לא בכדי עטיפת הספר מזכירה ספר קודש עתיק או אולי אפילו גרימויר מאגי.
הספר הזה עבר (לפחות אצלי) את כל השערים עשויי השנהב ומצופי הזהב המובילים אל המקדש המסתורי של פירמידת התודעה שלי- למדף האו, כל-כך מיוחד של ספרי הפולחן.
הוא הראשון (ובנתיים האחרון, "איש הקובייה" בקרוב גם הוא יזכה לשכון שם). האלפא והאומגה.
מה אוכל לספר עליו, מעבר לקלישאות שבד"כ נדבקות לספרים כאלו כמו זבובים לחרא (למשל "או שאוהבים אותו, או ששונאים אותו")?
האם...
האם אספר על הפליאה הרבה שאליה נקלעתי שעה שקראתי רעיונות ביזאריים פסוודו-פילוסופיים שסבבו בראשי עד כה ולא מצאו מענה ביקום האובייקטיבי החיצוני, אלא בדמות הספר הזה?
תקפו את הספר על היותו "ספר טיסה", על הקידום שלו בחלונות הראווה של חנויות הספרים, ואתם יודעים מה?
כן. זה נכון. אבל המטרה מקדשת את האמצעים כי הרי ברור כשמש שהספר הזה, באיזה אופן מיסטי ולא ברור נכתב אך ורק בשבילי, ולי, לי היו תלושים לסטימצקי באותו ביקור.
עזבו עלילה, עזבו אמצעים ספרותיים... הספר הזה הוא ביוגרפיה של התודעה שלי, של היקום הסוליפסיסטי שלי, לא משנה כמה מילים אשפוך פה (אין הגבלה, נכון?) לא אוכל להעביר את הרגע הזה שבו אתה מבין שיש לך אח ורע ביקום, אם לא בדמות הסופרת, אז לפחות בדמות הדמות. אריאל מנטו, העכבר-אל ואדם הכומר. חוויה כזו איני יכול שלא לאחל אפילו לאויביי.
וזה- למה בחרתי לכתוב את הביקורת הראשונה שלי פה לספר הזה.
על הכתיבה עצמה רק אומר דבר אחד: אינני יודע אם את הטישטוש המוחלט של הגבול בין מציאות לדמיון ניתן לייחס לנפש המעורערת שלי או לאיכות כתיבתה של הסופרת, אבל אם גם אתם תהיתם לגבי אמיתותו של השיקוי ואפילו חשבתם לנסות לרקוח אותו- אתם בחברה... אהמ... טובה?













