“לא ברור לי למה נמנעתי מלקרוא את הספר הזה עד היום. אבל חבל שעשיתי את זה.
זהו פשוט ספר נפלא. אם הייתה לי אפשרות לתת עוד רבע כוכב מעבר לחמשת הכוכבים - הייתי נותן לו בשמחה.
הסיפור מרתק, התפתחות העלילה היא טובה והטוויסטים באים בצורה מפתיעה ורק עושים את הספר טוב יותר.
הנושא המדובר - השבת רכוש אמנותי שהגרמנים שדדו - נדון לרוב בהקשרים של מלחמת העולם השנייה וגרינג. זהו נושא מורכב: מצד אחד הנבלות הבינו באמנות וידעו מה לגנוב, מצד שני - השוד הנורא הזה מעורר בחילה וכעס.
אבל מעולם לא חשבתי על הגרמנים שודדי האמנות בהקשר של מלחמת העולם הראשונה. מה עוד שהשטח שהגרמנים כבשו מהצרפתים במלחמה הזו היה קטן מאד יחסית. ובתוך אותו השטח נעשו מעשי זוועה כמו במלחמת העולם השנייה. האמת היא שלא ידעתי וזה עד עכשיו נראה לי קצת מוגזם ומופרך.
אבל הסיפור הוא סיפור טוב.
ואם תניחו שכל המעטפת ההיסטורית היא נכונה, אז בוודאי שנכתב כאן סיפור מעניין ומהנה. אני אהבתי.”

“מלחמת העולם הראשונה זוכה עכשיו, כך נראה, לקאמבק. יתכן שהרעיונות מהמלחמה שבאה בעקבותיה מוצו? ואולי יש נסיון לחזור "למלחמה הגדולה" ולראות איזה DNA היא הורישה למלחמה שבאה בעקבותיה, ולמלחמות הרבות מספור שבאו בעקבות יורשתה? כך או כך הספר הזה עוסק במקצת במלחמה ההיא - ליתר דיוק בכפר צרפתי קטן שנמצא תחת כיבוש הגרמנים, ובעלילותיהם של מספר דמויות, הממחישות מה שקורה בזמן מלחמה.

ג'וג'ו מויס בעלת השם המדליק היא סופרת (ועיתונאית) בריטית שזכתה פעמיים בפרס "הרומן הרומנטי של השנה" בבריטניה. היא זכתה בו, כך נראה, בצדק: היא יודעת לכתוב רומן רומנטי. מויס כותבת סיפור שמתאים לחוקי הז'אנר, וגם מארגנת את החוקים, כך נראה, שיתאימו לו.
מעשה בסופי הנשואה לצייר שהוא אהבת חייה וחוזרת מפאריס לחיות בעיירה הקטנה בה נולדה, כי בעלה התגייס לצבא והיא לא שמעה ממנו דבר. היא ואחותה מנהלות פונדק קטן שהיה ברשות משפחתה מאות שנים. חיי הרעב הקור המחסור והביזה תחת הכיבוש מתוארים בצבעים חיים. תמונת דיוקן של סופי, שצייר בעלה, תלוייה על קיר הפונדק ומושכת את עיני המושל הגרמני החדש של הכפר. התמונה תעלם בערך ב 1917 (אנחנו לומדים על חלק מהסיפור) ותופיע ב 2006 עם השם "הנערה שהשארת מאחור" ועם כתמים מוסריים עליה, על הדמות המצויירת ועל הבעלים הספק חוקיים שלה.

הנושא שמויס מעלה הוא תביעות להשבת פרטי אמנות שנבזזו במלחמה. היות ולא הכרתי את הנושא כלל, חיפשתי עליו קצת. מצאתי די הרבה התייחסויות לרכוש שנבזז במלחמת העולם השנייה - בעיקר מיהודים. ומצאתי שביוני 2009 "הצהרת טרזין" קיבלה הכרה של 46 מדינות, שחתמו על אמנה. להצהרה הזאת אין תוקף משפטי, והיא תלוייה ברצונן הטוב של מדינות. מויס מבססת את סיפורה על חוק(?) שמאפשר "להחזיר" לבעלים החוקיים יצירות אמנות שנבזזו במלחמה קודמת... זה איכשהו לא כל כך אמין.

הספר כתוב היטב, קריא וקולח. התאורים מקימים לתחייה את הסיפור. אז מה הפריע לי? בחלקו הפריע לי דווקא האופי התסריטי מעט של הסיפור. אפשר כמעט לראות איזו שחקנית יפהפייה עם שיער אדמדם מגלמת את הדמות הראשית, עם והתנהגות מתריסה, ומבטא צרפתי מזוייף. משהו בתאור העיירה הצרפתית לא התאים. לא יכולה לשים את האצבע על זה, אבל ב"קיץ קטלני" של ז'אפריסו (שהוא צרפתי מבטן) מתוארת עיירה צרפתית דומה (בלי הכיבוש), אמינה בניגוד לעיירה של מויס, הבריטית.
גם המסקנות של מויס אינן מאתגרות את מה שמקובל לחשוב: אהבה תנצח בסופו של דבר? בוודאי... הטוב ינצח? ברור... לאמנות "מגיע" בעלים שמוקיר אותה ולא את ערכה הכספי? אין ספק...

בקיצור - ספר חביב, כתוב בכישרון, מקסים כמו בועת סבון בשמש, שכשהיא מתפוגגת, מעט מאד ממנה נשאר.”

“הגעתי לספר הזה כי חיפשתי רומנים היסטוריים שמתמקדים במלחמת העולם הראשונה. אז זהו, שהספר מחולק לשני חלקים. הראשון, שהוא בערך רק שלישי מהספר, מתמקד על החיים בצפון צרפת בצל הכיבוש הגרמני באותה תקופה. החלק השני והארוך יותר מתמקד בלונדון, בתקופה שלנו, על חייה של ליב, אלמנה צעירה שמתקשה להמשיך אלאה בחייה.
שני החלקים מתחברים דרך יצירת אמנות, יש סיפור אהבה יפה, מתח...נחמד.
באופן אישי מאוד אהבתי את החלק הראשון (שזה בעצם מה שחיפשתי), כי הוא מתאר את החיים של הנשים באותה תקופה, אותן בנות שנשארו בכפר בעוד שהגברים יצאו ללחימה.
החלק השני הוא יותר רומן חמוד, מותח, מאוד נחמד, לא מעבר לזה.
סתם קוריאוז: סיפרתי את זה לחברה טובה והיא אמרה לי: "טוב, נו, מה את רוצה, זה ג'וג'ו מויס!" (כאילה דהההה....מה ציפית????), טוב, אז מודה, לא הכרתי את הסופרת לפני זה....
אבל ברצינות, בסך הכל ספר מאוד קריא, אולי לתקופה הזו זה מה שצריך בשביל לברוח מהמציאות....עניין אישי.”

“זו אני שלא בסדר.
אני אוהבת לקרוא זבלונים (רדודה שכמוני).
ובכל זאת, אני לא מתחברת לספרים מדלגים (בעיית קשב?!) לסיפורים בצרפת (נכון שכשהסיפור או הכותב צרפתי, יש ניחוח אחר לדבר?!),
ו(סליחה) לסיפור שלא תפס אותי, ללא כיוון ברור, בואך עמוד 50.

קראתי מעבר לחמישים. ואז עצרתי.
יש כל כך הרבה מרכיבים שמסמנים לי להניח את הספר.
אז בגלל שהוא רב מכר וזבלון, ויתכן כי תפור בדיוק בשבילי, עלי להתעקש ולהמשיך?! לא.
הרי יתכן שעוד רגע תאחוז אש בערמת הספרים שממתינה לי על המדף...

הלאה.

ו(אנא) סלחו לי כל המרנינים. כאמור, זו אני שלא בסדר.”