ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 11 בינואר, 2015
ע"י בלו-בלו
ע"י בלו-בלו
הגדולה שלי חזרה בוכה מבית הספר. ערב קודם העיפו אותה מקבוצת הווטסאפ הכיתתית כי היא כתבה משהו שלא מצא חן בעיני מכשפת הכיתה. למחרת בבית הספר היא גילתה שלא הזמינו אותה למסיבת יום הולדת של אחת הילדות. אילו הייתי דרקון יורק אש הייתי פותחת את פי ושורפת במקום כמה מהקלפטס. אילו הגדולה לא הייתה לידי הייתי אפילו הופכת לדרקון כזה, כך כך כעסתי. רציתי לחכות להן אחרי בית הספר ולפרק אותן במכות. "ברור," תגידו, "את אמא נמרה". אז נכון, אני בהחלט ממהרת להלחם עבור הגורות שלי, אלא שהפעם המלחמה הזו היתה גם בשבילי, לא רק בשבילה. למען הילדה שבכיתה ד', וגם זו שהיתה פעם בכיתה ד'. רציתי שמישהו ינחם אותי, שיגיד לי שבית הספר יעבור בסוף וכשאהיה גדולה זה בכלל לא יהיה ככה. רק הדמעות של הגדולה הזכירו לי שאני האמא ולא הילדה, שאני כבר לא בכיתה ד' ולא בכיתה בכלל, שהפתרון שמתאים לי לא בהכרח מתאים לה. היא לא רצתה להרביץ לאף אחד. היא נדנדה עד שהחזירו אותה לקבוצה הכתתית לאחר שאיימה שתספר להורי המכשושה, ונגשה לילדת יום ההולדת ושאלה אותה למה לא הוזמנה. היא קיבלה הזמנה במקום בלווית התנצלות. הייתי גאה בה, וגם חשבתי עד מתי אמשיך להרגיש שאני שוב בבית הספר, והאם באמת אנחנו שבויים בקליפת דמותנו מאז, או שאפשר להיחלץ.
בספריה של עירית לינור, ו"גברת ורבורג" אינו שונה מקודמיו מבחינה זו, בעיות חברתיות מבית הספר מהדהדות גם בחיינו הבוגרים. אם ב"שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות" הן משפיעות עד שנות השלושים, הרי ש"בגברת ורבורג" הן ממשיכות עד לפתחו של גיל 50. ב"גברת ורבורג" הגיבורה נטולת השם נשואה להלל, גבר שהיא גם אוהבת וגם לא אוהבת, או אוהבת מכל הסיבות הלא נכונות. הלל היה הבריחה שלה בנעוריה, בריחה ממשפחה לא מתפקדת, טרגדיה של אם שנהרגה בתאונת דרכים, והפך בבגרותם מבריחה לבחירה. ואולי בעצם רק בחירה לכאורה? האם ישנן סיבות נכונות או לא נכונות לאהבה?
כמו טלילה מ"שירת הסרנה" ואסנת שטיבל מ"שתי שלגיות", גברת ורבורג היתה ילדה תמהונית משהו ולא מקובלת. האמת שהרגשתי כאילו אני קוראת את המשך תלאותיה של אותה גיבורה לאחר כעשור וחצי. בעוד שהעלילה בשני הראשונים מזגזגת בין הגיבורה בבגרותה (שנות העשרים שלושים) לבין נעוריה, ב"גברת ורבורג" נוסף עוד חלק של הגיבורה בשלהי שנות הארבעים שלה. מסתבר שתלאותיה מימי בית הספר רודפות אחריה עד לגיל המופלג הזה.
אין ספק שטלילה התבגרה, וכך גם עירית לינור. מצד אחד ההתבגרות הזו מטיבה גם עם הגיבורה וגם עם הכתיבה. "גברת ורבורג" כתוב היטב, טוב יותר מקודמיו, ועדיין קריא וקולח. מצד שני, בניגוד לקודמיו יש בו הרבה יותר דיאלוגים מאשר עלילה, ולצערי הרבה פחות שנינות וחוש הומור שחיבבו עלי מאוד את קודמיה של לינור.
עדיין, ספר טוב ושווה קריאה למי שיכול להזדהות עם התמודדות לא פשוטה בבית הספר, כנראה כולם כאן.
36 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה רבה שין שין. גם אני מופתעת מהרוע הצרוף הזה.
|
|
|
שין שין
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תמיד מפעים אותי לגלות כמה ילדים הם רעים ואכזריים.
שולחת לך חיבוק חם כניצולת בית ספר אחת לשנייה.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
בלוגי- מסכימה עם כל מילה. ואל תשכח את ההתגלשות על שקיות נילון בשלג...
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה שילה. טלילה היתה כאילו העלת בטחון עצמי, אבל לי היה נראה שזה רק חיצוני. לכן זו נראית לי אותה דמות.
לא שווה לקנות את הספר- קחי מהספריה...
לגבי הסיפור- בינתיים אני עוד הולכת עם ידיים מאוגרפות, נראה... |
|
|
ניר
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
בילדותי לא היה ווטסאפ. זה היה ממש נורא.
ילדים היו ממש מדברים אחד עם השני לא דרך מסכים ואפילו מדי פעם (ירחם השם) היו מרביצים זה לזה פה ושם. היינו דופקים על דלת של חבר ואומרים "שלום הגענו" בלי לתאם מראש ובכתב דרך ההורים, נוסעים על אופניים בלי כל אביזרי המגן המשוכללים ולפעמים מתעופפים ושוברים יד. טלוויזיה היתה משעממת רצח ואינטרנט לא היה אז היינו עם החברה משחקים בחוץ עד שנהייה חושך ואז היינו עולים הבייתה עייפים אך מרוצים. לא יודע למה, אבל נראה לי שהיה הרבה יותר כיף להיות ילד פעם ופחות עכשיו. אולי אני סתם יותר מדי קשיש. |
|
|
shila1973
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
שמעתי כ״כ הרבה ביקורות גרועות על הספר הזה שלה.
מנשים שכבר קראוהו עד כי אינני בטוחה אם יהיה זה בזבוז זמן להעניק לו מזמני או שמא אצא מושכרת.
בכל אופן, אני הייתי הילדה הכי לא מקובלת בכתה וסבלתי מכך רבות. טלילה כפי שאני זוכרת אותה, היתה פאקצה רצינית ולא סבלה מחוסר בטחון עצמי. האם מדובר במישהי שעברה טרנספורמציה? מהברווזון המכוער לברבור יפהפה? כי אם כן, יש מצב שסטימצקי ירוויחו עלי! וחומציזה הסיפור על בתך מקסים, אם כי מקומם (רוצה שאבוא להרביץ להן??!) |
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
צודקים. זה יותר גרוע בווטסאפ. אצלנו כל הבעיות הן עדיין בווטסאפ הכיתתי כךשממילא יש את אותם עדים. אני מניחה שבהמשך זה גרוע יותר.
|
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
הבעיה היא לא בריחוק. או לא רק בריחוק.
הבעיה היא בטווח החשיפה, ובתיעוד שלה לעולמי עולמים. רבת עם מישהו בכיתה. לכל היותר היו שלושים עדים. רבת עם מישהו בווטסאפ או ברשת החברתית, יש מאות עדים, והמריבה נשארת לעד.
שלא לדבר על קבצי קול, תמונות וסרטים. פעם צילמו והדפיסו, היית יכול להשמיד את הפילם וכל העותקים. היום אין שום אפשרות לוודא השמדה מלאה. האיום שתמונה מביכה תופץ קיים תמיד. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אבל לואי סיקיי (ופואנטה) צודקים -
הוואטסאפ מעניק איזשהו ריחוק מהסיטואציה, איזה משהו "לא אישי", שמגביר את טווח היכולות של מי שפוגע. שלא לדבר על "סיקרט" הנוראית, שמרחיקה את הפוגע לגמרי. בעיה.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
האנשים שפוגעים בווטסאפ הם בדיוק אלה שפוגעים גם בכיתה.
הנה, בדיוק אחרי שכתבתי את הביקורת הזו אותה ילדה שפגעה בווטסאפ זרקה לפח בבית הספר מטריה של ילדה אחרת. הטכנולוגיה לא אשמה. האם ללא הסמרטפונים לא היו מכות וחרמות ועלבונות?
זו עוד צורה להעליב. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אלון, טרם יצא לי לראות, גדול! תודה.
כן, גם לזה. סוג של חבר דמיוני במובנים רבים... |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
פואנטה, את בטח מתכוונת ללואי סיקיי אצל קונאן.
הנה, שיהיה לכולם:
https://www.youtube.com/watch?v=5HbYScltf1c |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אוקי, את כל-כך צודקת! באירופה יש מגמה של רגרסיה בכל הקשור לעודף טכנולוגיה (are we using it, or is it using us ומחאות שונות ומגוונות), יש כמיהה גוברת לתקשורת אישית, לא סמרטפונית / ווטסאפית.
גם הוכח בשנים האחרונות שאינטליגנציה רגשית (IE) יותר חשובה מ- IQ, אלא מה - כישורים חברתיים לא נרכשים בווטסאפ! הם בעיקר מתנוונים בגלל שהרבה יותר קל לפגוע כשזה נעשה בדרך כל-כך לא מחייבת - זה לא כמו להסתכל למישהו בעיניים ולראות אותו נפגע. אז כשאנחנו קונים לילדים סמארטפון בגיל כל-כך צעיר, אנחנו למעשה מחבקים אותם חיבוק דב גדול, גם אם נגיד שכולם עושים את זה. |
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
הגדולה שלי קיבלה טלפון רגיל כשהיתה בכיתה ב', בת 6 וחצי. לא היתה ברירה - בגלל הסוכרת שלה אנחנו חייבים קשר טלפוני רציף.
קניתי את הטלפון אחרי שהיא היתה ללא טלפון ביום הולדת שבו האם לא התקשרה אלי כשהיתה בעיה, למרות שהסברתי שזה דחוף. הילדה טיפלה בעצמה בהיפו שלה וכשבאתי לקחת אותה גיליתי סוכר קרוב ל-300. למחרת קניתי לה טלפון. לא היינו הראשונים וגם לא השניים לקנות. סמארטפון קנינו רק עכשיו ליום הולדת 9. היא היתה אחרונה בכיתה ללא סמארטפון, וחסרונו רק הפריע מבחינה חברתית כי כל הקביעות של הכיתה היו דרכו. מצד שני לנוכחותו חסרונות אחרים...
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה רבה זשל"ב.
|
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
קטנתי בת התשע ללא טלפון.
והיא לא היחידה בכיתה.
לבת הגדולה יותר, בכיתה ט', כסילופון פשוט מהפשוטים. היעדרו של טלפון נייד לא מנע ממנה בעיות חברתיות קשות עד מאוד בחטיבה. הטכנולוגיה אולי מסייעת, אבל היא לא היוזמת של הרוע. |
|
|
נתי ק.
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אוקי, בכורתי בת תשע השנה והיא היחידה בכיתה ללא נייד (חלק מהילדים עם טלפון שהוא לא סמארטפון)
ליום הולדת תקבל טלפון. היא קוראת לנו הורים פרה-היסטוריים:-)
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
בלו בלו, ביקורת מרגשת. אני באמת לא יודע איך להגיב על זה.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
ןןאו אוקי. כאן יש סמארטפונים כבר מגיל 7. היינו האחרונים שקנינו לה סמארטפון.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אלון, מסכימה איתך. בביקורת שלי על עין החתול הגדולה היתה בת6, וכבר אז כתבתי שאני מפחדת מגיל 9. והנה היא בת 9, ומה שפחדתי ממנו קורה.
|
|
|
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
לגבי ארה"ב - אין לי מושג !
ההבדל הגדול מול אירופה הוא שבמדינות מסויימות (לדעתי בכולן, יודעת בוודאות על חמש) לא מקובל להגיע עם טלפון נייד לבית הספר. ומי שמגיע צריך להשאיר אותו בלוקר עד לסוף היום. ובכלל תרבות וכמות השימוש בסמארטפונים היא שונה.. מודה ומתוודה בביקור האחרון שלי בארץ, הופתעתי לראות משפחה או קבוצת חברים (נערים או מבוגרים) יושבים בבית קפה / מסעדה - ואין ביניהם כמעט תקשורת (כולל הילדים הקטנים, וכשההורים באותה סיטואציה - למה הם מצפים מילדיהם?), כל אחד קבור עמוק במסך שלפניו. וזו רק דוגמה. יש פה בעיה. ביג בעיה וחומר מעולה למחקר. לא תראה מראות כאלו באירופה. כמו שלא תראה שיחות טלפון בתחבורה ציבורית. וכמעט ולא ברחוב. בטח שלא במקומות בילוי. יש הבדל והבדל גדול אצל הנוער. האפליקציות המסוכנות, הרוע של הילדים והנוער - כן, זה נמצא בכל מקום ותמיד היה, רק דרך הפעולה שינתה את פניה בהתאם לטכנולוגיה המשתנה. ובעניין הזה כדאי לציין, שלמעשה הנוער (דור ה-z) נולד אל תוך הטכנולוגייה הזו, לעומתנו דור ה-x שלמד אותה, ולכן אצלם טבעי הוא שזו דרך הפגיעה אחד בשני, המקובלות, החרמות וכל הדברים הרעים.. אגב, כאן מעטים הילדים שיש להם סמארטפון לפני גיל 15-16
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
את לא יוצאת דופן. היה לנו "אירוע וואטסאפ" דומה בהחלט לפני שבועיים, ואשתי היתה צריכה להחזיק אותי כדי שלא אחנוק איזה ילד נבל מהכיתה שלה.
אני לא יודע מה ההבדלים בין מערב אירופה, ארצות הברית או ישראל בעניין הזה. קשה לי להאמין שיש כזה - הטכנולוגיה היא אותה טכנולוגיה, ואכזריות הילדים שווה בכל מקום. גם בלי טכנולוגיה זה היה נורא, ואפשר לקרוא את "עין החתול" לדוגמה כדי להיווכח ולהזדעזע. וגם פיגועי פייסבוק או וואטסאפ עם תוצאות טרגיות לא חסרים. מה שאולי אפשר לעשות זה לספק להם את המנעד הרגשי שיחזיק אותם, זה הכול. אי אפשר למנוע כאב לב או התמודדות עם ילדים רעים. צריך רק שיהיה להם לאן ליפול, אם זה אפשרי.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה יעל. כן, לבתי יש את היכולת כזו, ואני מוצאת את עצמי נפעמת בכל פעם מחדש ממנה כי לי יש "פיוז קצר" ונטיה להלחם גם כשלא צריך.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
טוב, אחרי התגובות שקיבלתי מחקתי את הסוף לגבי מלכות הכיתה.
מתנצלת אם פגעתי במישהו.
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מצויינת
אבל אין קשר בין להיות "מלכת הכיתה" לבין השתתפות בסימניה...
עד כמה שאני יכולה לשפוט אפשר להשאיר חווייה גרועה מאחור ולהתייחס אליה כאל חווייה כאשר לא מוכרחים להתגייס למלחמה למען הילדים. נראה לי שלבתך יכולת מצויינת לפתור את בעיותיה, בצורה יעילה וללא מלחמות. |
|
|
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
בוודאי שלא מפריע ...
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אוקי, תודה רבה על התגובה המפורטת.
הסוף באמת סתם תסכול שלי, אם מפריע למישהו אמחק.
הקטע שכתבת - כאילו כתבתי אותו בעצמי כשהייתי בת 17, אילו הייתי כיום בת 17. למזלי בתי חסינה הרבה יותר ממני, וגם אני ממש משתדלת לראות אותה, ממש לראות, כדי שהיא תמיד תוכל לדבר איתי. אני לא משלה את עצמי שזה ימנע את כל הבעיות שלה (הנה, כבר לא), אבל שתמיד תרגיש שיש גב חזק מאחוריה. |
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה רבה טופי. אני לומדת ממנה המון.
|
|
|
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
לגבי שתי השורות האחרונות, חולקת על התיאוריה שלך, היא שגויה. אבל לגופו של עניין, הצפת כאן בתחילת הדברים,
סוגייה שאין לי מושג אם את מודעת לעד כמה היא "חמה" ומטרידה (לא מעצבנת - מטרידה!!)ולא אגזים אם אומר שמזעזעת, ממש בתקופה זו את השירות הפסיכולוגי והייעוצי במערכת החינוך (בעיקר בגלל אפליקצייה "סירקט" שנפוצה וממש מסכנת את הנוער. בימים אלה נעשית עבודת מחקר ועבודת שטח מקבילה בארץ ובקרב האמונים על חינוך ילדינו בנציגויות ישראל במדינות מרכז אירופה. אחת התובנות החד-משמעיות הן שיש בעייה עם ההורים. אגב, המצב בארץ חמור פי כמה וכמה לעומת המצב במדינות מרכז אירופה או לעומת ילדי הישראלים שחיים במערב אירופה ולומדים בבתי הספר ה"בינלאומיים" של ילדי שליחים מכל העולם - שם המצב הטוב ביותר, בסוגייה זו. הנה קטע שאומר המון ממה שקורה בשטח, משתמשים בו בעת העברת הסדנאות להורים או לצוות הוראה: (קטע שלמעשה מציג את הבעייה): "שישי, 11 בלילה.. עמית ונועם הלכו אל אורי. לא רציתי - גם שירה שם.
אלק החברה הכי טובה - היא כל הזמן מצחקקת ושמחה ובכלל לא רואה אחרים ולא מקשיבה. אני לבד. לבד וכל כך עצובה. בעצם - לא רק עצובה. אני לחוצה. מפוחדת. בשבוע הבא יש לי יום הולדת. 17 (בכלל לא מרגישה סוויט סוונטין) - לחוצה. לחוצה מהכול. מפחדת. אבודה. יופי, אז אקבל 300 ברכות בוואטצ-אפ - אבל, מי בכלל יסתכל עליי, בת 17 סוויט סיקסטין, אבודה.. אוףף... מבחן במתימטיקה ביום ראשון. ואתמול המיון המלחיץ הזה לצבא ובטוח לא עברתי, בטוח, לא הייתי מספיק טובה. וגם נכשלתי בטסט (ושירה עברה) - אני אבודה. אבודה.. והערב, הערב אכלתי. אפילו שהחלטתי שהיום רק שותה - הג’ינס לא עולה עליי, אמא אמרה שנהייתי פרה. מרגישה במצוקה. ואני לבד, אוףף כל כך לבד. רוצה לדבר עם מישהו, שמישהו יקשיב וגם ישמע. ויגיב וגם יביט, יביט בי בעיניים ויראה את המצוקה לא את המסכה. שלא יעשה לי לייק, לא רוצה. שלא ישלח תמונה, לא סלפי מאיזה מועדון אלכוהול ובדידות ולא איזו הברקה - שיהיה - שיקשיב. שישמע. עם אמא אי אפשר לדבר, היא מרוכזת ועסוקה בעצמה. אבא אמר שסוף, סוף יש לו ערב מנוחה. אחי הגדול במחשב, עם הסדרה ההיא - לא רואה לא שומע מה קורה בסביבה. אחי הקטן עם האפליקצייה החדשה.. פייס, “רשת חברתית” כך אומרים כולם - 685 חברים יש לי שם - אולי.. רגע אולי, עוברת על כולם.. למי אני אתקשר. האמת, לאף אחד... אף אחד לא באמת חבר. אף אחד לא יקשיב לי, לא ישמע. לא מעניינת אף אחד. אני רק עוד תמונה מחייכת ונראית מאושרת - מהקיץ, מהבריכה. אני רק עוד שֵׁם ועוד יומולדת בשבוע הבא. אבודה - לבד. סגורה בחדר שלי מפחדת מהשקט. בודדה. 685 חברים וירטואליים. 30 חברים מבית הספר שעסוקים בעצמם. 10 חברות “טובות” במירכאות, שמה שמעניין אותן זה השווה ההוא מהסדרה החדשה.. אבודה - לבד. בשקט המפחיד. בודדה..." |
|
|
טופי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
כל הכבוד על הבגרות הרגשית של בתך, מדהים כמה ילדנו משקפים עבורנו אותנו.
|
36 הקוראים שאהבו את הביקורת
