ביקורת ספרותית על רומן וינאי - ספריה לעם #652 מאת דוד פוגל
ספר טוב

---

מיכאל רוסט, צעיר יהודי בן 18 מהפריפריה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, מגיע לוינה המעטירה בשעה "שמלכה כבר ישיש היה, קצת מטומטם ומגודל זקן לשני צדי הסנטר המגולח". רוסט מצויד במראה מלבב מאד, תושיה רבה, משוחרר מעכבות מוסריות ומהתלבטויות וחמוש בפילוסופית חיים פשוטה: "לא רוסט האיש שירתע מפני אוונטורה ברי לשם כך יצא אל העולם". לכל אדם יש עבר, הווה ועתיד. אצל רוסט הכל מתרכז סביב ההווה: "אשר לי" מעיד רוסט על עצמו "לא הייתי רוצה לוותר על שום רגע בשל איזה מחר לא בטוח". גם העבר לא זוכה לכבוד רב: "רוסט לא אהב לחטט בעבר. כל מאורע שבחייו, כיוון שירד לשקוע במצולות העבר, ניטלה הימנו ממשותו ונחשב בעיניו כלא היה". למרות זאת הסיפור מתרחש בעבר, כלוא בין פרקי ההתחלה והסוף המתרחשים בפריז 20 שנה מאוחר יותר. האם מבנה זה נובע מהצמדות לקורות חייו של הסופר עצמו? האם המטרה היא להכניס את הרומן הגועש והיצרי הזה לפרספקטיבה היוצרת ניגוד בין ההווה הסוער המתואר ברומן לחוסר הרלבנטיות שלו לחייו של הגיבור עשרים שנה מאוחר יותר (שהרי העבר לא עניין את רוסט)? מעבר להשתקפות חייו של המחבר עצמו ברומן - חיים סוערים בוינה ופריס, שתי הבירות הקוסמופוליטיות של אירופה - ערב שתי מלחמות החורבן הגדולות - האם לסופר היתה כוונה מיוחדת בחיבור זה בין הערים? נותרתי עם התהיה.

כוחו של פוגל בתיאור הדמויות הוא רב, הן בתיאור החיצוניות והן בתיאור האישיות וההתחבטויותיה. לטעמי הוא מפליא בכך במיוחד בתיאורן של גרטרוד ובתה ארנה. גם דמויות אחרות מתוארות בכשרון רב (מישקה האנרכיסט, ר' שטוק בעליה של בית האוכל אחדות, אנקר בן התפנוקים חסר הבטחון ועוד רבים ורבות אחרים). הקסימו אותי במיוחד תיאורי הנוף האורבני, מזג האוויר המשתנה משחקי אור-צל ומעל לכל העברית הארכאית, אך העשירה להפליא. הדיאלוגים השנונים בין הדמויות השונות מגרים את המחשבה ואינם פוגמים בשטף הסיפור. אהבתי מאד את המעברים המרתקים בין המתרחש בקרב המעמדות הגבוהים (יחסית)והמבוססים (פיטר דין, משפחת שיטפט, משפחת פרידל) לבין החיים הרוחשים ב"אחדות" מקום מפגש תוסס למהגרים עניים, זונות ושאר נציגי המעמדות הנמוכים. פוגל מתאר עיר שבה שני עולמות אלה מתקיימים כמעט במקביל (למעט תיאור מאלף של ביקור אנקר בן התפנוקים במסעדת אחדות). למרות הריחוק בין המעמדות פוגל מיטיב להצביע על המשותף: הרדיפה אחר תענוגות החיים: אכילה, שתיה (ואף סביאה) ומין (כמעט חופשי).

מדוע, איפוא, לא להעניק לסיפור את הכוכב החמישי? למרות המאמצים הכבירים שעשו החוקרים בעריכת יצירה לא גמורה זו, עדיין נותרו חיבורים גסים ולאקונות: הקשר בין הפרקים הפריזאים לעלילה בוינה קלוש מאד - למעט הופעתו של רוסט בשניהם. האם נועדו פרקים אלה להראות כי רוסט הצעיר ורוסט הבוגר חד הם ומאומה לא השתנה? אם כן - ניחא. אבל עדיין הקריאה גרמה לי לתהות מה תורמים פרקים אלה לעלילה המרכזית. גם בעלילה בוינה הופעתו של פיטר דין, מעשירי וינה, כפטרון של רוסט נותרת סתומה, כאילו נושא זה אמור היה להתחוור בהמשך העלילה, אך לשווא. עם זאת עלי להודות שאולי האשם הוא בי: אני מתקשה לקבל גיבור החי את הרגע באופן מוחלט, ללא תכלית, המבלה את ימיו ולילותיו בבתי קפה ובמסבאות או בשיטוטים חסרי תכלית ולעיתים מנצל ללא נקיפות מצפון רגשות של אחרים/ות לסיפוק תאוותיו ומאוויו.

השורה התחתונה: הספר מומלץ מאד בזכות כושר האבחנה של המחבר, התובנות לגבי החיים שחלקן הגדול תקף עד לימינו אנו ולא מעט העברית הנפלאה שלמרבה הצער פסה מן העולם. ארצה מאד לקרוא ספרים נוספים מפרי עטו.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על רומן וינאי - ספריה לעם #652