ביקורת ספרותית על רומן וינאי - ספריה לעם #652 מאת דוד פוגל
ספר טוב

---

כמו שציינו כולם לפני וכמו שמודגש היטב על כריכת הספר ובאחריות הדבר של העורכים, "רומן וינאי" הוא סיפור גנוז של דוד פוגל, סופר יהודי שנודע בעיקר בגלל שיריו והספר "חיי נישואים", כתבים שאף הם התגלו בארכיונו של פוגל, שנרצח באושוויץ ב-1944 לפני שרבים מכתביו התפרסמו. העובדה הזאת, מעבר לעניין המיידי שהיא יוצרת, מסקרנת לאור קורות חייו של פוגל והקשר ביניהן לבין עלילת הספר.

הספר עצמו הוא סיפור לא ארוך במיוחד על מיכאל רוסט, צעיר יהודי מזרח-אירופאי שמגיע לוינה במטרה לגלות את העולם. בגיל 18 וחופשי מכל אחריות, רוסט נוח להתפתות לכל הרפתקה חברתית או רומנטית ומוכן לאכול את כל תענוגות העולם שמוצע לו, ווינה מציעה הרבה כאלה. פרשיות אהבים, קטטות, כסף ממקורות מפוקפקים, טיולים בשדרות וישיבות מתמשכות בבית קפה, תוך דיונים פילוסופיים על מטרת החיים וגורל האדם. רוסט הוא רק דמות אחת בגלריה של דמויות וינאיות צבעוניות, שכמו שהסבירו העורכים, נועדו להציג את פניה הרבות של העיר התוססת והנרקבת. אחדות מהן, כמו הצעירים היהודים המרוששים שמדברים על גדולת האדם אבל תלויים בנדבות מחבריהם לארוחת ערב, נראות חסרות כל היגיון כיום. אחרות, כמו הנערה שרוסט משחק ברגשותיה או הנער העשיר וחסר הביטחון, היו יכולות להילקח מחיינו אנו. האבחנה הזו בעלת משמעות, כי למרות שמדובר בסך הכל בפער של 100 שנה, העולם הטרום-מלחמתי שפוגל מתאר שונה לחלוטין משלנו, בהלך המחשבה, בקצב האירועים, במנהגים החברתיים, ובעיקר בשפה.

פוגל כתב עברית, למרות שחי בארץ רק שנה אחת לפני שחזר לאירופה. העברית שלו, ספק בגלל חוסר בקיאות מספיק וספק בגלל התקופה, לא דומה לשום דבר אחר שקראתי. הארכאיות והפעלים המשונים, המילים שלא משתמשים בהן ("העשן הכחלחל-אמוץ" "הטראמים המתרוצצים" "הנערות המפויכות תחת הסוככים") הן לא בדיוק עגנוניות וגם לא סתם ישנות - יש להן ממש צבע משל עצמן. הקסם העיקרי של הספר טמון בשפה הזאת, בצורך להתעקש על קריאה דקדקנית של התיאורים, במאמץ להבין מה בדיוק הוא מתאר ומה היה יכול להיות המקור של המילה הזו. המאמץ לגמרי משתלם - מזמן לא נתקלתי בתיאורים חיים כל כך, והחייאת העיר הכה אירופית מול העיניים דווקא בשפה הזו יוצרת שילוב קסום של יהדות ואירופאיות, שמתגלם גם בדמויות עצמן.

בחזרה לסיפור - פוגל אמנם עוקב בעיקר אחרי רוסט, אבל מדי פעם מתעכב על דמות שוליים כביכול, ודווקא הרגעים האלו הם מוצלחים יותר, אולי בגלל שרוסט הוא כל כך אנוכי וילדותי בדרך שבה הוא משתעשע בעיר ובאהובותיו. יתכן גם שמהסיבה הזו אהבתי את הרגעים שרוסט נדחק מעמדת הצעיר שהכל פועל לטובתו ולנוחותו - בוויכוח חסר מוצא עם פמיניסטית זועמת (ומוצדקת להפליא, שלא תבינו אותי לא נכון) ובזיכרונות החלומיים של שטעטל ילדותו. ברגעים האלו מתחזק עוד יותר קולו של הסופר, שרוב הפרטים בסיפור נלקחו מחוויותיו האישיות.
אין לדעת מה פוגל היה עושה עם כתב היד אם היה יכול לשפר אותו ולהוסיף עליו, ובהחלט מורגש צורך בעריכה ובחידוד של חלקים ממנו. אבל יותר מכל הספר עושה חושק לטייל בשדרה מוצלת, להביט בעוברים ושבים ולשבת באיזה בית קפה עם תזמורת דוהרת ורעש האורחים. נהדר.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על רומן וינאי - ספריה לעם #652