ביקורת ספרותית על הנערה שהשארת מאחור מאת ג'וג'ו מויס
ספר לא משהו

---

פוביזם הוא זרם בציור המודרני שהתפתח בצרפת בראשית המאה העשרים, והוא מאופיין בצבעים עזים, בקונטרסטים, במשיחות מכחול נמרצות, ובשימושים מוזרים של אור וצל. הצייר המזוהה ביותר עם הזרם הזה הוא אנרי מאטיס. ציירים שהושפעו מהזרם, אם כי אינם משוייכים אליו ישירות הם מונה, קנדינסקי, וכמובן מארק שאגאל. רבים מסתייגים מציור מודרני באמירה שזה "לא ציור בכלל", ושאלו "סתם קשקושים שאפילו ילד קטן יכול למרוח". אני יכולה להבין את הגישה, אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת את קנדינסקי. גם שאגאל ומירו חביבים עלי, אבל קנדינסקי יותר. מה שנראה במבט ראשון ככתמי צבע מקושקשים על הבד, יוצר במבט שני ובהתבוננות מזוויות שונות מראה המרגש בהרמוניה ובאסטטיות שלו.

יש חוכמולוגים שמנסים להראות כמה ציורים מהסוג הזה אינם אמנות בכלל. "הנה," הם אומרים, ומורחים כמה כתמי צבע על דף, "גם זה ציור מודרני". וזה לא עובד. כי אין להם את ה"משהו" הסודי הזה, הבלתי ניתן להגדרה, שיש ביצירות של קנדינסקי ומירו, הקסם הזה, שהופך אוסף כתמים ליצירה מרגשת ונוגעת.

"הנערה שהשארת מאחור" הוא יצירה ברוח פוביסטית של צייר בידיוני מהאסכולה של מאטיס. הצייר התלהב מהמראה של סופי, זבנית פשוטה בחנות בגדים, וצייר את דיוקנה. בגוונים לא סבירים, אבל כנראה בנאמנות. מאוחר יותר לפבר וסופי נישאו ועברו לכפר צרפתי קטן. ואז פרצה "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה, והאוהבים נפרדו. בניסיונות להתגבר על געגועים ודאגה לבעלה, עם כיבוש גרמני עוין, ועם מחסור במזון ובחומרי הסקה, מנהלת סופי פונדק ובית מלון. הקומנדנט, מפקד הכוח הגרמני הכובש חומד את הדיוקן של סופי, וכנראה גם את סופי עצמה. עד כאן העלילה קוהרנטית יחסית, וגם הדמות של סופי מלאה וסבירה. אלא שאז קופצת העלילה תשעים שנה קדימה, אל בעלת הדיוקן הנוכחית. ליבי היא אלמנתו של אדריכל נודע שנפטר בפתאומיות והשאיר אותה מתאבלת בבית זכוכית מעוצב ומינימליסטי. היא יוצרת קשר לא ברור עם חברתה לשעבר לספסל לימודי האומנות, עם הומלסית בחצר ביתה, ומנהלת מערכת יחסים קלושה עם אביה ואשתו, ומערכת חובות מסועפת. ואז דורשים ממנה את יצירת האומנות שירשה מבעלה בטענת רכוש מלחמה גנוב. להבדיל מסופי, ליבי לא מצליחה להתפתח במהלך העלילה, והיא נותרת דמות שטוחה בעלת קווי מתאר גסים. כלומר, ברור שהיא מ"הטובים", אבל לא מעבר לזה.

זהו, בערך. קשה לומר מה הופך סיפור לסיפור. אולי גם זה קסם כזה. קצת איפיוני דמויות, עלילה, מצבים, מניעים, תיאורים, שמתרקמים יחד לידי שלמות מרגשת ומעוררת מחשבה. או שלא. ואצל ג'וג'ו מויס, צר לי לומר, זה פשוט לא. הדמויות לא מצליחות לקבל נפח, המניעים לא ברורים, התפרים של העלילה גסים. נראה בעיקר שהסופרת לא החליטה מה הוא רוצה להיות: רומן רומנטי? ספר המתאר התמודדות עם אובדן והחלמה? עלילה משפטית? סיפור היסטורי מרגש? תסריט לסרט מצליח? וכך היא מורחת כתם מזה, וכתם מזה. אבל בהעדר מגע הקסם התוצר בינוני מינוס.

מה שכן, אני חייבת לומר שקסם אחד נוצר. או לפחות תמימות דעים מפתיעה. באורח נדיר אני מסכימה בהחלט עם דעתו של מחשבות על הספר הזה. האח.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הנערה שהשארת מאחור