ביקורת ספרותית על מפריח היונים - ספריה לעם #387 מאת אלי עמיר
ספר טוב

---

בכל ספרייה יש את המדפים האלה שמונחים עליהם שורה של ספרים תואמים מאת סופר שהוא שם ידוע ומכובד וגם הכותרים מוכרים למדי, ובכל זאת בכל פעם שאני חולפת לידם אני אומרת "אולי בפעם הבאה". אין לי כוח לקלאסיקה, למחויבות, להשקעה שלא בטוח שתשתלם. אלי עמיר הוא מהסופרים האלה, ו"מפריח היונים" גם הוא ספר חשוב ומשפיע שרק לאחרונה יצא סרט על פיו (שימו לב שבחרתי את הההוצאה המקורית ולא את עטיפת הסרט, וגיליתי הקדשה מהסופר בפנים), ועדיין יש חשש שבין המעמד של הספר לבין ההנאה שלי יש פער רחב. האפשריות במקרה כזה הן בדרך כלל התרשמות עמוקה שמוסיפה אותך למכתירי הספר כקלאסיקה, או אכזבה לסוגיה ששולחת אותך להיות שוחטת פרות קדושות, דבר שבעיקרון אני לא ששה לעשות. "מפריח היונים" הוא לא פה ולא פה.

הספר מספר את סיפורה של הקהילה היהודית בבגדד בשנה-שנתיים שבין הקמת מדינת ישראל לבין העלייה ההמונית ארצה. הקהילה הזו, ששורשיה נטועים בגלות בבל 2500 שנה קודם, שלא לומר באברהם אבינו, חיה בשלווה עם השליטים המוסלמים ובאחווה עם האוכלוסייה המוסלמית הכללית, עד שהשפעות מלחמת העולם השנייה והמופתי הירושלמי (כן, המופתי ההוא) מחוללות את הפרהוד, הלא הוא הפוגרום ביהודי עיראק. תבוסתם של הצבאות הערביים בלמחמת העצמאות וקיומה המתריס של מדינת ישראל מערערים סופית את מרקם היחסים; כעת הממשל הפוסט-קולניאלי בעיראק צריך להיאבק לא רק בקומוניסטים מבית ובלאומנים המקומיים, אלא גם בתנועה הציונית, או יותר נכון בשאלה האם להכיר בציונות ולשחרר את היהודים לדרכם, או שמא מדובר בהפסד ובכישלון של עיראק כמדינה שעושה צעדים אל המודרנה. היהודים חלוקים בינם לבין עצמם באותה שאלה בדיוק, ומטיחים האשמות אחד בשני לפי הפורמט הכלל-גלותי המוכר של "אתם קוברים את הראש באדמה מול ההיסטוריה" אל מול "מקרבי קיצים שכמוכם יביאו את הסוף של כולנו".

אנחנו יודעים כמובן שהסוף היה שיהודי עיראק עלו בהמוניהם לארץ, נתקלו כשאר אחיהם המזרחים באפליה ובקשיים של קליטת העליה מפא"יניקית, וסופם שהשתלבו בחברה (ושיקום מי שלא חושב שגורי אלפי, שמרבה להזכיר שהוא עיראקי למחצה, הוא לא האדם הכי מצחיק על המסך). אבל הספר לא עוסק בסוף כמו שהוא עוסק בתהליך, בסיפורים האנושיים שמאחורי תנועת ההמונים ובדרך שבה טרגדיות אישיות ושאיפות של היחיד משתלבות או מתנגשות בגורל הלאומי הכללי. לפי מיטב מסורת סיפורי ה'מזרח' (ע"ע מה שכתבתי על "ויקטוריה" של סמי מיכאל) הגיבורים הם בני חמולה מסועפת המערבבת אהבה, כשפים ופוליטיקה, אבל עמיר מספר את סיפורם ברגישות ובטבעיות של מי שהסיפור הזה הוא סיפורו שלו. מה שמעניין במיוחד בספר הזה ולא נתקתי בו בספרים מקבילים בז'אנר הוא החריגות של הרצף הסיפורי לטובת נאום או מכתב נרגש של דמות ייצוגית מצד זה או אחר של המפה, הפורשת את השיקולים בעד הציונות או נגדה, ומביאה את הקורא להזדהות עם הקושי האישי, גם אם לא עם הטיעונים עצמם. אמנם יש לקטעים אלו נימה מעט דידקטית, אבל בחלקים אחרים יכולת הסיפור של עמיר ובעיקר העדינות שבה הוא מתאר את האנשים וההתרחשויות הביאו אותי לכמעט דמעות.
אם כן אי אפשר לומר שהתאכזבתי מהספר, אבל דווקא מפני שנהניתי ממנו הייתה לי תחושה שהוא לא מורכב דיו, לא נרחב דיו כדי לקבל את תואר 'ספר החובה'. אבל למי אכפת מתארים, אם זה נשמע לכם מעניין הקריאה בהחלט מומלצת.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על מפריח היונים - ספריה לעם #387