ביקורת ספרותית על עיר של עצמות - בני הנפילים #1 מאת קסנדרה קלייר
ספר טוב

---

להתאהב בספר.

אתם מכירים את זה?
טוב, אתם לא חייבים להכיר את זה או לחוות את זה, זה דבר שקורה רק לעיתים נדירות או אולי פחות. אני חושבת אבל שכל אחד יתקל בספר שהוא באמת ובתמים התאהב בו, במלוא מובן המילה. אני כבר התאהבתי בכמה ספרים בחיי, והצלחתי לסווג את כל הספרים האלו לסוגים שונים של התאהבויות:

יש כמו בסיפורי האגדות המפורסמים, "התאהבות ממבט ראשון" . שאתה מתאהב בספר במקרה הזה משהו בשם, בכריכה, בתקציר, במשפט הראשון, עושה לך את זה ולא תוכל להתכחש לזה. או סתם תרגיש דחף פתאומי לקרוא את זה. וכמו שהסיכוי שתתאהב ממבט ראשון במציאות נמוך מאוד, ככה זה גם בספרים. אני למזלי כבר הצלחתי לחוות את זה עם ספרים כמו משחקי הרעב, הרץ במבוך, ארטמיס פאול, כאוס מהלך ותום סוייר. אבל אני יודעת שלרוב זה לא יקרה ככה.

יש גם "התאהבות נרכשת, שבאה עם הזמן". במקרה הזה, אתה מתאהב בספר אחרי שבפעם הראשונה שראית אותו לא חשבת שתאהב אותו, שהוא נראה לך ממש לא בשבילך ובמקרים קיצוניים אפילו תשנא אותו עד עמקי נשמתך. אבל אחרי שאתה מכיר אותו לעומק, קורא את הדפים שלו בעצמך ושומע את רחש הדפים בין ידיך, קורא באמת על הדמויות והסיפור, אתה אוהב אותו. וכמו בחיים האמיתיים, אני חוויתי את זה יותר פעמים, אם כי פחות ממקרים של שנאה קיצונית, חוץ מ"המעגל" שבאמת הפך משנאה לאהבה.
ויש את ההפך מהסעיף הקודם- "התאהבויות נכזבות". שחשבת שתאהב את הספר הזה באמת, אבל הוא לא, לא אהבת אותו ממש או התלהבת ממנו והוא די "בגד" במה שהאמנת שיהיה לך איתו. הוא היה סתם עוד ספר או ספר גרוע. לי זה קרה באשמת הכוכבים, אלינור ופארק, יצורים יפהפיים וסינדר.

אתם יכולים להתאים גם את ההתאהבויות למקרי שנאה.
יהיה את המקרה של "שנאה ממבט ראשון", של "שנאה נרכשת" ומקרים שפשוט באמת הבנתם שהספר לא כזה נורא.
וכמובן שיש פרים שהיחס שלכם אליהם נייטרלי מאוד, בלי אהבה או שנאה מיוחדת.

אבל לפחות לי, בספר הזה, היתה התאהבות.

ההתאהבות שלי בספר הזה היתה מהסוג השני, של האהבה הנרכשת שמתפתחת עם הזמן.
היו לכך סיבות אני משערת. הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה שהייתי בת 11 ואז, כמו היום יחסית, נאבקתי לשמור על תמימותי וסירבתי להתבגר. ושראיתי אותו שם על המדפים, של מישהו בלי חולצה עם עור שזוף ושמאחור כתוב בין ההמלצות: "רומן, מצחיק אפל וסקסי..." זרקתי אותו על הרצפה כאילו הוא בוער. לא, לא עוד רומן, לא עוד מילה שמתארת אי-תמימות לילדה בת אחת עשרה שכמותי, לא.

ולא שאני אומרת שבנות בנות אחד עשרה לא צריכות לקראו את זה או תמימות מידי, זו היתה פשוט אני. כבר אז היה לי אידיאולוגיה של ספרים תמימים ונחמדים בלי רמיזות מיניות כלשהן, לאחר שמערכת החינוך עוד ניסתה לשבור אותי. לא רציתי להישבר ולתת לתמימותי להיהרס עוד יותר (ולא שאני נאורה או משהו כזה פשוט אני באמת לא יכולה לסבול את זה).
ולא נשכח גם שהתקציר נראה כמו ספר נוער טיפוסי- "ילדה מגלה עולם נסתר שבדרך מיוחדת היא קשורה אליו ויש את זה שהיא מתאהבת בו ומאבק ביצורים ומשולש אהבה" וכו'.
כך נטשתי את הספר הזה.

אבל כעבור כמה שנים, הייתי גדולה יותר-בת 14 ונזכרתי בספר הזה ורציתי לקרוא אותו.
והנה הסוד שלי- לא קראתי את בני הנפילים עד לפני זמן לא רב.
פשוט...או ששכחתי ממנו או שהוא לא עניין אותי או שעדין היה בי החלק של הילדה בת האחת עשרה שראתה כריכה...לא הכי מזמינה בעולם, בוא נאמר את זה ככה.
אחרי שחיכיתי חודשיים שלמים שיגיע לספריה של בית הספר כי מישהי השאילה אותו שכחה להחזיר.
ויום אחד, נשלח אלי במייל המייל המיוחל: "עיר של עצמות, הספר שחיכית אליו כל כך, הגיע"
הייתי מוכנה עוד באותו יום לרוץ ולקחת אותו אבל הבית ספר כבר נסגר וחיכיתי למחר. ושהיום למחרת הגיע, קיבלתי אותו- את הספר המקומט, שהכריכה שלו כבר מתקלפת לאיטה, אבל הוא עדין היה אצלי, ולא הייתי מוכנה לעזוב אותו.

אז כמו שאמרתי, ההתאהבות בספר היתה מהסוג השני, היו הרבה דברים שמנעו לי להתאהב בו בפעם הראשונה, בעיקר מבחינת גיל.
ואני שמחה כל כך שלא קראתי אותו בגיל אחת עשרה.
ולמה? כי בטח הייתי מזדעזעת.

זוכרים שלמעלה סיפרתי איך הספר נשמע?
אז הוא די ככה, כן.
קליירי מגלה בצירוף מקרים יחסית שהיא קשורה לעולם של יצורים שנקראים "שוכני תחתיות" וללוחמים המגנים על בני האדם משדים הנקראים "ציידי צללים". מסתבר שיש לה כוח מיוחד והיא צריכה לעזור לציידי הצללים המסתוריים וגם להציל את אמא שלה, חשוב מכל.
ויש את זה שהיא מאוהבת בו- ג'ייס, ויש את סיימון חברה הטוב, הכל הולך לפי התבנית הידועה שממנה הייתי משתעממת. ולא נשכח את הרמיזות המיניות פה ושם.

אבל מה מנע ממני לשנוא את הספר הזה או להחשיב אותו כספר נוער נורמלי?
אני באמת לא משוכנעת. אולי זו בגלל ההתחכמות המיוחדת של הדמויות והאמינות שלהןוהסיפורים שלהן, אולי הכתיבה המעולה, אולי זה שהגיבורה לא "בלונדינית גבוהה ויפה שכל הבנים רודפים אחריה" אלא פשוט קליירי- עם החוצפה והאומץ שמייחדים אותה בשבילי. ואולי בגלל סיימון, שהזכיר לי אותי לפעמים (אם כי גם קליירי הזכירה לי את עצמי לעיתים). וכנראה שזה גם קשור לאיך שמספרים על העולם, על הסיפור של קליירי עצמה שמתגלה והנבל המעולה ואולי יותר מכל- ציידי הצללים.

כשהייתי קטנה רציתי להיות יצור מסיפורים או להיות בתוכם- כדרקון, סוס מהיר, מכשפה, שדונית, נסיכה (היתה תקופה קצרה כזו), משהו מהמיתולוגיה היוונית, ערפדית לעיתים כי הם היו חיוורים ורציתי להיות חיוורת כמותם (אם כי זה עבר ברגע שהבנתי שהם שותים דם ואחרי דמדומים ויומני הערפד כמובן), אולי גם גריפין היה משמח או לוחמת.
ומהרגע שקראתי את הספר, ציידי צללים נוספו לרשימה. יש להם כלי נשק, מיתולוגיה שלהם ועוד כל כך הרבה פרטים שהייתי שמחה להיות כמותם והם הרכיבו בשבילי את הספר.

ולגבי המיניות, קראתי לרוע מזל ספרים גרועים בהרבה והתבגרתי כנראה אז הסתדרתי.

אבל למרות היתרונות הרבים, לא שכחתי את ההיצמדות הבלתי נפרדת מספרי הנוער ועוד כמה דברים:
קודם כל, נמאס לי שעושים תמיד שידיד של מישהי מתאהב בה. נמאס לי שחושבים שכל חבר שיש למישהו מהמין השני חייבים להיות בסוף ביחד או בקשר רומנטי. זה לא בהכרח ככה.
כשהייתי ביסודי, היו לי רק חברים בנים, לא התחברתי לבנות בכלל. עבר עוד זמן ונשארנו רק אני ועוד חבר שמאז ילדים ירדו עלינו שאנחנו זוג, למרות שבכלל לא היינו ככה, היינו בערך כמו קליירי וסיימון עד שהגיע הרגע הבלתי נמנע שבו הוא סיפר לה שהיה מאוהב בה. כאן נגמר הדמיון ביניהם לביני לבין החבר שלי. הדבר הנורא ביותר הוא שתמיד שקראתי לו חבר כולם שאלו אותי שאלות אם זה במובן רומנטי או לא כך שנאלצתי לומר "ידיד". אבל ידיד זה לא אותו דבר כמו חבר. ידיד זה פחות יותר, והחבר הזה שלי היה בשבילי כמו החבר הכי טוב.
כך שלסיכום, סופרים וסופרות, השתדלו שלא לעשות שכל זוג חברים יהפכו לזוג במובן רומנטי, זה באמת נמאס עלי. ועוד יותר נמאס שהידיד נזכר להגיד לה את זה רק כשהיא מאוהבת במישהו אחר.

הדבר השני הוא ג'ייס.
כן, ג'ייס הסרקסטי לפעמים נראה לי כמו עול מעצבן שלא יכולתי לסבול וגם אלק עיצבן אותי לעיתים. אבל שהמשכתי בסדרה, אלק התחבב עלי יותר וג'ייס...טוב, הוא לא היה חביב עלי אף פעם.


אפשר להבין מכאן, מכל מה שאמרתי, שזו לא התאהבות טהורה. זו באמת לא זו.
אבל בספרים הבאים, זו תהיה ההתאהבות הכי טהורה שאפשר, מכל פרט ופרט. אבל עדין, אני אוהבת את הספר הזה.

בנוסף, הספר הזה מלא בכל כך הרבה ציטוטים, שאני לא יכולה שלא לכתוב אותם על לוח ציטוטים גדול. לא אוכל לכתוב את כולם כי יש הרבה, ציניות ורציניות יותר, שכל ציטוט נראה לי מקסים לא משנה אם הוא ציני או לא:

~

"לאהוב פירושו להרוס. להיות נאהב פירושו להיהרס"

"'החקירה?' צחקה איזבל. אז עכשיו אנחנו בלשים? כדי שנמציא לעצמנו שמות קוד'.
'רעיון מצויין' אמר ג'ייס 'אני אהיה הברון הוטשפיך פון זרגשטיין.'"

"אולי יש אלוהים, קליירי, ואולי לא, אבל לא נראה לי שזה משנה. כך או כך, אנחנו עומדים ברשות עצמנו."

"לראות את האמת שמאחורי התעתועים זה קלי קלות. הרבה יותר מסובך לראות באמת אנשים."

"'כבר התאהבת באדם הלא נכון?'
ג'ייס אמר,' לרוע המזל, גברת המחבוא, האהבה האמיתית והאחת שלי נשארה אני.'
...'לפחות אתה לא צריך לדאוג מדחייה ג'ייס ווילנד'.
'לא בהכרח. אני דוחה את עצמי מידי פעם, רק כדי לשמור את זה מעניין.'"

"סרקזם הוא מפלטו האחרון של רגל דמיון."

"הצהרות אהבה משעשעות אותי. במיוחד כשהאהבה נכזבת. "

"רק בגלל שאתה קורא לצלופח חשמלי ברווז גומי לא הופך אותו לכזה. ושאלוהים יעזור למסכן הטיפש שהחליט להתרחץ עם הברווזוני הזה."

"'אני לא רוצה תה," אמרה קליירי, עם כוח עמום. 'אני רוצה למצוא את אמא שלי. וקודם אני רוצה לדעת מי לקח אותה ואז להרוג אותו.'
'למרבה הצער', אמר הודג ', 'אין לנו נקמה כרגע, אז זה גם תה או שום דבר.'"

"'אתה אידיוט.'
'לעולם לא טענתי אחרת.'"

"אם היית חצי מצחיק ממה שאתה חושב שאתה, בחורצ'יק, היית מצחיק פי שתיים ממה שאתה באמת."


~

ולא סתם פתחתי את הביקורת בהתאהבות ואהבה, אני חושבת שאהבה היא באמת מה שמרכיב את הספר הזה.
ולא, זו לא בהכרח רק אהבה רומנטית.
זו גם אהבת משפחה- האהבה שקליירי חשה לאמה, האהבה בין איזבל לאלק.
זו אהבה של חברות בין ג'ייס, איזבל, אלק (ולא אפרט יותר כדי להימנע מספוילרים) ובין קליירי לסיימון (שכמו שהבנתם לפני זה גם לא הכי טהור).


אבל למרות זאת, זו אהבה. ולפעמים, אני חושבת שהאהבה הזו, לא רק הרומנטית אלא גם המשפחתית החברית-היא כוח חזק.
כמו כוח של ספרים.
היה לי לעונג לכתוב את הביקורת ה101 לספר הראשון בסדרה המקסימה הזו.

» ביקורות נוספות של snow fox
» ביקורות נוספות על עיר של עצמות - בני הנפילים #1