לא ברור לי למה נמנעתי מלקרוא את הספר הזה עד היום. אבל חבל שעשיתי את זה.
זהו פשוט ספר נפלא. אם הייתה לי אפשרות לתת עוד רבע כוכב מעבר לחמשת הכוכבים - הייתי נותן לו בשמחה.
הסיפור מרתק, התפתחות העלילה היא טובה והטוויסטים באים בצורה מפתיעה ורק עושים את הספר טוב יותר.
הנושא המדובר - השבת רכוש אמנותי שהגרמנים שדדו - נדון לרוב בהקשרים של מלחמת העולם השנייה וגרינג. זהו נושא מורכב: מצד אחד הנבלות הבינו באמנות וידעו מה לגנוב, מצד שני - השוד הנורא הזה מעורר בחילה וכעס.
אבל מעולם לא חשבתי על הגרמנים שודדי האמנות בהקשר של מלחמת העולם הראשונה. מה עוד שהשטח שהגרמנים כבשו מהצרפתים במלחמה הזו היה קטן מאד יחסית. ובתוך אותו השטח נעשו מעשי זוועה כמו במלחמת העולם השנייה. האמת היא שלא ידעתי וזה עד עכשיו נראה לי קצת מוגזם ומופרך.
אבל הסיפור הוא סיפור טוב.
ואם תניחו שכל המעטפת ההיסטורית היא נכונה, אז בוודאי שנכתב כאן סיפור מעניין ומהנה. אני אהבתי.

מלחמת העולם הראשונה זוכה עכשיו, כך נראה, לקאמבק. יתכן שהרעיונות מהמלחמה שבאה בעקבותיה מוצו? ואולי יש נסיון לחזור "למלחמה הגדולה" ולראות איזה DNA היא הורישה למלחמה שבאה בעקבותיה, ולמלחמות הרבות מספור שבאו בעקבות יורשתה? כך או כך הספר הזה עוסק במקצת במלחמה ההיא - ליתר דיוק בכפר צרפתי קטן שנמצא תחת כיבוש הגרמנים, ובעלילותיהם של מספר דמויות, הממחישות מה שקורה בזמן מלחמה.

ג'וג'ו מויס בעלת השם המדליק היא סופרת (ועיתונאית) בריטית שזכתה פעמיים בפרס "הרומן הרומנטי של השנה" בבריטניה. היא זכתה בו, כך נראה, בצדק: היא יודעת לכתוב רומן רומנטי. מויס כותבת סיפור שמתאים לחוקי הז'אנר, וגם מארגנת את החוקים, כך נראה, שיתאימו לו.
מעשה בסופי הנשואה לצייר שהוא אהבת חייה וחוזרת מפאריס לחיות בעיירה הקטנה בה נולדה, כי בעלה התגייס לצבא והיא לא שמעה ממנו דבר. היא ואחותה מנהלות פונדק קטן שהיה ברשות משפחתה מאות שנים. חיי הרעב הקור המחסור והביזה תחת הכיבוש מתוארים בצבעים חיים. תמונת דיוקן של סופי, שצייר בעלה, תלוייה על קיר הפונדק ומושכת את עיני המושל הגרמני החדש של הכפר. התמונה תעלם בערך ב 1917 (אנחנו לומדים על חלק מהסיפור) ותופיע ב 2006 עם השם "הנערה שהשארת מאחור" ועם כתמים מוסריים עליה, על הדמות המצויירת ועל הבעלים הספק חוקיים שלה.

הנושא שמויס מעלה הוא תביעות להשבת פרטי אמנות שנבזזו במלחמה. היות ולא הכרתי את הנושא כלל, חיפשתי עליו קצת. מצאתי די הרבה התייחסויות לרכוש שנבזז במלחמת העולם השנייה - בעיקר מיהודים. ומצאתי שביוני 2009 "הצהרת טרזין" קיבלה הכרה של 46 מדינות, שחתמו על אמנה. להצהרה הזאת אין תוקף משפטי, והיא תלוייה ברצונן הטוב של מדינות. מויס מבססת את סיפורה על חוק(?) שמאפשר "להחזיר" לבעלים החוקיים יצירות אמנות שנבזזו במלחמה קודמת... זה איכשהו לא כל כך אמין.

הספר כתוב היטב, קריא וקולח. התאורים מקימים לתחייה את הסיפור. אז מה הפריע לי? בחלקו הפריע לי דווקא האופי התסריטי מעט של הסיפור. אפשר כמעט לראות איזו שחקנית יפהפייה עם שיער אדמדם מגלמת את הדמות הראשית, עם והתנהגות מתריסה, ומבטא צרפתי מזוייף. משהו בתאור העיירה הצרפתית לא התאים. לא יכולה לשים את האצבע על זה, אבל ב"קיץ קטלני" של ז'אפריסו (שהוא צרפתי מבטן) מתוארת עיירה צרפתית דומה (בלי הכיבוש), אמינה בניגוד לעיירה של מויס, הבריטית.
גם המסקנות של מויס אינן מאתגרות את מה שמקובל לחשוב: אהבה תנצח בסופו של דבר? בוודאי... הטוב ינצח? ברור... לאמנות "מגיע" בעלים שמוקיר אותה ולא את ערכה הכספי? אין ספק...

בקיצור - ספר חביב, כתוב בכישרון, מקסים כמו בועת סבון בשמש, שכשהיא מתפוגגת, מעט מאד ממנה נשאר.

הגעתי לספר הזה כי חיפשתי רומנים היסטוריים שמתמקדים במלחמת העולם הראשונה. אז זהו, שהספר מחולק לשני חלקים. הראשון, שהוא בערך רק שלישי מהספר, מתמקד על החיים בצפון צרפת בצל הכיבוש הגרמני באותה תקופה. החלק השני והארוך יותר מתמקד בלונדון, בתקופה שלנו, על חייה של ליב, אלמנה צעירה שמתקשה להמשיך אלאה בחייה.
שני החלקים מתחברים דרך יצירת אמנות, יש סיפור אהבה יפה, מתח...נחמד.
באופן אישי מאוד אהבתי את החלק הראשון (שזה בעצם מה שחיפשתי), כי הוא מתאר את החיים של הנשים באותה תקופה, אותן בנות שנשארו בכפר בעוד שהגברים יצאו ללחימה.
החלק השני הוא יותר רומן חמוד, מותח, מאוד נחמד, לא מעבר לזה.
סתם קוריאוז: סיפרתי את זה לחברה טובה והיא אמרה לי: "טוב, נו, מה את רוצה, זה ג'וג'ו מויס!" (כאילה דהההה....מה ציפית????), טוב, אז מודה, לא הכרתי את הסופרת לפני זה....
אבל ברצינות, בסך הכל ספר מאוד קריא, אולי לתקופה הזו זה מה שצריך בשביל לברוח מהמציאות....עניין אישי.

זו אני שלא בסדר.
אני אוהבת לקרוא זבלונים (רדודה שכמוני).
ובכל זאת, אני לא מתחברת לספרים מדלגים (בעיית קשב?!) לסיפורים בצרפת (נכון שכשהסיפור או הכותב צרפתי, יש ניחוח אחר לדבר?!),
ו(סליחה) לסיפור שלא תפס אותי, ללא כיוון ברור, בואך עמוד 50.

קראתי מעבר לחמישים. ואז עצרתי.
יש כל כך הרבה מרכיבים שמסמנים לי להניח את הספר.
אז בגלל שהוא רב מכר וזבלון, ויתכן כי תפור בדיוק בשבילי, עלי להתעקש ולהמשיך?! לא.
הרי יתכן שעוד רגע תאחוז אש בערמת הספרים שממתינה לי על המדף...

הלאה.

ו(אנא) סלחו לי כל המרנינים. כאמור, זו אני שלא בסדר.

אני אחלק את הספר לשני חלקים החלק הראשון שהוא הסיפור של העיירה בכיבוש הגרמני הוא מעולה והייתי נותן לו קרוב ל5 כוכבים,החלק השני של הזמן הנוכחי הוא סתמי קיטשי וצפוי בקושי כוכב אחד ולכן בחרתי בשלוש כוכבים

על הספר נכתב פרוזה אבל אצלי הוא מוגדר פרווה.
יש בו אולי בשר, אבל חסרות עצמות. משהו שאפשר ללעוס ולא ליהנות ...

צרפת 1916. סופי ואחותה הלן נמצאות תחת כיבוש גרמני אכזרי,
כבר מתכון לסיפור שלא מצליח לרתק ולשבות אותי להמשיך בקריאה.
הרגשתי כאילו אני קוראת יומן, ולא סיפורת.
מדי פעם הסופרת מבליחה בכתיבה יוצרת, אך רוב הזמן הדפים כאילו מסרבים
להשפיע עליי לגמוע אותם בעניין.

אין מרתק יותר מנושא השואה, וקראתי אינספור בנושא...
אך כשהגעתי לקטע בו סופי מנסה "לשחד" את הקצין הגרמני
לערוך עסקה בה היא מבקשת לשחרר את בעלה, ובתמורה תעניק לו תמונה במתנה,
הרגשתי שקיים גבול לקשקוש!! הגרמנים לקחו כל מה שרצו!
ומילה אחת לא במקום לקצין גרמני, עונשה מוות!
במילים אחרות, סגרתי את הספר בעמוד 109.

קיבלתי המלצה אישית על הספר, אך כנראה שהסגנון של ג'וג'ו מויס
פחות מדבר אליי. גם פה יש ביקורות אוהדות מקיר אל קיר.
ועפ"י הסקירה של גוגל 94% אהבו את הספר.
אני לא נמנית ביניהם.

פוביזם הוא זרם בציור המודרני שהתפתח בצרפת בראשית המאה העשרים, והוא מאופיין בצבעים עזים, בקונטרסטים, במשיחות מכחול נמרצות, ובשימושים מוזרים של אור וצל. הצייר המזוהה ביותר עם הזרם הזה הוא אנרי מאטיס. ציירים שהושפעו מהזרם, אם כי אינם משוייכים אליו ישירות הם מונה, קנדינסקי, וכמובן מארק שאגאל. רבים מסתייגים מציור מודרני באמירה שזה "לא ציור בכלל", ושאלו "סתם קשקושים שאפילו ילד קטן יכול למרוח". אני יכולה להבין את הגישה, אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת את קנדינסקי. גם שאגאל ומירו חביבים עלי, אבל קנדינסקי יותר. מה שנראה במבט ראשון ככתמי צבע מקושקשים על הבד, יוצר במבט שני ובהתבוננות מזוויות שונות מראה המרגש בהרמוניה ובאסטטיות שלו.

יש חוכמולוגים שמנסים להראות כמה ציורים מהסוג הזה אינם אמנות בכלל. "הנה," הם אומרים, ומורחים כמה כתמי צבע על דף, "גם זה ציור מודרני". וזה לא עובד. כי אין להם את ה"משהו" הסודי הזה, הבלתי ניתן להגדרה, שיש ביצירות של קנדינסקי ומירו, הקסם הזה, שהופך אוסף כתמים ליצירה מרגשת ונוגעת.

"הנערה שהשארת מאחור" הוא יצירה ברוח פוביסטית של צייר בידיוני מהאסכולה של מאטיס. הצייר התלהב מהמראה של סופי, זבנית פשוטה בחנות בגדים, וצייר את דיוקנה. בגוונים לא סבירים, אבל כנראה בנאמנות. מאוחר יותר לפבר וסופי נישאו ועברו לכפר צרפתי קטן. ואז פרצה "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה, והאוהבים נפרדו. בניסיונות להתגבר על געגועים ודאגה לבעלה, עם כיבוש גרמני עוין, ועם מחסור במזון ובחומרי הסקה, מנהלת סופי פונדק ובית מלון. הקומנדנט, מפקד הכוח הגרמני הכובש חומד את הדיוקן של סופי, וכנראה גם את סופי עצמה. עד כאן העלילה קוהרנטית יחסית, וגם הדמות של סופי מלאה וסבירה. אלא שאז קופצת העלילה תשעים שנה קדימה, אל בעלת הדיוקן הנוכחית. ליבי היא אלמנתו של אדריכל נודע שנפטר בפתאומיות והשאיר אותה מתאבלת בבית זכוכית מעוצב ומינימליסטי. היא יוצרת קשר לא ברור עם חברתה לשעבר לספסל לימודי האומנות, עם הומלסית בחצר ביתה, ומנהלת מערכת יחסים קלושה עם אביה ואשתו, ומערכת חובות מסועפת. ואז דורשים ממנה את יצירת האומנות שירשה מבעלה בטענת רכוש מלחמה גנוב. להבדיל מסופי, ליבי לא מצליחה להתפתח במהלך העלילה, והיא נותרת דמות שטוחה בעלת קווי מתאר גסים. כלומר, ברור שהיא מ"הטובים", אבל לא מעבר לזה.

זהו, בערך. קשה לומר מה הופך סיפור לסיפור. אולי גם זה קסם כזה. קצת איפיוני דמויות, עלילה, מצבים, מניעים, תיאורים, שמתרקמים יחד לידי שלמות מרגשת ומעוררת מחשבה. או שלא. ואצל ג'וג'ו מויס, צר לי לומר, זה פשוט לא. הדמויות לא מצליחות לקבל נפח, המניעים לא ברורים, התפרים של העלילה גסים. נראה בעיקר שהסופרת לא החליטה מה הוא רוצה להיות: רומן רומנטי? ספר המתאר התמודדות עם אובדן והחלמה? עלילה משפטית? סיפור היסטורי מרגש? תסריט לסרט מצליח? וכך היא מורחת כתם מזה, וכתם מזה. אבל בהעדר מגע הקסם התוצר בינוני מינוס.

מה שכן, אני חייבת לומר שקסם אחד נוצר. או לפחות תמימות דעים מפתיעה. באורח נדיר אני מסכימה בהחלט עם דעתו של מחשבות על הספר הזה. האח.

על המלחמה הזו לא מדברים כמעט, למרות שגם היא הותירה לא מעט צלקות וחבורות. זו מלחמה שהרעידה, זעזעה ושינתה את מראהו של העולם.
האנשים שיכלו לספר עליה כבר לא בעולם החיים. זה היה לפני כמאה שנה. זו היתה מלחמת העולם הראשונה בין השנים 1914-18, שנקראה גם "המלחמה הגדולה" עד ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הספור שלנו התחיל בעירה סן-פרון בחודש אוקטובר בשנת 1916, כשמגפי חיילי גרמניה כבר רמסו ברגליהם כל חלקה טובה.
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון מתרכז בשנת 1916 - מלחמת העולם הראשונה בסן פרון שבצרפת, והחלק השני בלונדון בשנת 2006. (הווה ועבר).
את החלק הראשון של הספור אהבתי יותר מהחלק השני, אם כי שני החלקים מסקרנים ומהווים מיקשה אחת.
הסיפור שלנו עוסק ב "צ י ו ר" , בשתי נשים אמיצות ולא רק...
הציור הזה אינו סתם עוד ציור! זהו ציור-דיוקן של הצייר אדוארד לפבר שהותיר לאשתו סופי בטרם יצא לחזית.
הציור "הנערה שהשארת מאחור" היה דיוקנה של סופי.

את אדוארד סופי הכירה בבית כלבו "לה פאם מארשה" ב-1912, כאשר הגיע לרכוש צעיף לאחותו. הוא לא היה בדיוק הנסיך על הסוס הלבן... וככה היא חשבה אז... ציטוט עמוד 48: "נראה כמו הכלאה בין קיסר רומאי לדוב רוסי." (יופי של דימיון יש לסופרת הזו  ). חיזוריו הבלתי נלאים של אדוארד צלחו והוא לכד את סופי ברשתו.
סופי הייתה אישה מיוחדת, אמיצה עם שפע של עוצמה. זו אישה שבאומץ רב, ידעה להסתכל לגרמני בעיניו ולומר לו את מה שהיא חושבת ללא חשש. היא ואחותה הלן ניהלו את המלון המשפחתי: "התרנגול האדום" בסן פרון, תחת הכיבוש הגרמני. למרות הטינה הרבה שחשה כלפי הגרמנים כמו כולם ובמיוחד הצרפתים, היא לא יכלה לסרב לקומנדנט, שלא לארח את חייליו, במלון המשפחתי, ובמיוחד כשלבין עיניה הופנה קנה הרובה.
סופי ואחותה הלן בישלו ואירחו את הגרמנים במלון, בתקווה שיום אחד סופי ובעלה יתאחדו מחדש. המזכרת היחידה שנותרה לסופי מבעלה – הציור שצייר "הנערה שהשארת מאחור".
אנשי העירה לא אהבו כיצד סופי והלן אירחו את הגרמנים, מאידך לא הייתה לסופי ולהלן ברירה אחרת. סופי תיזכר אצל אנשי העירה, כבוגדת בארצה ולא רק... ציטוט מעמוד 351: "את הנעשה אין להשיב".
החלק השני-מאה שנה אחרי התרכז בליב הלסטון.
במהלך ירח הדבש דייוויד הלסטון רכש לליב את הציור "הנערה שהשארת מאחור". דייוויד נפטר בגיל 38 זמן קצר לאחר נישואיהם, בפתאומיות באמצע הלילה, מאי-ספיקת לב, והציור הנוכחי היה המזכרת היחידה שנותרה לליב.
ארבע שנים לאחר מותו של דייוויד, בצירוף מקרים, וארוע של גניבת תיקה האישי, במסעדה בו ישבה ליב, היא פוגשת את פול. אט אט ולאחר תקופת אבל ליב פתחה את ליבה בפני פול, כאשר היא לא ידעה אז, שפול מועסק ב"שלו"ה". חברה לאיתור יצירות אמנות, שעסקה בהשבת יצירות אומנות, לידי הבעלים שנפלו קורבן למעשי הביזה של הגרמנים.
בביקור בביתה של ליב, פול זיהה על הקיר את התמונה "הנערה שהשארת מאחור", שהוכרזה כאחת היצירות האבודות, שאותן משרדו מנסה לאתר ולהשיבה לבעליה.
עקב המשמעות הרגשית שיש לתמונה, ליב סירבה להחזירה לבעליה, עד כך שהיא היתה מוכנה לוותר על ביתה, ועל כל רכושה מלבד אותה תמונה. טענתה- התמונה נקנתה באופן חוקי על ידי בעלה עבורה.
מכאן והלאה מתחילים דיונים בבית המשפט והיא לא מוותרת. פול שפיתח יחס רגשי לליב, ובניגוד אינטרסים לחברה בה הוא מועסק, מנסה בדרכו שלו, לעלות על עקבות התמונה מאה שנה קודם לכן.
השאלה הבסיסית שנחתה על שולחנו של השופט: האם הציור נגנב על ידי הקומנדנט הגרמני, או שהתמונה ניתנה בתמורה להצלת בעלה של סופי?
זהו סיפור כואב, מרגש על שתי נשים שמאה שנים מפרידות ביניהן. לשתיהן כמעט גורל דומה. את שתיהן הותיר אותן הבעל עם מזכרת, ועם אותו ציור "הנערה שהשארת מאחור". סופי וליב כאבו את בדידותן ולא יכלו לוותר, על אותו מיתר שחיבר, נותר וקישר בינן לבין בעליהם.
ציטוט מעמוד 250: "זה הדבר האחרון שנשאר להם ממנה, והוא צריך להיות אצלם. הדבר הנכון הוא להחזיר להם את הציור. "לך לעזאזל," היא חוזרת בלחש, מנסה להתנער מן המילים שלו. לך לעזאזל לך לעזאזל לך לעזאזל."
בחלקו השני של הספר מצטרפת דמות משנית "מו". מלצרית שאין לה בדיוק בית... וליב אירחה אותה ומעניקה לה קורת גג לתקופת מה. דמות משעשעת שהכניסה מעט אופטימיות לחייה של ליב. חיבבתי אותה ואהבתי את שמחת החיים שלה ועד כמה היא היתה שונה מליב. השוני בין שתיהן הדגיש, עד כמה ליב היתה נתונה במרה שחורה , אך לייב לא היססה ועמדה על שלה.
בחלק השני של הספר, הסופרת מכניסה ב- flashback פרקים משנת 1917, ועל המשך חייה של סופי לאחר שנאסרה על ידי הגרמנים. סופי מעולם לא חזרה לצרפת...
אט אט ליב התחילה להבין... ציטוט עמוד 394: "לפעמים החיים הם סדרה של מכשולים, וצריך פשוט להניח רגל אחת לפני השנייה. לפעמים היא מבינה לפתע, הם פשוט עניין של אמונה עיוורת. "תרצה... תרצה לבוא לשתות משהו, מתישהו?" היא בולעת את רוקה. "עכשיו, אפילו?"
זהו סיפור רגיש, אמוציונאלי, ומרתק על גורל משותף של שתי נשים עם עזות מצח וחוזקות, שמקיף בעיה כאובה:
"ביזה בימי מלחמה וזכויות יוצרים".
אהבתי את הספור וכיצד הסופרת ג'וג'ו מויס תפרה את התפרים בין שתי הנשים הללו. עם סופי הצלחתי להזדהות הרבה יותר מאשר עם ליב. אצל ליב חשתי משהו "פלסטי"... ואודה על האמת, לא הצלחתי למצוא מילה שתתאר נכונה את תחושותיי כלפיה.
בין שתי הנשים הללו היה דמיון רב. שתיהן נאבקו על מה שהאמינו. שתי הדמויות נשפטו על ידי הסביבה: סופי על ידי אנשי העירה ולייב על ידי התקשורת והציבור... ובסך הכל מה שתיהן ביקשו?
"לשמר חלק ממה שאיבדו..."
חסר לי קצת היה לקרוא יותר על הישרדותם של סופי ואדוארד לפבר, למרות זאת, לא נפגעה הנאתי מהסיפור.
זה מסוג הספרים שמשאירים אצלי צימאון ורצון עז, לנבור בהיסטוריה ובד"ר גוגל. אני מודה שאחרי שסיימתי לקרוא את הספר גלשתי בד"ר גוגל, כדי להשיב לעצמי את מה שידעתי משיעורי ההיסטוריה, על מלחמת העולם הראשונה. אם ישאלו אותי: מה את היית עושה במקומן? אני לא יודעת...
סיפור מקסים, קצת בדיוני על גבול הרומנטיות ומה שיפה בו, שאין כאן מנצחים או מנוצחים יש המון "לב". (מילה אחת שמורכבת משתי אותיות ושתי דמויות).
לפי הכריכה הבנתי שג'וג'ו מויס מוכרת ואהובה בקהל הקוראים בעולם... לא נותר לי, מאשר לקוות שיתורגמו עוד ספרים מפרי עטה.
ממליצה בחום - מובטחת לכם הנאה צרופה.
לי יניני

ב"נערה שהשארת מאחור" יש את כל המרכיבים הנחוצים לספר/סרט טוב, ולמרות זאת, הוא לא מצליח להמריא. יש כאן דילוגי זמן ומקום, שתי מלחמות עולם, ערים נוצצות (פריז ולונדון), בגדים, עושר מופלג ועוני קיצוני, מוות מפתיע של אדם בשיא חייו, ציור שאבד והרבה רומנטיקה. אבל לפעמים גם כשהמרכיבים כולם ישנם ועוקבים בקפדנות אחרי הוראות המתכון, התוצאה לא משהו.
חלקו הראשון של הספר, המתרחש בעת מלחמת העולם הראשונה בעיירה קטנה בצרפת, פשוט משעמם. הוא משעמם כי לא קורה בו כלום, כי הדמויות שטוחות וסטריאוטיפיות, עוקבות אחרי רשימה של תכונות פיזיות ואישיותיות שנקבעה מראש, כי הכל מרגיש יותר כמו התפאורה של "עלובי החיים" מאשר כמו החיים עצמם. דמותה הנאיבית של סופי, שמתפתה ונופלת שוב ושוב בפח בהחלט מצליחה לעצבן. בעמוד 143 מגיע הטוויסט המיוחל, וג'וג'ו מויס, כמו ג'וג'ו מויס, בונה אותו עם האלמנטים שכבר הכרנו ב"ללכת בדרכך". אהבה בלתי אפשרית (אך צפויה מהשניה הראשונה), ניגודים בין דמויות מגניבות (מו) לבוקיות (ליב), ושלל איזכורים של החיים המודרניים - אדריכלות עכשווית, טלפונים ניידים, אייפוד, ריצות בטיילת לונדון וכו'. רצה הגורל ואני אדריכלית במקצועי, ואני יכולה להעיד שתאורי הדירה הקרה והמינימליסטית של ליב ובנייני הזכוכית של דייוויד בנויים כסטריאוטיפים שחוקים ממש כפי שבנויות הדמויות בספר.
התחושה המתקבלת בעת קריאה בספריה של מויס היא כצפיה בסרט קיטש הוליוודי, ואני חושדת במחברת שלא במקרה היא קורצת לכיוון. ההוליוודיות הזאת לא מאפשרת לפתח קירבה אמיתית לדמויות, לא כל שכן להאמין להן (לדוגמה, אין מצב שליב המופנמת והפרפקציוניסטית מביאה תה על בסיס יומי להומלסית שיושבת בקרן הרחוב). הדמויות בספר מיופות בשכבות של מייקאפ, וצדדיהן האנושיים משותקים בבוטוקס. השימוש במלחמות העולם נראה לי כסוג של ניצול שיש בו זילות. ראשית, לתחושתי הוא נועד כדי לכתוב buzzwords על הכריכה האחורית ולמשוך קונים לרכוש את הספר. ושנית, באופן בו כתוב הספר, מלחמות העולם משמשות את המחברת כמסחטת רגשות שבאמצעותה היא מעוררת רגשות שכבר משוייכים אצלנו אסוציאטיבית למלחמות העולם, במקום לעורר רגשות חדשים ולהביא זוית אישית ושונה על נושא שנכתב עליו כה רבות.