ביקורת ספרותית על מוקס נוקס מאת שמעון אדף
בזבוז של זמן

---

שמען אדף עשה בספר את כל המאמצים האפשריים כדי שלא אוהב את הספר! הספר לא קריא. הכתיבה שלו קשה, למילים אין יכולת לעוף לשום מקום . העלילה לא מעניינת והספר מדיף ריח של
אפרוריות מהסוג שמתלבשת לך על הלב ואוכלת אותו מפני שאדף לא משאיר שום טיפונת של קרן אור בסיפור. ואם אדף יקרא את הביקורת שלי הוא פשוט ישמח כי הוא חושב שהספר הוא "למיטיבי לכת" לאנשים שלא מוותרים וקוראים אותו בין השורות ומתעקשים לקרוא ספר קשה ומוזר. כך הוא רצה שיהיה! וכך הוא גם אומר:

"אני תמיד חושב על העולם הריק, לגלוש אליו דרך זגוגית הממשות, כן, בדיוק, הממשות פירוש שימת מהמורות".

בספר אדף מביא את הגיגיו על העולם כילד שגר בעיירת פיתוח בשנות ה- 70 למשפחה שומרת מצוות . הוא טומן פצצות תרבות בין הקיבוצניקים לעירונים ,בין החילונים לדתיים , בין העשירים לעניים...וכמובן בין אלא שיצאו מעיירת פיתוח והתעקשו ללמוד ולהצליח.
האמא היא זו שכל הבית עומד על כתפיה הענוגות. היא טווה קורים של שקר במשפחה כי היא לא מספרת לבעלה "רודן הבית" מה קורה באמת. כי כמה אפשר להירמס תחת השוביניזים ולשתוק. הסיטואציה די אופיינית לתקופה המדוברת. הנשים מבחינתי גיבורות התקופה כי הן היו צריכות לתמרן ולחצוץ בין החגורה של הבעל לילדים.
"היא רועדת ממנו. אל תצחיק אותי, אמרה, זה שהיא לא עונה לו, לא אומר שהיא מפחדת ממנו. זה אומר שהיא מחכה להזדמנות הנכונה ,היא יודעת לחכות".
"זה שנשים אם הם שורדות, הם תמיד מנצחות."
גיבור הסיפור חולם מתאהב לומד מתפתח מגלה את העולם אך אי אפשר למחות את הבית וימי הצנע גם כשהוא כבר בוגר ברשות עצמו .בית תמיד מלווה אותנו לאן שנלך.

גם אני תוצר של שנות ה – 70 זה מזכיר לי את אבא שלי שעורך קידוש בימי שישי בערב, כילדה בכיתה ח' תמיד עשו מסיבות שישי במרכז המסחרי ליד הבית. מעגל של ילדים בן לוקח בת...תמים ונחמד .אבל אבא תמיד קידש באותו זמן של המסיבה בסביבות 19:00 בערב. שישי אחד אמרתי שאני הולכת למסיבה אז אבא אמר אז אל תחזרי הביתה. קמתי והלכתי למסיבה ולא ידעתי איך אחזור הביתה. כשחזרתי עם שניים מהכיתה שליוו אותי הביתה כי כולנו חיינו באותו סרט הבנו אחד את השני ,ראיתי את אמא שלי מחכה בשער שאבוא.
עשינו סיבוב ונכנסנו דרך הדלת השנייה של הבית, נכנסתי לבית והתחבאתי בתוך הארון בסלון.
אמא עמדה שעה בפתח וחיכתה וחיכתה ולא התיאשה, אחרי זמן רב פשוט יצאתי וקבלתי צעקות.
שנות ה- 70 העליזות אך מעולם לא היה כזה אפור כמו אצל אדף.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על מוקס נוקס