ביקורת ספרותית על הימנון ללייבוביץ מאת וולטר מ. מילר
ספר מעולה

---

אחד הספרים הטובים שקראתי.

הספר (ועכשיו נראה לי בטוח למדי לציין שמדובר במדע בדיוני- המקטרגים מוזמנים להמשיך הלאה ולהפסיד את אחד הספרים היותר משמעותיים לתקופה זו בהיסטוריה) פותח בתיאורו של פרח כמורה בשם פראנסיס. עד כאן מוזר למדי למדע בדיוני. אלא שפראנסיס הוא נזיר במסדר הקדוש על שם לייבוביץ, מסדר (אי שם בעתיד הרחוק של המילניום השלישי) שנוסד על מנת לשמר את הידע האנושי, המעט שנותר, אחרי שהציוויליזציה האנושית הגדולה האחרונה (שלנו) נמחתה מעל פני האדמה במה שבהמשך מכונה "מבול הלהבות" (שואה גרעינית, במילים אחרות).

לא אוסיף דבר לתיאור העלילה- לא עקב עקשנות, אלא עקב חוסר יכולת. הסופר מחלק את הספר לשלושה חלקים: ויהי האדם, ויהי אור... המסדר הוא, כמו שכתוב בתאור- החוט המקשר.
קפיצות הזמן נעשות בצורה גסה, אך הדברים מתבהרים כל כך יפה שאני פשוט מלא התפעלות. בניגוד למשל לבולגקוב שאצלו הקפיצות גסות יותר ומתבהרות פחות ב"אמן ומרגריטה".

הסוף של הספר- גם אם אומר איך הכל מסתיים, לא תוכלו להבין. רק אומר שהסוף גרם לי להרגיש רגשות עזים ורבים. חרדה הייתה הרגש הכללי ביותר, דיכאון עקב אחריה. שנאה התבלטה מאחור גם כן.
הספר מטפל בסוגיות רבות כמו שרק מדע בדיוני טוב יכול, אבל עדיין המסר נשאר ברור:

ככל שהאדם יבנה מגדל בבל לגובה רם יותר, כך נפילתו של לוציפר תהיה חזקה יותר.
ולנו, עם כל המדע הגדול והנורא שלנו, אפילו לא נותר לרוץ- אלא רק להתפלל.

ולי, ביום גשמי וסגרירי זה שבו סיימתי את הספר נותר רק לקוות שהוא תורגם גם לשפה הפרסית...

אני לא יכול להמליץ עליו מספיק.
תקראו אותו גם אם זה יעלה לכם בחייכם.

» ביקורות נוספות של הסמוראי האחרון
» ביקורות נוספות על הימנון ללייבוביץ