הגדולה שלי חזרה בוכה מבית הספר. ערב קודם העיפו אותה מקבוצת הווטסאפ הכיתתית כי היא כתבה משהו שלא מצא חן בעיני מכשפת הכיתה. למחרת בבית הספר היא גילתה שלא הזמינו אותה למסיבת יום הולדת של אחת הילדות. אילו הייתי דרקון יורק אש הייתי פותחת את פי ושורפת במקום כמה מהקלפטס. אילו הגדולה לא הייתה לידי הייתי אפילו הופכת לדרקון כזה, כך כך כעסתי. רציתי לחכות להן אחרי בית הספר ולפרק אותן במכות. "ברור," תגידו, "את אמא נמרה". אז נכון, אני בהחלט ממהרת להלחם עבור הגורות שלי, אלא שהפעם המלחמה הזו היתה גם בשבילי, לא רק בשבילה. למען הילדה שבכיתה ד', וגם זו שהיתה פעם בכיתה ד'. רציתי שמישהו ינחם אותי, שיגיד לי שבית הספר יעבור בסוף וכשאהיה גדולה זה בכלל לא יהיה ככה. רק הדמעות של הגדולה הזכירו לי שאני האמא ולא הילדה, שאני כבר לא בכיתה ד' ולא בכיתה בכלל, שהפתרון שמתאים לי לא בהכרח מתאים לה. היא לא רצתה להרביץ לאף אחד. היא נדנדה עד שהחזירו אותה לקבוצה הכתתית לאחר שאיימה שתספר להורי המכשושה, ונגשה לילדת יום ההולדת ושאלה אותה למה לא הוזמנה. היא קיבלה הזמנה במקום בלווית התנצלות. הייתי גאה בה, וגם חשבתי עד מתי אמשיך להרגיש שאני שוב בבית הספר, והאם באמת אנחנו שבויים בקליפת דמותנו מאז, או שאפשר להיחלץ.

בספריה של עירית לינור, ו"גברת ורבורג" אינו שונה מקודמיו מבחינה זו, בעיות חברתיות מבית הספר מהדהדות גם בחיינו הבוגרים. אם ב"שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות" הן משפיעות עד שנות השלושים, הרי ש"בגברת ורבורג" הן ממשיכות עד לפתחו של גיל 50. ב"גברת ורבורג" הגיבורה נטולת השם נשואה להלל, גבר שהיא גם אוהבת וגם לא אוהבת, או אוהבת מכל הסיבות הלא נכונות. הלל היה הבריחה שלה בנעוריה, בריחה ממשפחה לא מתפקדת, טרגדיה של אם שנהרגה בתאונת דרכים, והפך בבגרותם מבריחה לבחירה. ואולי בעצם רק בחירה לכאורה? האם ישנן סיבות נכונות או לא נכונות לאהבה?

כמו טלילה מ"שירת הסרנה" ואסנת שטיבל מ"שתי שלגיות", גברת ורבורג היתה ילדה תמהונית משהו ולא מקובלת. האמת שהרגשתי כאילו אני קוראת את המשך תלאותיה של אותה גיבורה לאחר כעשור וחצי. בעוד שהעלילה בשני הראשונים מזגזגת בין הגיבורה בבגרותה (שנות העשרים שלושים) לבין נעוריה, ב"גברת ורבורג" נוסף עוד חלק של הגיבורה בשלהי שנות הארבעים שלה. מסתבר שתלאותיה מימי בית הספר רודפות אחריה עד לגיל המופלג הזה.

אין ספק שטלילה התבגרה, וכך גם עירית לינור. מצד אחד ההתבגרות הזו מטיבה גם עם הגיבורה וגם עם הכתיבה. "גברת ורבורג" כתוב היטב, טוב יותר מקודמיו, ועדיין קריא וקולח. מצד שני, בניגוד לקודמיו יש בו הרבה יותר דיאלוגים מאשר עלילה, ולצערי הרבה פחות שנינות וחוש הומור שחיבבו עלי מאוד את קודמיה של לינור.

עדיין, ספר טוב ושווה קריאה למי שיכול להזדהות עם התמודדות לא פשוטה בבית הספר, כנראה כולם כאן.

תודה, עירית לינור, על שעזרת לי להסביר לעצמי למה אני כל כך שונאת ספרי מבוגרים, או לפחות את המודרניים מביניהם.

יש עובדה אחת בעולם הזה שאני מאמינה בה בכל מאודי: העולם מאוזן בין טוב ורע. קרי, שיש המון המון רע ומגעיל ומכוער, אבל ממש באותה מידה יש יפה וחמוד ומקסים וטוב לגמרי. מול היטלר וזיהום אוויר ורוצחים ניצבים ביל גייטס והים וחתלתולים.

הקטע הוא שמבוגרים רבים, בעיקר האומנותיים עאלק שבהם, לא מכירים בכך. הם עסוקים בהשתכשכות בשטח הביניים הנרחב שמשתרע בין השניים: אזור הביצות המאובק בו הרע לא רע מאוד והטוב לא קיים בכלל והעולם בינוני נורא וזהו. ומאחר שהחיים שלהם קצת משעממים, כי הם מעדיפים להישאר שם ולעבוד על עצמם שהם אומללים בצורה רומנטית בזמן שגם אם כל האושר שבעולם היה מקפץ מולם בכיסוי הקומקום של דובי הם לא היו שמים לב, הם חשים צורך ליידע את העולם בכך. וכאן מתחילה הטרגדיה: אנחנו קוראים את זה.

הספר הזה קריא, סוחף, והחלק הראשון שלו מתואר מצוין, וזה סוף הדברים הטובים שאני יכולה לומר עליו. כי כל מה שקורה במשך כ370 עמודים מזורגגים הוא שעירית לינור שוטחת בפנינו דיוקן של גיבורה מייגעת להפליא וסביבתה המייגעת פי כמה, כדי לגחך אלינו ולציין שאנחנו פתטיים אם רצינו מסקנה. חה חה. העולם כה חסר משמעות, אני כה מתוחכמת.

הכוח היחיד שמניע את גיבורת הספר היא האהבה שהיא לכאורה מרגישה. זה א. דרך מעפנה להניע עלילה, ב. לא אמין בכלל. הדמויות סביבה הן קריקטורות, אנחנו אמורים להאמין שהיא אמינה.

הספר בנוי בערבוביית זמנים שאמנם עובדת אבל מתישה עד דמעות (האם היה לספר עורך?).

אולי עוד הייתי מקבלת את זה איכשהו אם בתוך הביצה המדשדשת הזו היה נוסף לנו עומק בדמות צבעוניות מיוחדת, אנושיות או אפילו ריאליסטיות. אבל לא. אנחנו חיות בתל אביב והו כה עצוב לנו בחיים חסרי התועלת שלנו בהם אנחנו שוכרים דירות יחיד ממשכורת של מזכירה, נשארים כל החיים עם שלושה אנשים ובוגדים במי שרק אפשר כדי להרגיש משהו. וואו. אין לנו תחביבים, ומי שיש לו זוכה לכאלו קיתונות לעג כי הוא העז להזכיר לקורא שקיים עולם טוב יותר בחוץ שכדאי לו לפזול אליו במקום לקרוא את הספר הזה.

רוצה לכתוב ספר שמדבר על סתמיות החיים? תכתבי, אבל שכנעי אותי. לא שכנעת? אל תמרחי את זה על פני כל כך הרבה זמן.

אני קוראת ספרים שעוסקים בעצב של החיים הבוגרים, באמת. אבל הטובים מתוכם אשכרה יודעים להציג איזון: בפאנגירל קאת' סובלת המון זבל, אבל יש לה את האינטרנט והכתיבה וקפה וסוודרים, ואבא שלה אמנם מיואש אבל עם ניצוץ אמיתי בעיניים. בג'יין אייר הטרגדיה אמיתית והגיבורים לא כופים אותה על עצמם ויודעים לחייך מדי פעם ולאהוב אנשים סביבם.

אז לא. לא שכנעתם אותי. זה היה גרוע, זה היה לא אמין אפילו לרגע, אני תוהה מאיפה בנאדם סופג מספיק כוח ושנאה עצמית כדי לכתוב את הדבר הזה ולהאמין שזה ראוי לצאת לאור, כואב לי שהספרות המודרנית חושבת שככה החיים המודרניים נראים, כי הם לא. ואם החיים של מישהו מכם נראים ככה, בחיי שאין לי אלא לומר שזה מגיע לכם.

ביי.

יותר מכל דבר אחר, עירית לינור יודעת לדבר. אוהו, איך שהיא יודעת לדבר.
היא גם נראית לא רע ומתלבשת לא רע ועוברת מסך לא רע ויש לה קול לא רע ויש לה סקס אפיל לא רע והיא משפריצה כריזמה בטונות, אפילו בישיבה שתוקה.
היא ידענית, דעתנית, רהוטה, חריפה בטירוף, בטוחה בעצמה, שנונה, אמיצה, נחושה, תכליתית, אלופת הפאנצ'ים ומלכת האנדרסטייטמנטים, ואין בילתה. ומאז שהימינה את עמדותיה אני לא רק נהנית מאוד להקשיב לה אלא גם מסכימה איתה בדרך כלל, חוץ מלסלחנות המופלגת שלה למשפחת נתניהו, לקפיטליזם הצפונבוני הבועתי והדי מנותק שלה ולעוינות המרושעת שלה כלפי בעלי חיים.

חלק גדול מלהיות עירית לינור זה לא רק מה שעירית לינור אומרת אלא איך שעירית לינור אומרת את מה שהיא אומרת. לדיקציה ולאינטונציה הפולנית עצלה של עירית לינור יש משקל עצום במכלול המופלא של הקסם הזה שנקרא עירית לינור.
זהו. נראה לי שכיסיתי הכל.
אה, יש גם את ההגדרה של אראל סגל: 'הסופרת ואשת הרוח הדגולה'.
לא סובלת אותה.

וכך, לקראת אירוע שבו ידעתי שאפגוש אותה ולאור הערצתי המינורית והסמויה כלפיה חשבתי שיהיה נחמד לבקש ממנה חתימה על ספר. התלבטתי בין כמה ספרים אבל אז הבנתי שיהיה נכון יותר לבקש ממנה חתימה על ספר שלה. אז קניתי את גברת ורבורג. כי לא נעים לבקש חתימה על שירת הסירנה העתיק, מה גם שבכלל אין לי אותו. ומאחר וזה לא יפה לבקש חתימה על ספר שלא קראתי - מה גם שהיא עשויה להתקיל אותי בשאלה אחת או שתיים (ולא כדי להתקיל אלא מפני שהיא נעימה וחברותית ובגובה העיניים כזה) - גם קראתי אותו.
ואחרי שקראתי אותו מה שיש לי לומר זה שמוטב שעירית לינור תתרכז בדיבורים.

אבל אני חושבת שהבנתי למה.
כי עירית לינור עסוקה באקטואליה ובפוליטיקה וברוח ובעניינים מסובכים ורציניים ולא פשוטים והיא קוראת המון ומדברת המון ויש לה פה שלא עוצר (אפילו לא בבית הנשיא) ולפעמים מסבך אותה, ובחורה לא יכולה להיות רצינית כל הזמן. היא צריכה גם גילטי פלז'ר לפעמים.
אז מה שהבנתי זה שהגילטי פלז'ר של עירית לינור הוא לכתוב ספרים שהם כל כך קלים ואווריריים שהם גילטי פלז'ר לא רק למי שקורא אותם אלא בעיקר למי שכותבת אותם.
בתכלס? מגיע לה קצת גילטי פלז'ר.

אז אין לי ממש מה לכתוב על הספר. הוא ספר. זהו.

בסוף לא הסתדר לי להיות באירוע ההוא. וכשכן פגשתי אותה מתישהו אחר כך לא היה ברשותי הספר, אז סתם ליקקתי לה. אפילו שלא יצא לי מזה ספר חתום.
אבל מה איכפת לי? התחכחתי בגברת לינור. והיא היא הגברת הראשונה.

יש לי חברה שמספרת לי כל מיני רכילויות, רובן על אנשים שאני לא מכירה, באופן משעשע ומצחיקה אותי כל פעם מחדש. כבר למדתי לא להפסיק אותה כדי לברר מי זה ליאור? ואיך הוא קשור לסיגל? ולמה אריה שכר דירה? הוא עזב את הבית? וכשאני נותנת לה לספר לי סיפורים בדרכה, זה דומה למופע סטנד אפ מוצלח. זה מה שהספר הזה הזכיר לי.

לינור כותבת פה סיפור קטן על אנשים קטנים, ועושה את זה בכישרון עם שנינות והומור. המספרת היא גברת ורבורג (שמה הפרטי אינו ידוע) המתארת בגוף ראשון את קורותיה מגיל ילדות עד שהיא בת 50 בערך, ובקורותיה שלובים סיפורי תל אביב, משנות השבעים של המאה הקודמת, עוד לפני שתל אביב היתה עיר (מושמצת) "ללא הפסקה", כשהיתה סתם עיר שסתם אנשים חיו בה, ושיש זיכרונות שאתה חושב שנשכחו, עד שמגיע ספר כזה ומזכיר לך אותם. הדמויות משורטטות בקווים בולטים, ביד בוטחת של מספרת שאין לה ספק לגבי הסיפור שהיא רוצה לספר, ובלי להתעכב בדרך על הפרטים החסרים.

הספר כתוב היטב. צורת הכתיבה כולה דיאלוגים כמעט ללא תאורים ובכלל בלי הגיגים, ובמובן הזה לינור אינה דומה לכותבים ישראלים אחרים, שאני בדרך כלל לא קוראת ולו בגלל ההגיגים המצועפים המשתלטים על הספרים שהם כותבים. אין בו שום עיסוק בקונפליקטים הנכתבים לעייפה בספרות העברית העכשווית: לא הפלשתינאים ואנחנו, לא ימין ושמאל, לא דתיים וחילוניים ולא שכבות "מוחלשות" וזה ממש מרענן. היא מתארת תאור מדוייק את הצורה בה הפכנו מאנשים פרובינציאלים וצרי מוחין, בעלי גישה שוביניסטית מובנית, לנובו רישים בעלי יומרות של "העולם הגדול", ובעלי חפצים המבטאים את היומרות האלה.

הספר אינו גורם לך לחשוב עמוקות על מצב האומה, מוסר או ערכים, אבל הוא הצליח להזכיר לי נשכחות - את הריהוט האחיד שהיה פעם בכל הדירות, שתמיד גם אם נכנסת לדירה זרה יכולת להרגיש בבית, את הנשים שהיו "עקרות בית" והתחרו זו בזו בניקיון הפאנלים וצחצוח הסירים, ואת העובדה שנהיגה היתה אחוזה גברית לחלוטין, ואת "הפורד אסקורט" הבעל לא יסגיר לידי אשתו, גם אם בדרך פלא יש לה רישיון נהיגה חדש...
נהניתי מהספר שאיפשר לי מנת נוסטלגייה בלי רגשות אשם. הוא ידבר, כנראה, לכל מי שהיה פה בעשורים האחרונים, בלי לאמץ מדי את התאים האפורים.

כמו ממתק. אתה מכניס אותו לפה ואוכל אותו לאט, לאט, לאט, לאט, רק שלא ייגמר, כך הרגשתי עם הספר הזה. התפללתי שרק לא אגיע לסופו. אהבתי את גברת ורבורג, העצובה, האהובה, הנהדרת. אהבתי את הלל, ואת עמוס אחיה- הייתי רוצה כזה אח.

הסיפור טוב והכתיבה משובחת ומבחינתי, לא צריך יותר. צחקתי, דמעתי ויותר מכל, שמעתי את עירית לינור קוראת את הספר באוזני.

לפני שפתחתי את הספר הזה עשיתי הסכם עם עצמי לפיו אני קורא שני פרקים ביום. לא יותר. חיכיתי כל כך הרבה שנים לספר חדש של לינור, ובקצב שהיא כותבת כנראה שיעברו עוד כמה שנים בטרם ייצא משהו חדש שלה, אז לפחות שהנוכחי לא ייגמר מהר מדי.
ועמדתי בהסכם, רק מהסיבות הלא נכונות.
גברת ורבורג של עירית לינור מבטיח כל כך הרבה ומסרב לקיים.
הוא מבטיח כי זאת עירית לינור.
הוא מבטיח כי זאת הסופרת הכי שנונה, דעתנית ומגניבה שידענו.
הוא מבטיח כי כל הספרים הקודמים שלה היו נפלאים
הוא מבטיח כי אם הייתי רווק ולמרות שעירית לינור גדולה עליי בשני עשורים, הייתי הופך עולמות בשביל דייט איתה.
אז נכון שעירית לינור יודעת לכתוב.
ונכון שעירית לינור יודעות לבנות דמויות.
ונכון שעירית לינור מעבירה את עצמה היטב בדמות הגיבורה.
ונכון שעירית לינור עדיין שנונה ודעתנית ומגניבה, אבל כבר הרבה פחות.
ולמרות כל אלה אין ממש סיפור, אין ממש עניין והציפייה הגדולה מסתכמת במפח נפש די גדול שמשאיר אותי רק עם ציפייה לדייט עתידי עם הגברת (לינור, לא ורבורג), מתישהו בעתיד שבו אשכנע אותה שהיא חייבת לי ספר אחר, טוב יותר, שנון יותר, סגור יותר, מעניין יותר.

מזל שלא קראתי את הביקורות לפני שקראתי את הספר... אני דווקא נהניתי לקרוא את הספר.
אני מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה הקולח של עירית לינור, זה גורם לי לרצות לקרוא עוד ספרים שלה. כי סטטוסים בפייסבוק זה לא מספיק.
אז נכון, העלילה היא לא קלאסיקה מדהימה שתיזכר לדורי דורות, ונכון שבספר כולם בוגדים בכולם, אבל אני לא חושבת שזה מראה תמונת מצב אידאלית שככה טוב ונכון לחיות.
אני אבהיר את הנקודה ע"י השוואה לספרי "רנה פרנק מטרני", ששם ממש הפריע לי שבכל הספרים שלה כולם בוגדים בכולם, וזה מעוות שגורמים לך לחוש אמפתיה לטיפוסים הבוגדנים האלה שהורסים משפחות וכו'...אצל עירית זה קצת היה שונה לדעתי.
בהתחלה חשבתי שהזדהיתי עם גברת ורבורג, אבל אז נזכרתי שהחיים שלי לא דפוקים כמו שלה, תודה לאל. בהחלט חשתי חיבה ואמפתיה לגיבורת העלילה. ואפשר לומר במאמר מוסגר שהזדהיתי עם כמה סיטואציות בספר, או לפחות עם הגישה שלה לכמה עניינים.
מומלץ למי שלא מצפה לאיזה עלילה מפוצצת ודרמטית עם תובנות עמוקות לחיים.

ספר מדוייק.
נקרא בנשימה אחת (מידי פעם עוצרת כדי שלא ייגמר. בטח לא כשאנו נדרשים להיות "צוק איתן" ולרוץ לממד)
התחושות, המחשבות, הרחובות, הרהיטים, הדמויות, המאכלים, ההרגלים, המילים, השמות, האירועים, המעשים, כל כך מדוייק שלפעמים היה נדמה לי שאני מריחה את הריח ההוא של הילדות, של תל אביב בשנות השבעים, של הים, של המסיבות. ו..כן, גם אני הרגשתי לפעמים שאני שומעת את עירית לינור מדברת. בלי שקובי אריאלי מפריע לה.
גברת ורבורג היא תמהיל של כל מי שאני מכירה ונולדה בארץ באותן שנים, שעושה את צעדיה לקראת תום העשור הרביעי, הזדהתי, זיהיתי, התרגשתי - ובעיקר התאהבתי בה וכל שאר הדמויות המדוייקות.
מילה על העריכה (שרי גוטמן מ"אחוזת בית")- המעברים בין התקופות והעלילות נעשים במקצועיות ובדיוק רב, אהבתי את חשיפת הפרטים והסוף תוך כדי התקדמות העלילה.

פחות טוב מהאחרים.