דימיטרי: אם העולם עומד על אטלס, על מה עומד אטלס?
טָאסוֹ: אטלס עומד על גב של צב.
דימיטרי: אם כן, על מה עומד הצב?
טאסו: על עוד צב.
דימטרי: ועל מה הצב הזה עומד?
טאסו: דימיטרי יקירי, זה הכול צבים ועוד צבים עד למטה!
הדיאלוג היווני העתיק הזה ממחיש בדיוק את המושג הפילוסופי של נסיגה אין–סופית, מושג העולה כאשר שואלים על קיומה של "סיבה ראשונה" — לחיים, ליקום, לזמן ולחלל וחשוב מכול — לבורא. משהו חייב היה ליצור את הבורא, כך שהעברת האחריות — או הצב — אינה יכולה להיעצר בו, או בבורא שמאחוריו, או בזה שמאחוריו. אלה בוראים ועוד בוראים עד למטה — או עד למעלה, אם זה הכיוון הנכון יותר לחפש בו בוראים.
אם גיליתם שנסיגה אין–סופית לא תביא אתכם לשום מקום, אולי עליכם לשקול את השיטה של creatio ex nihilo — בריאה יש מאַין, או כפי שג'ון לֶנוֹן ניסח זאת בהקשר שונה מעט, "לפני אלוויס לא היה כלום."
נטה שוב את אוזנינו לטאסו הזקן. אף שתשובתו — "יש שם צבים ועוד צבים עד למטה!" היא מאירת עיניים, היא גם מצלצלת כשורת מחץ. בּוּם–טראח.
בשבילנו אין זו הפתעה. בנייה של בדיחה לקראת התוצאה הרצויה דומה לבניית מושג פילוסופי לקראת התוצאה הרצויה. הן מעוררות את החשיבה באופן דומה, שכן שתיהן נובעות מאותו דחף: לבלבל את תחושותינו באשר למהות הדברים, להפוך על פניהם את העולמות הפנימיים שלנו, ולהבריח ממאורותיהן אמיתות חיים נסתרות ותכופות בלתי נוחות. וכך, מה שהפילוסוף מכנה תובנה, הבדחן מכנה שליפה מן המותן.
דוגמה לכך תשמש הבדיחה הקלסית הבאה. היא נשמעת שטותית לכאורה, ומכאן חִנה, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר מתברר שהיא קולעת ללבה של הפילוסופיה האמפיריציסטית הבריטית: לשאלה, "על איזה סוג של מידע על העולם אנחנו יכולים להסתמך?"
מורטי בא הביתה ומוצא את אשתו וחברו הטוב ביותר, לוּ, עירומים במיטה. לפני שמורטי מספיק לפתוח את הפה קופץ לוּ מהמיטה ואומר, "לפני שתגיד משהו, אחי, למי אתה מאמין, לי או לעיניים שלך?"
בקריאת התיגר שלו על עליונותה של החוויה החושית, לוּ מעלה את השאלה הבאה: איזה סוג של נתונים הוא ודאי, ומדוע. האם דרך אחת של איסוף עובדות בנוגע לעולם, כגון ראייה, אמינה יותר מאחרות, כגון קפיצת אמונה המקבלת את תיאור המציאות של לוּ?
הנה דוגמה פילוצחוקית נוספת המתבססת על הטיעון האנלוגי, שלפיו לשתי תוצאות דומות חייבת להיות סיבה דומה:
גבר בן תשעים הלך לרופא ואמר, "דוקטור, אשתי בת התשע עשרה מצפה לתינוק."
אמר הרופא, "תן לי לספר לך סיפור. איש אחד הלך לצוד, אבל במקום רובה הוא לקח בטעות מטרייה. כשדוב הסתער עליו פתאום, הרים האיש את המטרייה, ירה בדוב והרג אותו." "לא יכול להיות," אמר הזקן. "בטח מישהו אחר ירה בדוב." "לזה בדיוק התכוונתי," אמר הרופא.
קשה למצוא המחשה טובה יותר לטיעון מאנלוגיה, שהיא תכסיס פילוסופי שתומכי "התכנון התבוני" מרבים לעשות בו שימוש (שגוי) לאחרונה. (כלומר, אם קיים גלגל עין, הרי שחייב להיות מתכנן גלגלי עיניים בשמים.)
יכולנו להמשיך עוד ועוד, וכך גם נעשה. מאַגנוֹסטיקָה ועד זןֶ, מהֶרמֶנוֹיטיקָה ועד הנצח. נרָאה כיצד בדיחות יכולות להבהיר מושגים פילוסופיים וכיצד בדיחות רבות עמוסות בתוכן פילוסופי מרתק. רק רגע, האם שתי האמירות האלה אינן זהות? נברר ונחזור אליכם, בסדר?
סטודנטים הבאים לשיעור פילוסופיה מקווים בדרך כלל לזכות בתובנה כלשהי על משמעות הדברים. אבל אז עולה לבמה בחור זרוק בלבוש מרושל, ומתחיל להרצות על משמעותה של ה"משמעות".
קודם כול, הוא אומר, לפני שנתחיל לענות על שאלות כלשהן, גדולות או קטנות, עלינו להבין מה מציינת השאלה. תוך כדי הקשבה נטולת חשק רב אנחנו מגלים שמה שהבחור אומר מעניין נורא.
כך זה כשיש לכם עסק עם פילוסופיה ועם פילוסופים. שאלות מולידות שאלות, והשאלות האלה מולידות דור שלם של שאלות נוספות. שאלות ועוד שאלות עד למטה.
אנחנו יכולים להתחיל בשאלות הבסיסיות כגון "מה המשמעות של כל זה?" או "האם אלוהים קיים?" או "איך אוכל להיות ישר עם עצמי?" או "האם אני בשיעור הלא נכון?" אבל מהר למדי אנחנו מגלים שכדי לענות על השאלות המקוריות שלנו אנחנו צריכים לשאול שאלות אחרות. תהליך זה יצר מגוון של שיטות פילוסופיות, שכל אחת מהן יורדת לעומקן של "שאלות גדולות" מסוימות בכך שהיא שואלת ומנסה להשיב על השאלות המונחות בבסיסן. מישהו רצה לשאול משהו?
וכך השאלה "מה המשמעות של כל זה?" מטופלת בדיסציפלינה הידועה כמטפיזיקה, והשאלה "האם אלוהים קיים?" בזאת הנקראת פילוסופיה של הדת. "איך אוכל להיות ישר עם עצמי?" שייכת לתחום האקזיסטנציאליזם. ו"האם אני בשיעור הנכון?" לתחום חדש בפילוסופיה המכונה מטה–פילוסופיה, המציג את השאלה "מהי פילוסופיה?" וכן הלאה, כשכל תחום של הפילוסופיה מתעסק בסוגים שונים של שאלות ומושגים.
את הספר הזה לא סידרנו באופן כרונולוגי, אלא לפי השאלות שעליהן חשבנו כשנכנסנו בפעם הראשונה לכיתת הפילוסופיה, ולפי הדיסציפלינות הפילוסופיות המתמודדות איתן. הצד הכֵּייפי בזה הוא שבמקרה המון בדיחות מצויות בדיוק באותה טריטוריה מושגית שבה שוכנות הדיסציפלינות האלה. (רק במקרה? או שמא בכל זאת קיים מתכנן תבוני?) ויש סיבה טובה לכך שכל זה כייפי כל כך: כשיצאנו מהשיעור ההוא היינו שנינו מבולבלים ומשוכנעים שלעולם לא נצליח לקלוט את החומר הכבד הזה. ואז קרה שסטודנט ניגש אלינו וסיפר לנו את הבדיחה על מורטי שהגיע הביתה ומצא את חברו הטוב ביותר, לוּ, במיטה עם אשתו.
" וזה מה שנקרא פילוסופיה!" אמר.
אנחנו מכנים את זה פילוצחוקייה.
תומס קתקרט, דניאל קליין
אוגוסט 2006

דימיטרי: אם העולם עומד על אטלס, על מה עומד אטלס?
טָאסוֹ: אטלס עומד על גב של צב.
דימיטרי: אם כן, על מה עומד הצב?
טאסו: על עוד צב.
דימטרי: ועל מה הצב הזה עומד?
טאסו: דימיטרי יקירי, זה הכול צבים ועוד צבים עד למטה!
הדיאלוג היווני העתיק הזה ממחיש בדיוק את המושג הפילוסופי של נסיגה אין–סופית, מושג העולה כאשר שואלים על קיומה של "סיבה ראשונה" — לחיים, ליקום, לזמן ולחלל וחשוב מכול — לבורא. משהו חייב היה ליצור את הבורא, כך שהעברת האחריות — או הצב — אינה יכולה להיעצר בו, או בבורא שמאחוריו, או בזה שמאחוריו. אלה בוראים ועוד בוראים עד למטה — או עד למעלה, אם זה הכיוון הנכון יותר לחפש בו בוראים.
אם גיליתם שנסיגה אין–סופית לא תביא אתכם לשום מקום, אולי עליכם לשקול את השיטה של creatio ex nihilo — בריאה יש מאַין, או כפי שג'ון לֶנוֹן ניסח זאת בהקשר שונה מעט, "לפני אלוויס לא היה כלום."
נטה שוב את אוזנינו לטאסו הזקן. אף שתשובתו — "יש שם צבים ועוד צבים עד למטה!" היא מאירת עיניים, היא גם מצלצלת כשורת מחץ. בּוּם–טראח.
בשבילנו אין זו הפתעה. בנייה של בדיחה לקראת התוצאה הרצויה דומה לבניית מושג פילוסופי לקראת התוצאה הרצויה. הן מעוררות את החשיבה באופן דומה, שכן שתיהן נובעות מאותו דחף: לבלבל את תחושותינו באשר למהות הדברים, להפוך על פניהם את העולמות הפנימיים שלנו, ולהבריח ממאורותיהן אמיתות חיים נסתרות ותכופות בלתי נוחות. וכך, מה שהפילוסוף מכנה תובנה, הבדחן מכנה שליפה מן המותן.
דוגמה לכך תשמש הבדיחה הקלסית הבאה. היא נשמעת שטותית לכאורה, ומכאן חִנה, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר מתברר שהיא קולעת ללבה של הפילוסופיה האמפיריציסטית הבריטית: לשאלה, "על איזה סוג של מידע על העולם אנחנו יכולים להסתמך?"
מורטי בא הביתה ומוצא את אשתו וחברו הטוב ביותר, לוּ, עירומים במיטה. לפני שמורטי מספיק לפתוח את הפה קופץ לוּ מהמיטה ואומר, "לפני שתגיד משהו, אחי, למי אתה מאמין, לי או לעיניים שלך?"
בקריאת התיגר שלו על עליונותה של החוויה החושית, לוּ מעלה את השאלה הבאה: איזה סוג של נתונים הוא ודאי, ומדוע. האם דרך אחת של איסוף עובדות בנוגע לעולם, כגון ראייה, אמינה יותר מאחרות, כגון קפיצת אמונה המקבלת את תיאור המציאות של לוּ?
הנה דוגמה פילוצחוקית נוספת המתבססת על הטיעון האנלוגי, שלפיו לשתי תוצאות דומות חייבת להיות סיבה דומה:
גבר בן תשעים הלך לרופא ואמר, "דוקטור, אשתי בת התשע עשרה מצפה לתינוק."
אמר הרופא, "תן לי לספר לך סיפור. איש אחד הלך לצוד, אבל במקום רובה הוא לקח בטעות מטרייה. כשדוב הסתער עליו פתאום, הרים האיש את המטרייה, ירה בדוב והרג אותו." "לא יכול להיות," אמר הזקן. "בטח מישהו אחר ירה בדוב." "לזה בדיוק התכוונתי," אמר הרופא.
קשה למצוא המחשה טובה יותר לטיעון מאנלוגיה, שהיא תכסיס פילוסופי שתומכי "התכנון התבוני" מרבים לעשות בו שימוש (שגוי) לאחרונה. (כלומר, אם קיים גלגל עין, הרי שחייב להיות מתכנן גלגלי עיניים בשמים.)
יכולנו להמשיך עוד ועוד, וכך גם נעשה. מאַגנוֹסטיקָה ועד זןֶ, מהֶרמֶנוֹיטיקָה ועד הנצח. נרָאה כיצד בדיחות יכולות להבהיר מושגים פילוסופיים וכיצד בדיחות רבות עמוסות בתוכן פילוסופי מרתק. רק רגע, האם שתי האמירות האלה אינן זהות? נברר ונחזור אליכם, בסדר?
סטודנטים הבאים לשיעור פילוסופיה מקווים בדרך כלל לזכות בתובנה כלשהי על משמעות הדברים. אבל אז עולה לבמה בחור זרוק בלבוש מרושל, ומתחיל להרצות על משמעותה של ה"משמעות".
קודם כול, הוא אומר, לפני שנתחיל לענות על שאלות כלשהן, גדולות או קטנות, עלינו להבין מה מציינת השאלה. תוך כדי הקשבה נטולת חשק רב אנחנו מגלים שמה שהבחור אומר מעניין נורא.
כך זה כשיש לכם עסק עם פילוסופיה ועם פילוסופים. שאלות מולידות שאלות, והשאלות האלה מולידות דור שלם של שאלות נוספות. שאלות ועוד שאלות עד למטה.
אנחנו יכולים להתחיל בשאלות הבסיסיות כגון "מה המשמעות של כל זה?" או "האם אלוהים קיים?" או "איך אוכל להיות ישר עם עצמי?" או "האם אני בשיעור הלא נכון?" אבל מהר למדי אנחנו מגלים שכדי לענות על השאלות המקוריות שלנו אנחנו צריכים לשאול שאלות אחרות. תהליך זה יצר מגוון של שיטות פילוסופיות, שכל אחת מהן יורדת לעומקן של "שאלות גדולות" מסוימות בכך שהיא שואלת ומנסה להשיב על השאלות המונחות בבסיסן. מישהו רצה לשאול משהו?
וכך השאלה "מה המשמעות של כל זה?" מטופלת בדיסציפלינה הידועה כמטפיזיקה, והשאלה "האם אלוהים קיים?" בזאת הנקראת פילוסופיה של הדת. "איך אוכל להיות ישר עם עצמי?" שייכת לתחום האקזיסטנציאליזם. ו"האם אני בשיעור הנכון?" לתחום חדש בפילוסופיה המכונה מטה–פילוסופיה, המציג את השאלה "מהי פילוסופיה?" וכן הלאה, כשכל תחום של הפילוסופיה מתעסק בסוגים שונים של שאלות ומושגים.
את הספר הזה לא סידרנו באופן כרונולוגי, אלא לפי השאלות שעליהן חשבנו כשנכנסנו בפעם הראשונה לכיתת הפילוסופיה, ולפי הדיסציפלינות הפילוסופיות המתמודדות איתן. הצד הכֵּייפי בזה הוא שבמקרה המון בדיחות מצויות בדיוק באותה טריטוריה מושגית שבה שוכנות הדיסציפלינות האלה. (רק במקרה? או שמא בכל זאת קיים מתכנן תבוני?) ויש סיבה טובה לכך שכל זה כייפי כל כך: כשיצאנו מהשיעור ההוא היינו שנינו מבולבלים ומשוכנעים שלעולם לא נצליח לקלוט את החומר הכבד הזה. ואז קרה שסטודנט ניגש אלינו וסיפר לנו את הבדיחה על מורטי שהגיע הביתה ומצא את חברו הטוב ביותר, לוּ, במיטה עם אשתו.
" וזה מה שנקרא פילוסופיה!" אמר.
אנחנו מכנים את זה פילוצחוקייה.
תומס קתקרט, דניאל קליין
אוגוסט 2006