אם אתעלם לרגע מהעובדה שאומרים שהספר הזה הוא מין אוטוביוגרפיה על חייו של פוגל עצמו, (המשולש אהבה, ועצם הסיפור של נער שמגיע לוינה בלי כלום), ואתייחס לספר הזה כרומן בפני עצמו, אז אהיה חייב דבר ראשון לשחרר את המחשבה הזאת שהכי מדויק יהיה לקרוא לספר ''רוסט והעיר הגדולה". שוו בנפשכם נער, קצת עצלן, קצת הרפתקן, שיוצא עם גילו הצעיר (18) אל וינה הגדולה של פעם. עכשיו תצמידו אליו אדם, שכמובן לא נתייחס אליו בכלל, אבל אדם עם מצלמה. אחת כזאת שתסריט את כל מה שעולה ביד הנער הצעיר. מאנשים שפגש, עד נשים שאהב. התקלויות, בתי קפה, וחילופי שיחות בנושאים קיומיים.
כזה הוא הספר. רומן חביב ביותר.
ועל אף שכנראה תקראו את התקציר ותצפו לרומן שעוסק במשולש אהבה- לא כך הוא בעיקרו. לכן חשבתי שיהיה יותר מדויק לקרוא לו ''רוסט והעיר הגדולה'', וזהו.
דבר נוסף וחשוב, שמאפיין את פוגל בעיקר, זאת השפה הגבוהה והארכאית. מלבד זה שאם תקראו אותה לאט תרגישו כמו בתיאטרון, אם תקראו אותה בקצב סביר, תראו פלא. היא מוסיפה המון נופך, ועומק, לתיאורים שלו.
אם כי אגיד בביטחון (בעיקר מפני האחרית דבר המעניינת שבסוף), שאין זה כשאר הספרים שלו, והרבה מן השפה המקורית שכתב, הוחלפה במודרנית. פרט שלי אישית קצת הוריד,וגרם לי לשים לב, עם השוואה לשאר הכתבים שלו, אבל לא בצורה משמעותית כלל.
בכל מקרה, ספר מומלץ לכשעצמו בכלל, ובגלל היותו של פוגל, בפרט. אדם מעניין מאוד.


















