בפרוזה ושירה כמו באמנות, מושפע הכותב מיצירות שכתבו סופרים לפניו בעבר ולעיתים אף בהווה.
יש לו או לה סנטימנטים לאישיות מוערכת, גורו אם תרצו ובעל נסיון הכותב על נושאים הקרובים לליבם.
הם לא תמיד חייבים להיפגש אך אחד מהם לבטח נתקל ביצירותיו של האחר, הציץ ונפגע. הוא נותר נאמן לסגנונו אך כותב על נושאים דומים.
כך, אני מאמינה הושפע אדגר אלן פו באופן עקיף מיצירותיו האלמותיות של שארל בודלר ולקח את הנהי, הדיכאון, הפחד והזוועה למקומות אחרים, לדעתי אפלים הרבה יותר, מסתרי נפשו המיוסרת.
כמו שתי נפשות תואמות הם פעלו בתקופות שונות והדהימו את קהל הקוראים.
אני מאמינה שאם השניים היו נפגשים ועורכים כתב עת ספרותי וודאי היה מעורר הדים ברחבי אירופה וארה״ב. ״השאול״, הם היו קוראים לו או משהו בסגנון הזה.
לדוד פוגל הגעתי דרך גרשון שופמן או אולי היה זה להיפך: התחלתי לקרוא את חיי נישואים ומסיבות שונות שאינן כרוכות בחוסר עניין או שעמום, הגעתי עד עמ׳ 100 ולא יספתי. טסתי פעמיים לישראל באותו החודש, ארוע טראומתי לכל הדעות שכן הטיסה עורכת 18 שעות במקרה הטוב. הפסקתי לקרוא ולאכול ותחושה של נימול עברה בידיי.
חזרתי לארה״ב עם שלכת של שופמן, קראתי את סיפוריו הקצרים והיה לי תחושת דז׳ה וו שכבר ״נכחתי״ בחלק מהסצנות המתוארות.
לא יכולתי לשים את האצבע בדיוק מהיכן מוכרים לי התיאורים הנהדרים, המראות ואפילו הריחות. לקח לי זמן להיזכר שקראתי אודות תיאורים דומים בספר חיי נישואים אולם ״רומן ווינאי״ היה זה שגישר בין השניים.
לגמרי במקרה נתקלתי בשני סופרים שהם כמו תאומים ואפילו די זהים: אלופים בתאורי מקומות: אחד של טבע והאחר של חלונות ראווה בעיר הגדולה; סופר המגלה את צפונותיה של אישה ועוד יותר מכך נערה והשני באמצעות דעותיו גורם לאישה להראות פגיעה או נכלולית.
שניהם היו Lady's man, נשים מכל המינים נמשכו אליהם כמו דבורים לצוף ואהבו לכרכר סביבם. פוגל אף נישא בשנית ושופמן לקח לו לאישה נערה כבת 17. אפילו עיון קל בצילומים, אליבא ד-גוגל מראה דמיון בין השנייים: ממושקפים ובעלי מצח גבוה המעיד (ברוב המקרים) על חוכמה יתירה.
הקריאה בספרו של פוגל היתה מענגת עבורי אם כי לעיתים מקוממת, כמו שופמן כתב גם הוא על נשים ופרוצות ויחסו אליהן היה מזלזל משהו כאילו הן נקלות ומעבירות זמנן במצבי רוח משתנים (טוב נו, אולי יש בזה שמץ מן האמת אבל רק פעם בחודש).
גיבור הסיפור, מיכאל רוסט, בטלן בן 18 מעביר את זמנו בבתי קפה ו״ריסטורנטים״ שבווינה ועושה רושם על נשים וגברים כאחד.
שוכב עם בעלת הבית שלו ומתמזמז בלהט עם בתה, נכנס לתגרות ויוצא כמו מלך, מקבל כספים שאינו צריך לעבוד עבורם ומחלק עיצות שאפשר לדחוף למקום בו השמש אינה זורחת (לידיד שנמצא במצוקה נפשית הוא מייעץ בעדינות להתאבד) בקיצור, פרזיט ולמרות שקיוויתי שסוף הרומן יביא גם לקיצו, התבדיתי ועוד יותר מכך, מכיוון שכתב היד המקורי היה בעצם טיוטא ולא גמור, נראה היה כאילו הסיום הודבק איכשהו ואינו קשור לדבר.
הדמויות המשניות נעלמות ונשארת רק דמותו הנרקסיסטית של רוסט, טורקת את הדלת מאחוריה לאחר עוד משגל ארעי בחדר לא מוכר.
ואף על פי כן נהניתי מהשפה העשירה, מתיאורי המסעדות, החנויות והאווירה הווינאית שזכיתי להכיר ו-וואלה, שומדבר אכן לא השתנה מאז ביקורי האחרון בה.
הבנתו בענייני נשים ובקיאותו בהלכותיהן מעוררת קנאה ממש ולא שהשתנו הרבה דברים אצלנו מהתקופה שלפני מלחה״ע הראשונה והשניה.
אנו עדיין מתרגשות מאותם דברים, לעיתים מסמיקות מדברי מה בכך ומחפשות תמיד אישור מהמין השני, צעיר או מבוגר שיאמר לנו כמה אנו יפות וטובות.
הוא השכיל להבינן ועל כן מן הסתם קצר הצלחה בתחום הרומנטי.
אך לא לאורך זמן וגם כאן מתבקשת השוואה קטנה: פוגל, לאחר נדודים בין הארצות השונות ולמרות שגם ביקר בישראל, לא הצליח להתרגל לאקלים.
הוא חזר לפאריס ומשם נשלח ברכבת לאושוויץ שם נרצח.
שופמן אמנם חזר בסופו של דבר לישראל אך סופו היה להישכח, להעלם בתהומות הנשייה.
אני חושבת שאם נניח ביאליק היה עושה ביניהם היכרות, הם היו עובדים יחד על המדריך לגבר הביישן או איך להתחרות על לבה של העלמה התל אביבית.
חבל שלא יצא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)
