יש לי חברה שמספרת לי כל מיני רכילויות, רובן על אנשים שאני לא מכירה, באופן משעשע ומצחיקה אותי כל פעם מחדש. כבר למדתי לא להפסיק אותה כדי לברר מי זה ליאור? ואיך הוא קשור לסיגל? ולמה אריה שכר דירה? הוא עזב את הבית? וכשאני נותנת לה לספר לי סיפורים בדרכה, זה דומה למופע סטנד אפ מוצלח. זה מה שהספר הזה הזכיר לי.
לינור כותבת פה סיפור קטן על אנשים קטנים, ועושה את זה בכישרון עם שנינות והומור. המספרת היא גברת ורבורג (שמה הפרטי אינו ידוע) המתארת בגוף ראשון את קורותיה מגיל ילדות עד שהיא בת 50 בערך, ובקורותיה שלובים סיפורי תל אביב, משנות השבעים של המאה הקודמת, עוד לפני שתל אביב היתה עיר (מושמצת) "ללא הפסקה", כשהיתה סתם עיר שסתם אנשים חיו בה, ושיש זיכרונות שאתה חושב שנשכחו, עד שמגיע ספר כזה ומזכיר לך אותם. הדמויות משורטטות בקווים בולטים, ביד בוטחת של מספרת שאין לה ספק לגבי הסיפור שהיא רוצה לספר, ובלי להתעכב בדרך על הפרטים החסרים.
הספר כתוב היטב. צורת הכתיבה כולה דיאלוגים כמעט ללא תאורים ובכלל בלי הגיגים, ובמובן הזה לינור אינה דומה לכותבים ישראלים אחרים, שאני בדרך כלל לא קוראת ולו בגלל ההגיגים המצועפים המשתלטים על הספרים שהם כותבים. אין בו שום עיסוק בקונפליקטים הנכתבים לעייפה בספרות העברית העכשווית: לא הפלשתינאים ואנחנו, לא ימין ושמאל, לא דתיים וחילוניים ולא שכבות "מוחלשות" וזה ממש מרענן. היא מתארת תאור מדוייק את הצורה בה הפכנו מאנשים פרובינציאלים וצרי מוחין, בעלי גישה שוביניסטית מובנית, לנובו רישים בעלי יומרות של "העולם הגדול", ובעלי חפצים המבטאים את היומרות האלה.
הספר אינו גורם לך לחשוב עמוקות על מצב האומה, מוסר או ערכים, אבל הוא הצליח להזכיר לי נשכחות - את הריהוט האחיד שהיה פעם בכל הדירות, שתמיד גם אם נכנסת לדירה זרה יכולת להרגיש בבית, את הנשים שהיו "עקרות בית" והתחרו זו בזו בניקיון הפאנלים וצחצוח הסירים, ואת העובדה שנהיגה היתה אחוזה גברית לחלוטין, ואת "הפורד אסקורט" הבעל לא יסגיר לידי אשתו, גם אם בדרך פלא יש לה רישיון נהיגה חדש...
נהניתי מהספר שאיפשר לי מנת נוסטלגייה בלי רגשות אשם. הוא ידבר, כנראה, לכל מי שהיה פה בעשורים האחרונים, בלי לאמץ מדי את התאים האפורים.
















