה של 24 ספרים שיושבים על המדף ( וירטואלי או ממשי ). אלו ספרים שרוצים לקרוא אבל תמיד ידחפו לפניהם ספרים אחרים. כל חודש מוגרל מספר בין אחד ל24 והספר במקום הנבחר הוא הספר שצריך לקרוא באותו.
זה כאילו מטופש – אם אתה רוצה לקרוא ספר, תקרא אותו, אבל זה עוזר לי לנקות מהמדף ספרים שיושבים שם שנים , ספרים שרציתי\ רוצה לקרוא אבל לא מיד מוצא את מצב הרוח הנכון לעשות זאת .

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
לא מפסיקים אהבה באמצע

לא מפסיקים אהבה באמצע

ליאור אנגלמן

נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה.
גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כזה.

האזנתי לספר בהקראה של המחבר, ליאור אנגלמן, לא תמיד זו החלטה נכונה של סופר להקריא את יצירתו. אנגלמן הוא לא מקריא מיומן כשחקן, אבל קולו המעט צרוד והרגוע יצר זיקה זיקה יפה לספר ולגיבורו – יצר אשליה שהוא גיבורו.
זה ספר שלישי ( ומחצה – לא בטוח אם לכלול את מסכת תהום בספירה ) שבא מהעולם הדתי שאני קורא השנה. בשלושת הספרים ( מי שסוכתו נופלת וחרשתא הם האחרים ) הסופרים מגיעים עצמם מהעולם הדתי ושלושתם היו מצויינים. כל אחד הביא זוית אחרת של מבט וקשה לי להאמין שמי שלא בא מהעולומות הללו היה יכול לרקום את העלילות הללו. הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון ממתין לי על המדף.

למרות שהספר נסגר בצורה "כמעט נקייה" יש בו הרבה התמודדות אמיצה עם שאלות של הורות ואשמה ולקיחת אחריות.
זה ספר מקסים ואני בהחלט אדגום מספריו של המחבר בעתיד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•cujo
לילה אחד באוקטובר הבודד

לילה אחד באוקטובר הבודד

רוג'ר זילאזני

בקבוצות אחרות במרשתת הספר הזה מפורסם. קצת מוזר שהקהל שלו באתר מאוד קטן.
זה ספר פולחן שהרבה אנשים חוזרים וקוראים בו בחודש אוקטובר. המשפט הזה היה חלק מהסיבה שהתמהמתי להגיע אליו.
הסיבה השניה היא שבעברי ניסתי את תשע נסיכים לאמבר ולא התחברתי אליו – אני לא מרבה לתת הזדמנות שניה לסופר שלא אהבתי , אולי אני צריך לשנות את הגישה.

שמעתי את הספר באנגלית אז אין לי מושג איך התרגום. האודיו היה מעולה ויש הרבה קולות בספר.

למרות שמו, הספר מתרחש לאורך חודש אוקטובר אחד. הפרק הראשון הוא הראשון באוקטובר והפרק האחרון הוא ה31.10 , ליל כל הקדושים.
המספר של הספר הוא Snuff ( רחרחן בעברית ) כלב מיוחד שמשגיח על בעלו , ג'ק. סנאף הוא לא כלב רגיל וזה לא ספר מראות עיניו של כלב אלא יותר בסגנון של הכלב ברודפים של דין קונץ.
הוא גם לא החיה היחידה בספר עם תובנה אנושים קסומה. זה חלק מהקסם של הספר.

לא ידוע במדוייק מה התקופה שבה מתרחש הספר וגם לא המיקום אבל אנשים מתניידים בו בכרכרות והתמזה לא רחוק.
מהר מאוד מובן שגק וסנאף הגיעו לאזור לשחק בסוג של משחק, אבל טבעו לא ידוע ולאט לאט סנאף והקוראים נחשפים לשחקנים האחרים.
זהו סוג הכתיבה שאני אוהב – סנאפ מכיר הרבה מחוקי העולם בו מתרחש הספר אבל חושף אותו לקורא דרך שיחות והרהורים בנתחים והתעלומה של מהות המשחק וזהות השחקנים נפתחת כמו ספר בלשי.

יש בספר הרבה רפרנסים והצבעות לספרות אימה קלאסית ורוב הדמויות בספר מבוססות על דמויות מיתיות או ספרותיות. רוב הרפרנסים הללו חלפו לי מעל הראש כששמעתי את הספר, אבל זה בונוס נהדר לקרוא עליהם אחר כך, כך שזה לא מפריע להנאה . אני משער שחלק ממהקשרים נופלים בתרגום .
שם הספר לקוח משיר של אדגר אלן פו.

הפולחן סביב הספר הוא לקרוא אותו באוקטובר – כל פרק לפי היום בו הוא מתרחש. דחיית הסיפוקים שלי לא אפשרה אבל אולי פעם בקריאה חוזרת עם הילדים.
לזילאזני יש עוד ספר שמאוד הומלץ לי עליו : אדון האור – ואני כנראה אקדם אותו ברשימת הקריאה.

הספר הוא ממתק של פנטזיה אורבנית עם המון ביצות הפתעה ודמויות נפלאות של חיות ובני אדם. מומלץ מאוד ואם יש לכם אפשרות לשמוע את האודיו באנגלית – בכלל.

לפני 9 חודשים•cujo
Hamnet

Hamnet

Maggie O'Farrell

מי לא מכיר את שייקספיר בעולם המערבי ( וגם מעבר לו ), אני חושב שכמעט כל ספר רביעי שאני קורא מרפרר או משחזר או מעבד איזה חלק של מחזה של שייקספיר. כמעט כולם מכירים את המלט או רומיאו ויוליה אבל המחזה שאני נתקל בו הכי בספרות הוא דווקא הסערה.
למרות שכולם מכירים את יצירותיו, יש ערפל גדול אודותיו. יש טענות שהוא לא היה קיים , שהעתיק מאחרים, שהוא שילוב של כמה כותבים, שהיה אישה וכו ( אין לי ביסוסים לטענות- שמועות רשת ) , לכן הופתעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר שלפי ויקיפדיה , שייקפיר היה נשוי לאישה בשם אן האתווי והיו לו שלושה ילדים סוזאנה, גודית והמנט.
למרות שמו הספר הזה הוא לא על המנט או המלט, הוא גם לא על שייקספיר. שמו המלא או החלקי לא מוזכר פעם אחת בספר, הוא הבן של , הבעל של , האב של, המחזאי. במובן הזה הסופרת נותנת לו את אותו טיפול ששמור בדרך כלל לנשים של , הבנות של, האמהות של. זהו רומן היסטורי וזה בעיקר סיפורה של אגנס.
לפי הכתבים שייקספיר היה נשוי לאן האתווי, אבל בצוואה של אביה היא נקראת אגנס (איגנס) וכך בחרה הסופרת לקרוא לה.
למרות "היכרותי" עם שייקספיר אני לא מכיר לעומק את כתביו, אני לא קורא מחזות ויותר איש של קולנוע מתיאטרון . ראיתי כמה הצגות וגם סרטים שעובדו, אבל אם בספר יש ניואנסים ורמיזות על עבודויו הן חלפו מעל ראשי.

טריוויה קטנה שלמדתי : מה היה שמו של אביו של המלט? ( לא לרמות ולבדוק במרשתת ).

הספר נכתב על ידי מגי אופארל. חלק מספריה תורגמו אבל לא הספר הזה. היא מספרת שהכוונה הראשונה שלה הייתה לכתוב רומן שמתכתב עם סצינת הפתיחה בהמלט עם הרוח של אביו, אבל אז גילתה שאין הרבה מידע על אן האתווי , אישתו של המחזאי והמידע שהיה נכתב ,לכאורה , ללא ביסוס ומציג אותה כמי שאימללה את חייו ולכדה אותו בנישואין והיא החליטה לכתוב לה חיים אחרים.
הספר כתוב יפיפיה, הוא נפתח בבוקר בו המנט מגלה שאין אף אחד בביתו ובשכונה והוא חייב להזעיק עזרה לאחותו החולה. משם מזגזג הספר לעבר , מטייל בעולם עם מגיפה וחוזר להווה של הסיפר וממשיך. הספר כתוב בגוף שלישי מדלג ,אבל כמו שאמרתי הגיבורה הראשית שלו היא אגנס.
אבל אגנס זה לא שם מוכר והמנט מייצר אסוציאציה והעטיפה יפיפייה ואלו הדברים שגרמו לגשת לספר מבלי לדעת עליו דבר.
זה רומן היסטורי, איטי יחסית שמספר על אהבה וזוגיות והורות ואובדן שקרע לי את הלב. מסוג הספרים שמרגישים כמו לשבת ליד נחל מפכפך ולהתבונן באצבעותיך המסרקות את המים.

יש עיבוד של הספר להצגה בלונדון וכנראה בקרוב יצא עיבוד של הספר לסרט ואולי זה יגרום לתרגום של הספר.
שמעתי באפליקצית ליבי ( של הספריות ) באנגלית.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Agatha Christie

נמסיס זה שם עם הבטחה. יש הרבה ספרי מתח עם השם הזה. כמעט לכל גיבור על יש נמסיס וגם למספר בלשים כמו שרלוק והארי הולה.
הגעתי לספר עם ציפיות. חבר המליץ עליו והשם הבטיח איזו שהיא אויבת מרה לגב מארפל. איזה מגניב גברת זקנה וחטטנית עם אויב\ת שווה לה. לא טוב להגיע לספר עם ציפיות.
אני אוהב את גברת מרפל . יש משהו בחטטנות הבלתי מתנצלת שלה ובעובדה שאף אחד לא סופר אותה שעובד לי.

הספר מתחיל דווקא טוב. גברת מרפל סוקרת את רשימות הודעות הפטירה להנאתה ומגלה שידיד שפגשה בשנה שעברה בקאריביים עזב את עולמנו.
זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת זימון ומשימה מעורכי דינו לפתור תעלומה מבלי שנאמר לה מה עליה לפתור ולמה. החלק הזה נהדר וכל האפשרויות פתוחות.
ואז מצטמצמות האפשרויות . על גברת מרפל לצאת לטיול מאורגן של בתים וגנים . היא עדיין לא יודעת למה ולאט לאט נחשפים אליה אנשים בסיור ומחוצה לו והתעלומה מתחילה להיפתח.
בסופו של דבר ברגע שיורד המסתורין הראשוני של מה לחפש זה הופך להיות ספר בלשים של מקרה קר ( פשע שהתרחש שבעבר ולא נפתר ) די בנאלי.

פתרתי את התעלומה במחצית הספר – היו עוד נפתולים אבל יחסית לאגתה זה היה די ברור. גם המוטיב ניתן די מוקדם.

אבל לא על כך יצא קצפי. טוב לא באמת קצפי – היה נחמד להקשיב לספר והוא היה הסחת דעת נפלאה לעולם שבחוץ – מת לו אדם עשיר ומערש דויי הוא מארגן קבוצה של אנשים שיפגשו בתזמונים שונים, שיגידו את הדברים הנכונים בזמנים המתאימים. הכל מתקתק כמו שעון. ואני, המאזין הקטן, רק רציתי חופשה קצרה באי יווני קטן. בחרתי את הטברנה הכי רחוקה ללון בה, כך שכל מה שאוכל לעשות יהיה לסבוא בטברנה ולרחוץ בים הצלול וביניהם להשלים שעות שינה ולקרוא ולשמוע ספרים. זהו. רגע אחד של שפיות לפני שמתחיל הקיץ המטורף של עבודה חדשה, חיפוש ומעבר דירה וילדים. הרבה זמן ילדים. האי היה נפלא והשכלתי לבחור ספרים טובים, אבל כל השאר השתבש. ביקשתי שקט וקיבלתי מלחמה.
תכלס, אם מסתכלים על זה בזווית אחרת קיבלתי את מה שרציתי ויותר. התארכה לי החופשה הכפויה בשבוע. הילדים היו עם אימם( ודי נהנו מכך ), לא הפגיזו אותי, הסתובבתי בעולם ברודוס וגרמניה ומשם ללרנקה, אבל זה כבר לא היה כיף ושום דבר שתכננתי לא עבד. ניסו לשכנע אותי לקחת גמל ולחצות את הגבול לסוריה לטפס על החרמון ולהתגלגל בצד השני, הצלחתי להזמין שתי טיסות שלא יכולתי להגיע אליהן ( אחת מהן בטעות מהארץ ללרנקה )נחתתי בשבת בערב בלרנקה בלי ספר פיזי וגיליתי שאין חנויות ספרים פתוחות בראשון, דחו לי את הטיסה שכן הוזמנה וכו וכו, אבל פגשתי אנשים מדהימים ביוון ובקפריסין שהיו נכונים לעזור (בגרמניה נחתי אצל חברה אז בכלל ).
הייתי אמור לחזור עם חברה ישראלית אז חשבתי שאני שולט במשחק אבל המשחק שינה את החוקים. אז היה משהו מעצבן על קריאה של תוכניות שתוכננו בלי שום טעות, אבל גם משהו מרגיע.

הספר היה נעים לשמיעה כמו שאמרתי – סיימתי אותו על הטיילת של לרנקה – אבל הוא לא ספר טוב גם בלי הטרוניה לעיל.
אין הגיון בספר. זה מרגיש שאגאטה הלחימה כמה סיפורים לא גמורים ביחד והתכוונה למשהו אחר. הספר פורסם ב1971 . חמש שנים לפני מותה של אגאתה. היא מדגישה לאורך הספר את זקנותה של מיס מרפל ואת חולשתה ויש בזה משהו מעיק ומעציב.
יש בספר מיני פסקנויות לגבי הדרך שנשים צריכות לנהוג. אני יודע שלא עם כולן מרפל מסכימה ועדיין למרות יושנו של הספר הן צורמות. לפני הספר הזה קראתי את רצח בדrך בית לחם הנפלא של בתיה גור ( שיותר מצטיין בדיונים החברתיים שמעלה ופחות בתעלומת הרצח ) – המסקנה משניהם אישה צעירה שמתאהבת נמצאת בסכנת חיים.
בואו לספר בלי ציפיות מהשם וממיס מרפל והכל יהיה טוב – ובעולם האמיתי תזכרו שאלוהים צוחק – ואם כבר אז עדיף בדיחות קטנות כמו שהיו לי ולא כמו של ה50 שעדיין מחכים.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
דבר רודף דבר

דבר רודף דבר

ג'ודי טיילור

חיפשתי את הספר הזה מעל שנתיים מבלי שידעתי דבר על עלילתו. הוא ריצד לי בהמלצות ברחבי המרשתת וידעתי שהוא שייך לספרות הספקולטיבית ( יעני פנטזיה או מדב ) , אבל לא יותר מזה. מה שמשך אותי אליו היה השם. לא השם העברי שניתן לו : דבר רודף דבר, שהוא תירגום טוב אבל לא תופס את המהות של השם באנגלית : one damned thing after the other . שם גאוני. בשביל שם כזה אני מוכן לקנות ספר בשק.
אבל זה גם שם מחייב – יש בו הבטחה שזה יהיה ספר מופרע ומצחיק – או לפחות זו הציפייה שלי ופה גם מתחילה הבעיה, לא היה תיאום ציפיות והספר לא מצחיק ולא מופרע.

זו לא קטילה , לפחות לא מושחזת . זה ספר קליל וחביב ואולי אף אמשיך יום אחד להמשכיו.
הספר מרגיש כאילו הוא fanfiction של קוני ויליס. לקוני ויליס יש סדרת ספרים על מסע בזמן שמנוהלים על ידי היסטוריונים מאוקספורד וכל מה שיכול להשתבש שם משתבש. המפורסמים בהם הם ספר יום הדין ומלבד הכלב. הכתיבה של ויליס היא כאוטית ומתודית , מצחיקה אבל גם נוגעת ללב עם תשומת לב לפרטים ולהיסטוריה.
הגיבורה של הספר הזה היא היסטוריונית שמגוייסת לפרויקט סודי של מסע בזמן, אבל בעוד ויליס יורדת לפרטים ( כן לפעמים יותר מדי ) על הבעיות במסע בזמן, ג'ודי טיילור ( הסופרת ) מרפרפת עליהם , זורקת משפטים כללים ורצה עם העלילה. המסע בזמן בספר הזה הוא גימיק, הוא מאפשר לסופרת לפתוח מיני עלילות והרפתקאות הכל מתואר בצורה מאוד סכמתית ובקווים כללים. יש הרבה עלילה תשלימו את החסר. בנקודה מסויימת יגיעו הדמויות למסקנה שמגיעים אליה גם במלבד הכלב וישתמשו ( לפי קוראת בגודרידס ) באותה רשימת חפצים.
ברפרור נוסף לויליס , הגיבורה בנקודה מסויימת בספר מבינה שאחת הדמויות היא כמו אלה או כוח טבע שמשפיע הדמויות וזה בדיוק ההגדרה שנותנים לדמות המרכזית בהמשכוכית של ויליס.
אבל גם אם לא רואים את הרפרורים לויליס , הספר פשוט לא עובד. הדמויות "דקיקות" , אין הגיון עלילתי לפעולות שלהן, הספר ציני מדי פעם אבל רחוק מלהיות מצחיק. זה בעיקר מרגיש כמו ספר טלאים שהרכיבו מהרבה עלילות אחרות וזה חבל כי יש לו מלא ספרי המשך והייתי בטוח שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
שמעתי את הספר באנגלית באפליקצית ליבי. הוא הופיע שם ברגע שיצא התרגום לעיברית, כך שאיני יכול להעיד על איכות התרגום.
למרתה ולס יש ספר שנקרא all systems red ( תורגם לעברית כרובורצח – שזה שם הסדרה ) שיוצא לו עיבוד עוד חודש באמזון, אם היו מחליפים את השמות בין שני הספרים היקום היה במקום מאוזן יותר.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
המאורות

המאורות

אלינור קטון

זה היה אמור להיות הספר שיוכיח אחת ולתמיד לקוראי אתר זה שזכיה בפרס בוקר אינה בעוכרי הספר ולא צריכה להפוך אותו לצנינים בעיני הקורא. זה כמעט עבד, אבל אז 100 דפים לפני הסוף הספר נהרס. או לפחות כך הרגשתי כשסיימתי אותו.
אני אוהב עבי כרס. אני לא קורא הרבה מהם. ספר עב כרס הוא סוג של מחוייבות שאם היא לא צולחת אתה עלול להיות שבוי בה לזמן רב, אבל כשהיא עובדת, זה נפלא. הספר הזה מעל 800 עמודים ועד עמוד 700 בערך הוא היה נהדר.

יש הרבה מחשבה בספרים מהיכן להכנס לעלילה. מההתחלה? מהסוף ואז לחזור? מהאמצע? בהתפתחות הדרגתית או בזריקה של הקורא למי העלילה הקרים והעמוקים ( הסגנון האהוב עלי ). אלינור קטון בחרה נקודת כניסה מצויינת . שנים עשר אנשים מתכנסים בחדר עישון במלון. בחוץ סוער וכשזר מגיע ונכנס בפתאומיות לחדר כולם משתתקים ומתנהגים כאילו אין קשר בינהם. זה לא ראשית הסיפור אבל גם לא אמצעיתו והאסוציאציה שפתיחה כזו יוצרת מיד היא כינוס הבלש את כל החשודים לפתרון הרצח.
אדם עשיר נעלם ובאותו לילה זונה שהייתה איתו נמצאת מעולפת בצד הדרך מסוממת. האם היה רצח? איפה הגופה ומי הרוצח?
למעשה רוב הספר כתוב כתעלומת רצח כאשר לא ברור אם בכלל היה רצח ומניעיו.

זה רומן היסטורי שמתרחש בניז זילנד ב1866 בעיירת כורי זהב. מסתבר שהייתה גם בהלת זהב בניו זילנד. ניו זילנד היא אחת המדינות היפות לטייל בהן . שופעת ירוק ומים אבל זה לא ניכר מהספר . היא אפורה וגשומה וקרה.
הספר בנוי משניים עשר חלקים ( כמו חודשי השנה – או מופעי הירח ) החלק הראשון הוא הארוך ביותר והוא רובו של הספר וככל שמתקדמים מתקצרים החלקים ונוצרת תנועה של תאוצה.

הספר מאוד קריא ו "זורם" . יש בו חורי עלילה והתנהגות לא מובנת של דמויותיו אבל זה חלק מהקסם שלו. הבעיה מבחינתי הייתה שלקראת 7/8 מאורכו הספר מגיע לנקודת הסיום. נשארים דברים פתוחים ולא מובנים, אבל שם נגמר הספר ואז במעיין כתיבה מואצת הוא חוזר להתחלה. להתחלה שלפני פתיחת הספר ובעצם מסביר את הקשרים של הדמויות בספר . הרבה ספרים עושים את זה . רומן רוסי וכימים אחדים של שלו הם דוגמא טובה לספרים שמסתובבים סביב אירוע ובחלק האחרון מספרים אותו. גם שם זה מיותר ,מבחינתי, האירוע והשפעתו נטחנו כל כך הרבה בספר שלא צריך את הפרטים המדוייקים של איך הוא קרה.
100 העמודים האחרונים של הספר מנסים למלא את החללים שיצרו את הקסם בסיפור. הסבר אחד הוא סוריאליסטי וכמעט פספסתי אותו, אבל הוא החלק הטוב בחזרה לאחור. החלק השני , הריאליסטי , הוא פשוט גרוע. יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון.

זה ספר שיש בו גימיק. השם : המאורות, שמות הפרקים ואורכם וטבלאות ההורוסקופ. בשבילי הגימיק והשמות המיוחדים חלפו מעל הראש ויתכן שפה פיספסתי חלק ממה שהסופרת ניסתה להעביר. בסופו של דבר הגמיק , לדעתי, השתלט על הנרטיב וחבל.

זאת לא דיסהמלצה. אהבתי את רוב הספר ואולי לאחרים הוא יעבוד יותר טוב.
עשו מהספר סדרה שלפי הטרילר היא לא נצמדת לנרטיב:
https://www.youtube.com/watch?v=kW0PMsvmsLg

מילה אחרונה על פרסים ובוקר בפרט. אני מסכים שזכיה בפרס זה או אחר לא בהכרח מעידה על טיב הספר, אבל היא גם לא נוגדת אותו. בשבילי זו עוד רשימה של המלצת ספרים שאולי או אולי לא אוהב. מתוך רשימת הספרים שזכו בפרס בוקר מהיווסדו קראתי שמונה ספרים . מתוכם שניים אהבתי מאוד ( חיי פיי וילדי חצות ) והשאר נעים בין אהבתי לבסדר. יש לי לפחות ארבעה מהם ברשימת קריאה עתידיות. שניים מהרשימה לא סיימתי.
את הספר הזה לא בחרתי בגלל הפרס. הוא נבחר בגלל השם המסקרן , עוביו, העטיפה היפה וכי הוא השלים לי מסע עולמי לניו זילנד.
יצאה לי לקרוא 3 סופרות ניו זילנדיות שנה שעברה. את שלושתן אהבתי ובשלושתן היה משהו מעט quirky או שובב אבל אני לא חושב שזה משהו על כתיבה ניו זילנדית. רק הספר הזה התרחש ממש בניו זילנד.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo

ביקורות נוספות על "מוקס נוקס"

מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

על הספרים של אדף שמעתי כבר הרבה, החלטתי לנסות לקרוא את הספר שלו, היו קטעים שהתחברתי בעיקר קטע הפתיחה, וככל שהזמן עובר לא הצלחתי להבין את הפואנטה של הספר, היו הרבה קטעים מתים, והיו גם קטעים טובים בתחילתו של הספר באמצעו איבדתי את עצמי, לכן אני נותנת לו 2 כוכבים לא הבנתי את הפואנטה של הספר למרות שלאדף יש שפה עשירה, הסיפור לא היה לי ברור חוץ מהקטעים הבודדים שאיכשהוא מצילים את היצירה הזאת.

לפני שנה•
★★★★★
•אורי החמודה
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

אחת הביקורות יצרה בי סקרנות, לקחת את הספר ולהתחיל לקרוא בו. הופתעתי, נהניתי מאוד. השפה כישפה אותי בקסמה, הייתי חייבת לדעת מה יעלה בגורל גיבורנו, כיצד יחלץ ממלתעות האימה והזעם של אביו. האם כוחו יעמוד לו במשימה הקשה והסבוכה הזו.
העלילה נרקמת בשפה שונה, התיאורים והעלילה הינם סביב הגיבור. לדוגמא הנוף, ביצירות אחרות אני מרגישה כאילו אני צופה בנוף, אך כאן אני חלק מהנוף. העלילה נרקמת בשני מישורים העבר והווה של הגיבור. בביתו של הגיבור , מתקיים אורח חיים דתי. אביו בעל התקפי זעם ואלים משרה פחד ואימה על הסובבים אותו (אימו, אחותו, עליו ושני אחיו). כל אחד מבני משפחתו מגיב אחרת ומורד בדרכו כלפי יחסו של האב. שמעון אדף, מוליך אותנו בדרך ייסוריו של הנער, התבגרותו ובחרותו. ריגש אותי מאוד.

נהניתי מאוד, מומלץ.

הערת בינתיים: קיימים משפטים בלטינית, שלדעתי היה רצוי לתרגמם. כגון: mox nox in rem, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הכותרת ניסיתי לפענחה, לפי גוגל בדף השער: סימן וחותם ורודים יהודים (et signa signo rosea iudaeae).
חיתוכי המשפטים בסוף לא הפריעו לי כהוא זה, לספוג את העלילה. המשכתי אותם בדמיוני.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•צילה
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

שמען אדף עשה בספר את כל המאמצים האפשריים כדי שלא אוהב את הספר! הספר לא קריא. הכתיבה שלו קשה, למילים אין יכולת לעוף לשום מקום . העלילה לא מעניינת והספר מדיף ריח של
אפרוריות מהסוג שמתלבשת לך על הלב ואוכלת אותו מפני שאדף לא משאיר שום טיפונת של קרן אור בסיפור. ואם אדף יקרא את הביקורת שלי הוא פשוט ישמח כי הוא חושב שהספר הוא "למיטיבי לכת" לאנשים שלא מוותרים וקוראים אותו בין השורות ומתעקשים לקרוא ספר קשה ומוזר. כך הוא רצה שיהיה! וכך הוא גם אומר:

"אני תמיד חושב על העולם הריק, לגלוש אליו דרך זגוגית הממשות, כן, בדיוק, הממשות פירוש שימת מהמורות".

בספר אדף מביא את הגיגיו על העולם כילד שגר בעיירת פיתוח בשנות ה- 70 למשפחה שומרת מצוות . הוא טומן פצצות תרבות בין הקיבוצניקים לעירונים ,בין החילונים לדתיים , בין העשירים לעניים...וכמובן בין אלא שיצאו מעיירת פיתוח והתעקשו ללמוד ולהצליח.
האמא היא זו שכל הבית עומד על כתפיה הענוגות. היא טווה קורים של שקר במשפחה כי היא לא מספרת לבעלה "רודן הבית" מה קורה באמת. כי כמה אפשר להירמס תחת השוביניזים ולשתוק. הסיטואציה די אופיינית לתקופה המדוברת. הנשים מבחינתי גיבורות התקופה כי הן היו צריכות לתמרן ולחצוץ בין החגורה של הבעל לילדים.
"היא רועדת ממנו. אל תצחיק אותי, אמרה, זה שהיא לא עונה לו, לא אומר שהיא מפחדת ממנו. זה אומר שהיא מחכה להזדמנות הנכונה ,היא יודעת לחכות".
"זה שנשים אם הם שורדות, הם תמיד מנצחות."
גיבור הסיפור חולם מתאהב לומד מתפתח מגלה את העולם אך אי אפשר למחות את הבית וימי הצנע גם כשהוא כבר בוגר ברשות עצמו .בית תמיד מלווה אותנו לאן שנלך.

גם אני תוצר של שנות ה – 70 זה מזכיר לי את אבא שלי שעורך קידוש בימי שישי בערב, כילדה בכיתה ח' תמיד עשו מסיבות שישי במרכז המסחרי ליד הבית. מעגל של ילדים בן לוקח בת...תמים ונחמד .אבל אבא תמיד קידש באותו זמן של המסיבה בסביבות 19:00 בערב. שישי אחד אמרתי שאני הולכת למסיבה אז אבא אמר אז אל תחזרי הביתה. קמתי והלכתי למסיבה ולא ידעתי איך אחזור הביתה. כשחזרתי עם שניים מהכיתה שליוו אותי הביתה כי כולנו חיינו באותו סרט הבנו אחד את השני ,ראיתי את אמא שלי מחכה בשער שאבוא.
עשינו סיבוב ונכנסנו דרך הדלת השנייה של הבית, נכנסתי לבית והתחבאתי בתוך הארון בסלון.
אמא עמדה שעה בפתח וחיכתה וחיכתה ולא התיאשה, אחרי זמן רב פשוט יצאתי וקבלתי צעקות.
שנות ה- 70 העליזות אך מעולם לא היה כזה אפור כמו אצל אדף.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חני
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

לפני זמן לא רב נכחתי בטקס הענקת פרס ספיר לספר המצטיין של השנה. שמחתי מאוד כשקיבל את הפרס שמעון אדף על סיפרו "מוקס נוקס". כמי שבעצמו כותב שירה, אני מכיר את שמעון אדף כמשורר מצוין אך מעולם לא קראתי ספר פרוזה שלו.
ואכן מיד השתדלתי להשיג ולקרוא את הספר הנ"ל.
הספר מאוד קריא ואף מרתק ומספר בגוף ראשון וזהו סיגנון שאני מאוד אוהב. טכנית הגיבור קופץ בסדרה של פלאשבקים מהמציאות הנוכחית אל העבר שלו
ושוב אל המציאות וכך הלאה. יש כאן תיאור נפלא של נעוריו בעיירה דרומית, משפחתו המסורתית והקונפליקטים שהוא היה מצוי בהם עם אביו ועם נערים אחרים במפעל מקומי שבו עבד. מה שפחות אהבתי בספר הוא תיאור הגיבור כמי שנמצא אינטלקטואלית הרחק מעל ומעבר לסביבתו. גיבור הספר מחפש וקונה בחנות ספרים עוד בנעוריו ספרי פילוסופיה ולומד לטינית להנאתו! אתם מבינים? הוא איננו לומד אנגלית צרפתית וכו של "אנשים פשוטים" אלא לשון מתה שרק יחידי סגולה יודעים את רזיה... רק העובדה הפשוטה הזו מחשידה את הספר וגיבורו בהתנשאות (שלא לומר פלצנות...) לא רק על סביבתו אלא אף על הקורא הישראלי הממוצע... בזמן הווה נמצא גיבור הספר במעמד של סופר שספריו "מתקשים להימכר" והוא משלים הכנסה בהעברת חוג לסיפרות לנשים משועממות. וכך אנו זוכים לקבל בספר תמצית של שיעורי סיפרות על שיקספיר ואחרים – זה אולי מעניין אבל אינני בטוח שמי שייקרא את הספר יתעניין דווקא בטכניקה של שיקספיר לכתיבת יוליוס קיסר למשל... אחד הדברים שיותר הטרידו אותי בקריאה היתה השפה הגבוהה שבטקסט (שמעורבת בשפה "נמוכה") כשלעצמו אין בכך שום פסול אבל במקרים רבים הלשון "מתאמצת יותר מדיי" להישאר גבוהה גם כשאין בכך צורך וגם בשימוש של מילים רגילות בצורות ובפעלים בלתי רגילים וכך אנו מקבלים למשל מילים כמו: גימאתי (במקום "גמאתי") "התבחן" (כשהכוונה ל"הופרד") , "מגרימה" (במקום "גרומה") ועוד דוגמאות למכביר...
ומה דעתכם למשל על משפט כמו: "אני מאזין לצקון הכיבוי במאפרה"...
(עמ 165 ) או משפט אחר שאני תוהה על משמעותו: "בגולם הציפחה שסגר עלי נבעתה פגימה לנשימה"... (עמ 182 ) ועם כל ההערות הללו אני מקווה שאובן נכון! דווקא היותו של שמעון אדף משורר הופך קטעים שלמים בספר למקסימים כי הם כתובים כשירה צרופה וכאמור קטעי הקונפליקטים עם אב המשפחה ומול הסביבה הפשוטה שאיננה מבינה לחלוטין את הגיבור הופכים את קריאת הספר לחוויה. והוא בהחלט ראוי ומומלץ לקריאה. דרך אגב "מוקס נוקס" הוא משפט בלטינית שפירושו "הערב מתקרב" ומשמעותו היא משהו כמו "אכול ושתה כי מחר נמות"...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סדן
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

את חוות הדעת שלי אתחיל הפעם בזה שאומר להגנתי שאת דעותיי על ספרים אני אומר/כותב אך ורק אחרי שקראתי ו/או ניסיתי לקרוא אותם, וגם כשאני כבר מוצא משהו לומר על ספר כזה או אחר אני לא אוהב לגשת אליו בצורה נגטיבית, כלומר אם הדעה הרווחת עליו שהוא ספר בסדר, בכנות מי אני שאשנה משהו בסדרי עולם? זה להבדיל כמו שברחובות מסויימים לא מתאים לי לראות שלטי "אין כניסה" (מי מכם, בעלי רשיון נהיגה לא נתקל פעם במצב כזה שהוא פיספס מקום חניה אבל בכדי לחזור אליו הוא צריך לעשות סיבוב שלם? במקום לחזור מיד לרחוב שהוא יצא ממנו) אבל מי אני שאתחיל להוריד תמרורים איפה שנראה לי? הכי הרבה הרחובות האלה יהפכו עבורי כדברי המשורר ל"רחובות העצב החד סטרי" (אם לא אמרתי את זה עד היום: כמה שאני אוהב את אלכסנדר פן).

טוב, אתם מכירים אותי כמה שאני תמציתי, גם הפעם אני לא אלך איתכם סחור סחור. תהיה דעתי כזאת או אחרת אני חלילה לא חושב שמי שזכה בפרס צריך להחזיר אותו בחזרה (על הספר הזה כידוע אדף זכה בפרס ספיר 2013), קטונתי מלפסול את הסיבות שבעתין הוא זכה שאגב לא ידועות לי אבל לצערי, משהו בכל זאת עם הספר לא מסתדר לי. זה לא פעם ראשונה שאני ניגש ומנסה לקרוא אותו ויותר מזה זה לא הניסיון הראשון שלי לקרוא משהו של שמעון אדף בכלל. אני לא יודע מה איתכם אבל אני בדרך כלל נוטה לחשוב שאם משהו בקריאה של ספר לא מסתדר יש בזה בכל זאת משהו באשמתנו, הקוראים הלוא זה ספר שעבר עריכה (למרות שאני לא פוסל את זה שיש ספרים שהעריכות שלהם בעייתיות, אחרי הכל טעות נובעת מכל מיני סיבות וביניהם גם טעות אנושית של שיקול דעת) וכמובן חברי מערכת אחרים שהיתה להם השפעה על צאתו לאור, שלא לדבר על מעגל החברים הקרוב של הסופר. רק שנדמה שלא פעם כשסופר זוכה כבר לתהילה (בדרך כלל סופרים שעל העטיפה הקדמית של הספר החדש שלהם מוזכר ספר אחר שכתבו שזכה כבר לשבחים ועבר רף מסויים) מישהו כמו נרדם בשמירה, ולא שזה בהכרח המקרה הפעם. בכל זאת האשמה שרובצת עלינו, הקוראים היא שאנחנו לא יודעים לקרוא או יותר נכון להתאים את עצמנו, ואומר אחרי שכבר יצאנו לרוץ עם הסופר ברחובות דמיוניים מישהו מאיתנו לא תמיד עומד בקצב. אני לא יודע אם לזה התכוון הרוקי מורקמי ב-"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", עוד לא יצא לי לקרוא את הספר הזה שלו אבל אם הוא מדבר על השפעת הריצה על כתיבתו נראה לי שאני יכול להסכים איתו, כי לא פעם יצא לי לחשוב על זה שספרים בניגוד ליצירות אחרות שיוצאות בתבנית דיי קבועה לא תמיד יודעים איך להניח ולהפעיל אותם, ובכלל להבדיל מתקליטים, אלה אריכי הנגן הזוכים אצל כמה מאיתנו לעדנה חדשה (כי למה שנוותר על משהו לוגי עד שהוא הצליח לחדור כלכך לחיינו) לא תמיד מגלים באיזו מהירות להריץ אותם.

לעניות דעתי שם של הספר לא קליט, וגם הציור שעל העטיפה הקדמית שמשקפת את עלילת הספר לא משהו (סליחה, באמת). אני אוהב לקרוא ספרים שפונים למערכת האסוציאציות שלי ומעשירה אותה או לכל הפחות יש משהו בתוכן שלהם שמעודד אותי להמשיך ולקרוא אותם, בספר הזה לצערי לא רק שאף אחד מהדברים האלה אינו קורה אלא שהפרקים קצרים מדי (מה שבדרך כלל מבורך בעיניי) ונדמה כאילו אדף משתף אותנו בכל מיני מחשבות שעברו לו בראש בתקופה שהוא עסק בכתיבת הספר, לא בהכרח כאלה שמקדמות את העלילה ומה גם שלא מחשבות מלאות אלא שברי מחשבות שכאילו בסופו של דבר מרכיבים משהו שהוא הספר הזה. הצרה עד שזה קורה אם בכלל הקורא מאבד את הסבלנות שלו. אני נמצא בשלב כזה שאני לא יודע אם אני אמשיך לקרוא את הספר מהנקודה שהגעתי אליה, אם להניח אותו שוב לכמה זמן בצד ולחזור אליו כבר בשלב מאוחר יותר (ואז כמובן שאקרא אותו שוב מההתחלה). הבעיה הכי גדולה היא שכקורא שאספנות של ספרים היא כמו הרכבת פאזל בשבילו, הספר הזה הוא חלק שאני לא יודע איפה להניח אותו ואני אגלה לכם יש לי כבר קופסאת קרטון מלאה בספרים כאלה, כי אני אחד שלא מוותר על ספרים בקלות וגם לא עושה לעצמו הנחות וזאת למרות שאני מודע לכך שהחיים אחרי הכל קצרים ... אוף כמה שהייתי חריף הפעם (בניגוד להרגלי).

לפני 10 שנים•אהוד בן פורת
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

אתחיל מהסוף
מאוד אהבתי את הספר. כמו בעבר לשמעון אדף יש יכולת נדירה לבטא רגש, ולהעביר את הקורא דרך חוויות ריגשיות חזקות במהלך הקריאה.
למיטב הבנתי הרומן כולל בתוכו לא מעט מוטיבים אוטוביוגרפים, מה שמוסיף עניין ושופך אור על עולמו הפנימי של יוצר מוכשר.
בתוך הספר חבויים עצות איך לקרוא את עבודתיו של אדף עצמו וכן קטעים של ארס פואיטיקה.
את כל זה עושה אדף בלי לפול למלכודות של קלישאות וסטראוטיפיות לדמויות.
לקראת סוף הקריאה הקורא מבין שעליו לקרוא את הספר מחדש לאחר שלמד משהו על המבנה שלו.
לא אוכל לכתוב עוד בלי לקלקל לקוראים.
בדרך כלל אני נוהג לצטט קטעים מספר עליו אני חווה את דעתי, במקרה זה הייתי נאלץ לצטט את רוב הספר, שכן כמעט כל שורה ראויה לציטוט - שירה
כל שאכתוב: mox nox in rem
ובשפה עממית הזמן קצר קדימה לעסק (הליל מתקרב נתחיל במעשה)
מומלץ. בחום רב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

ספר ראשון של שמעון אדף שאני קוראת..ואולי הציפייה הארוכה תרמה לגודל האכזבה. בהתחלה השוויתי את הסגנון לקניוק כפי שקראתי אותו ב'חיים על נייר זכוכית' (המעולה בעיניי) אבל אז הבנתי שמעבר לכל המוקס נוקס הסיגנוני שלו אני לא נהנית כלל. פייר, התבאסתי. נורא רציתי לאהוב את הספר הראשון של אדף שאני קוראת ואני יודעת שהוא מוכשר ומוערך וכל זה ונדמה לי שקראתי על הכתיבה שלו הרבה יותר מדי לפני שהתחלתי לקרוא את הכתיבה שלו. בקיצור, לא קרה הפעם, לא מוותרת - אנסה נוספים שלו בהמשך.
:( כמעט בא לי לבקש ממך סליחה , שמעון אדף.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•עינתי
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

מוקס נוקס מספר לסירוגין שני סיפורים: סיפורו של נער בעירה צדדית בחופשת קיץ אחת, וסיפורו של אותו נער בבגרותו ב"פרבר הערבי" של העיר המרכזית השוקקת.
הספר, כמו שמציינים כל המבקרים, מכיל מוטיבים אוטוביוגרפיים רבים, כך שיש פוטנציאל מעניין בסיפור- להכיר טוב יותר את הסופר ולהוסיף מימד נוסף לספר.

אבל- וזה אבל גדול- הספר מתיש.
אין בספר שמות של אנשים או מקומות, אין כמעט נקודות או חלוקה לפסקאות, תיאורים מוקדמים והצגת דמויות וכל הספר עומד באויר מבחינת מקום וזמן. נראה שהסופר ניסה ליצור סיפור אוניברסלי, שנכון לכל מקום ולכל זמן, סיפור שמתמקד במחשבות ולא בארועים. אבל התוצאה מעייפת מאוד. קשה לקרוא את הספר, קשה לעקוב אחרי שני הסיפורים במקביל והתוצאה גוררת התעסקות רבה בצורה במקום בתוכן. מצאתי את עצמי פשוט מדביקה שמות לדמויות ולמקומות הנזכרים ומשלימה פערים מהדמיון כדי שיהיה לי במה להאחז. יתכן שזאת היתה מטרת הסופר אבל מבחינתי זה היה מאמץ מוגזם- אולי כי גם אחרי כל זה לא הבנתי מה הספר רוצה להגיד.
מבחינת התוכן ניתן להגיד שיש כאן סיפור על התבגרות, חיפוש מקום והגדרה עצמית שלא מסתיים גם בבגרות, אבל זה משהו שאפשר להגיד על ספרים רבים. מהבחינה הזו, מלבד כמה דמויות משנה מוצלחות (בעיקר אחיו הקטנים של הגיבור) לא הצלחתי להיכנס לעלילה ולהנות ממנה.

קראתי בעיתון ביקורת נלהבת ביותר מהספר, קריאה בערך כמו הספר עצמו. כנראה שהספר מתאים למי שלא מחפש סיפור אלא מן פרוטוקול מחשבות, נוסח "ספר הדקדוק הפנימי", וצריך לקחת בחשבון הספר לא משתנה במיוחד עד הסוף. למי שבכל זאת מעוניין- להתאזר באורך רוח ובראש פתוח. בהצלחה

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מירב
מוקס נוקס

מוקס נוקס

שמעון אדף

ספר לא קל. העמודים הראשונים ממש מייאשים, עד שמתרגלים לכתיבה המוזרה והמסתורית, ואז הספר מתחיל להיות מעניין והקריאה קצת יותר קלה. מצאה חן בעיני הכתיבה בשני זמנים, שמשתלבים אחד בשני בצורה מתאימה. מעבר לזה, לא מצאתי את הספר כיצירת מופת מבחינה עלילתית או ספרותית, כפי שהילולו אותו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נלה
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“לפני זמן לא רב נכחתי בטקס הענקת פרס ספיר לספר המצטיין של השנה. שמחתי מאוד כשקיבל את הפרס שמעון אדף ע”