ביקורת ספרותית על עיר של עצמות - בני הנפילים #1 מאת קסנדרה קלייר
ספר טוב

---

היי אנשים
יכול להיות שאני אפסיק לכתוב את הביקורת באמצע כי יש לי שיעור עוד מעט וזה לא רלוונטי אליכם כי אתם לא תרגישו את זה (או אולי כן???)
אוקיי.
עיר של עצמות.
את הספר הזה קראתי לפני הרבה זמן, ואז וויתרתי על המשך הסדרה כי לא הצלחתי למצוא אותה, אבל עכשיו חזרתי אליה (כבר סיימתי את החמישי!) ובגלל זה יש לכם ביקורת.
הספר הזה על גבול השלמות. בניית העולם שם מדהימה, ואני ממש יכולה להרגיש את האיבה (האיבה! מי ישמע כאילו אני מבקרת ספרים בת תשעים) בין ציידי הצללים לשוכני התחתיות (ערפדים, אנשי זאב, פיות ומכשפים) עכשיו נביא לכם תקציר כי אני לא יודעת לסכם כלום (יהיו לי בעיות רציניות באוניברסיטה)

כל הסיפורים נכונים. (לא כולם, הערפדים הם דפינטלי לא הערפדים מדמדומים)


כשקליירי פריי בת החמש עשרה יוצאת לבלות במועדון לילה בניו יורק, היא לא חולמת שהיא תהיה עדה לרצח. רצח שמבוצע על ידי שלושה בני נוער מקועקעים (אלה לא קעקועים, אלה רונות!), שרק קליירי יכולה לראות אותם. זהו המפגש הראשון של קליירי עם בני הנפילים (אז אמא שלה לא קיימת?), הידועים גם כציידי הצללים: כת (זו לא כת!) לוחמים סודית שנשבעה להגן על האנושות מפני השדים החיים בקרבה.

ביחד עם חברה הטוב סיימון ועם להללים (להללים? צייד הצללים התכוונתם) יפה התואר ג'ייס (אפשר דיי עם החתיכים המסתוריים?), קליירי עומדת לגלות שרחובות ניו יורק (לא רק ניו יורק! גם אנגליה! וסין!) מלאים מכשפים, פיות, ערפדים ואנשי זאב, החיים בדו קיום עם בני האדם, אך לא תמיד רוצים בטובתם. גם אמה של קליירי, עצעולה (עצעולה?), הייתה מעורבת פעם בעולם הסתרים הזה. ומוטב שקליירי תזדרז לפענח את סודות עברה, שכן מישהו - או משהו - חטף את אמה, וקליירי עלולה להיות הבאה על הכוונת…


זהו הספר הראשון בסדרת פנטזיה אורבנית מותחת, שנונה ומפתה (מפתה? הסדרה הזו היא לא חשפנית), שכבשה את רשימות רבי המכר בארצות הברית ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע רב-תקציב (לעולם אל תראו את הסרט. אתם שומעים? לעולם לא. וגם לא את הסדרה). הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו (אני עדיין מחכה לספר השישי. אהמ אהמ).
*כתיבת הביקורת הופסקה בגלל שיש לי שיעור*

ועכשיו; דמויות:

קליירי: די אהבתי אותה, אבל הרגיש לי שמשהו התפספס פה, שהיא הייתה יכולה להיות טובה יותר.

ג'ייס: בספר הראשון לא אהבתי אותו, אבל בהמשך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר טוב. הוא כמו איירונמן, (כן אני אוהבת מארוול) בהתחלה הוא היה נרקיסיסט עם 0 רגישות לאחרים, אבל הוא התפתח והגיע למצב שהוא יכול להקריב את עצמו בשביל להציל את העולם. (עדיין לא התגברתי על זה שטוני מת)

סיימון: אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעע. הדמות האהובה עליי. הוא מצחיק והוא חמוד והוא חנון. הוכחה לכך שהוא מצחיק ואני לא פולטת מחמאות גנריות:
"'אמא ואבא לא יהיו מרוצים' אמרה איזבל 'שפדיתם פושע אפשרי בכך שנתתם תמורתו את אחיך למכשף שנראה כמו הגרסא ההומואית של סוניק הקיפוד ומלבש כמו חוטף הילדים מצ'טי צ'יטי בנג בנג?' אמר סיימון 'לא, סביר להניח שלא'

איזבל: תודה לאלוהים שפעם אחת בספרי ya יש דמות נשית שמודעת ליופי שלה ומשתמשת בו! שינוי מרענן. חוצמזה סיזיייי ואני אוהבת איך שלאט לאט בכל ספר מראים את האישיות והנשמה שלה.



זהו נגמרה הביקורת להיום.








א ב ל
אם למישהו יש המלצות לספרים חדשים כמו זה בבקשה שיגיב פה כי אני נואשת לספרים (אבל בבקשה לא ספרי מבוגרים)

» ביקורות נוספות של Kristal hatcher
» ביקורות נוספות על עיר של עצמות - בני הנפילים #1