ביקורת ספרותית על גברת ורבורג מאת עירית לינור
ספר לא משהו

---

"כשאני נותנת שמות לדמויות בספרים שלי, השמות שאני בוחרת לדמויות הם איפיון של הוריהן. אם אקרא לדמות "שאנטי" זה יהיה כדי לומר משהו על הוריה, לא עליה. במציאות, אנחנו מושקעים רגשית בשמות שלנו ושל ילדינו, וסבורים משום מה שהשם הוא חלק חשוב מהזהות. אין פלא ששמות מעוררים כל כך הרבה רגשות, למרות שהם לא כל כך חשובים בסופו של דבר. כולה איפיון (חלקי) של הורים, אופנות ותקופה." (ע. לינור, תגובה בדף הפייסבוק שלה בתוך פרסום העוסק במשמעות השם "עירית", מיום 17.9.15).

לעירית לינור שמור מקום של כבוד בפנתיאון מטבעות הלשון הישראליות על המושג "אקס מיתולוגי". כן, כן. דורות רבים של בחורות התענו במחשבותיהן על החבר לשעבר, זה שהמחשבה עליו ממשיכה להטריד ולא מניחה, אבל לא ידעו איך לכנות אותו. וזו היתה בעיה גדולה, עד שקמה עירית לינור, כתבה את "שירת הסירנה" ונקבה בשם. עכשיו כבר הכל ברור. אל תתפתלי בהסברים למה מפגש מקרי ברחוב עם ההוא, נו, את יודעת, החבר שלי לשעבר, מטריד את מוחך כל היום. במקום זה הגידי: "אתמול בדיזנגוף ראיתי את האקס המיתולוגי שלי" וכל החברות יבינו מיד את עומס המטען הרגשי שעלייך לשאת.

את שירת הסירנה קראתי אי שם בשנות התשעים, רק כדי לדעת על מה הרעש. ולא התרשמתי במיוחד. בועת סבון ריקנית שאין בה כלום חוץ מהוא והיא, היא והוא, יחסיהם המורכבים ו.... זהו בעצם. הוא, היא, ויחסיהם המורכבים. מאז לא ראיתי שום צורך נפשי לקרוא ספר של עירית לינור. אלא שהזדמן לידי, בחסות אחי והעותק-החתום-על-ידי-המחברת שהיה בביתו, בחסות קשרי הפייסבוק שלי עם עירית עצמה, ובחסות "אין לי מה לקרוא" שגזרה עלי ספריית הבית שלי. וכך הבאתי לגיסתי את "החיים ומה שלבשתי", ולקחתי אלי את "גברת ורבורג".

בגדול גברת ורבורג הוא העברה עשרים וחמש שנים קדימה בזמן של שירת הסירנה. גברת ורבורג היא אישה בשנות הארבעים לחייה. שמה הפרטי נותר חסוי, ואינו מתברר לקורא במהלך הקריאה. כפי שאפשר ללמוד מן הציטוט בתחילת הסקירה, חוסר השם אינו אומר בהכרח משהו עליה, אלא על הוריה, וכנראה בעיקר על אמא שלה. לגברת ורבורג יש אח, עמוס, והוא נושא עליו את רוב עלילות חייה. היא מתאהבת בחברים שלו, מתחתנת עם חבר שלו, עובדת במשרד עורכי הדין שעמוס פתח, ובוגדת בבעלה עם השותף של עמוס. וכן, בגידות ממלאות חלק נכבד ממה שנקרא העלילה של הספר. מה שלא תופס מקום נכבד, או מקום בכלל, אלה שאיפות. גיבורי הספר נטולי שאיפות בצורה שגורמת לנשימה להעתק. לא שאיפות אישיות, לא שאיפות מקצועיות, לא שאיפות רוחניות, ולא שאיפות חומרניות. גברת ורבורג מתגלגלת בעולם, מסתפקת בבינוניות ובסתמיות. לומדת כי כולפ, עובדת כערוכת דין כי עמוס, מתחתנת כי צריך, עם מישהו שבמקרה היה שם, לא מתגרשת כי זה יותר מדי מאמץ, ואפילו הבגידה שלה בבעלה אפרורית ונטולת שאיפות.

קשה לי לקרוא על עולם נטול שאיפות. ומצד שני. תמיד יש צד שני. בעולמנו המטורף המלא תאוות דם ושאיפות נקם, אולי עדיפה בועה צבעונית, ריקנית וקלילה. וזו עירית לינור, אחרי הכל. הספר זורם וממלא את פונקציית הבועתיות. לקרוא, ולשכוח.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על גברת ורבורג