ביקורת ספרותית על הנערה שהשארת מאחור מאת ג'וג'ו מויס
ספר לא משהו

---

ב"נערה שהשארת מאחור" יש את כל המרכיבים הנחוצים לספר/סרט טוב, ולמרות זאת, הוא לא מצליח להמריא. יש כאן דילוגי זמן ומקום, שתי מלחמות עולם, ערים נוצצות (פריז ולונדון), בגדים, עושר מופלג ועוני קיצוני, מוות מפתיע של אדם בשיא חייו, ציור שאבד והרבה רומנטיקה. אבל לפעמים גם כשהמרכיבים כולם ישנם ועוקבים בקפדנות אחרי הוראות המתכון, התוצאה לא משהו.
חלקו הראשון של הספר, המתרחש בעת מלחמת העולם הראשונה בעיירה קטנה בצרפת, פשוט משעמם. הוא משעמם כי לא קורה בו כלום, כי הדמויות שטוחות וסטריאוטיפיות, עוקבות אחרי רשימה של תכונות פיזיות ואישיותיות שנקבעה מראש, כי הכל מרגיש יותר כמו התפאורה של "עלובי החיים" מאשר כמו החיים עצמם. דמותה הנאיבית של סופי, שמתפתה ונופלת שוב ושוב בפח בהחלט מצליחה לעצבן. בעמוד 143 מגיע הטוויסט המיוחל, וג'וג'ו מויס, כמו ג'וג'ו מויס, בונה אותו עם האלמנטים שכבר הכרנו ב"ללכת בדרכך". אהבה בלתי אפשרית (אך צפויה מהשניה הראשונה), ניגודים בין דמויות מגניבות (מו) לבוקיות (ליב), ושלל איזכורים של החיים המודרניים - אדריכלות עכשווית, טלפונים ניידים, אייפוד, ריצות בטיילת לונדון וכו'. רצה הגורל ואני אדריכלית במקצועי, ואני יכולה להעיד שתאורי הדירה הקרה והמינימליסטית של ליב ובנייני הזכוכית של דייוויד בנויים כסטריאוטיפים שחוקים ממש כפי שבנויות הדמויות בספר.
התחושה המתקבלת בעת קריאה בספריה של מויס היא כצפיה בסרט קיטש הוליוודי, ואני חושדת במחברת שלא במקרה היא קורצת לכיוון. ההוליוודיות הזאת לא מאפשרת לפתח קירבה אמיתית לדמויות, לא כל שכן להאמין להן (לדוגמה, אין מצב שליב המופנמת והפרפקציוניסטית מביאה תה על בסיס יומי להומלסית שיושבת בקרן הרחוב). הדמויות בספר מיופות בשכבות של מייקאפ, וצדדיהן האנושיים משותקים בבוטוקס. השימוש במלחמות העולם נראה לי כסוג של ניצול שיש בו זילות. ראשית, לתחושתי הוא נועד כדי לכתוב buzzwords על הכריכה האחורית ולמשוך קונים לרכוש את הספר. ושנית, באופן בו כתוב הספר, מלחמות העולם משמשות את המחברת כמסחטת רגשות שבאמצעותה היא מעוררת רגשות שכבר משוייכים אצלנו אסוציאטיבית למלחמות העולם, במקום לעורר רגשות חדשים ולהביא זוית אישית ושונה על נושא שנכתב עליו כה רבות.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על הנערה שהשארת מאחור