• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
רומן וינאי

רומן וינאי

מאת דוד פוגל

הביקורת של oziko

תמונה של oziko
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
רומן וינאי

רומן וינאי

מאת דוד פוגל

הביקורת של oziko

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של oziko
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2012
סדרה:ספריה לעם #652
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
עולם
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“'רומן וינאי' הוא יצירה מוקדמת של דויד פוגל שהתגלתה באקראי לפני כשנתיים. דויד פוגל לא הספיק להביא אות”

3/20
ביקורות על רומן וינאי
הבאה
דבש
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

אם אתעלם לרגע מהעובדה שאומרים שהספר הזה הוא מין אוטוביוגרפיה על חייו של פוגל עצמו, (המשולש אהבה, ועצם הסיפור של נער שמגיע לוינה בלי כלום), ואתייחס לספר הזה כרומן בפני עצמו, אז אהיה חייב דבר ראשון לשחרר את המחשבה הזאת שהכי מדויק יהיה לקרוא לספר ''רוסט והעיר הגדולה". שוו בנפשכם נער, קצת עצלן, קצת הרפתקן, שיוצא עם גילו הצעיר (18) אל וינה הגדולה של פעם. עכשיו תצמידו אליו אדם, שכמובן לא נתייחס אליו בכלל, אבל אדם עם מצלמה. אחת כזאת שתסריט את כל מה שעולה ביד הנער הצעיר. מאנשים שפגש, עד נשים שאהב. התקלויות, בתי קפה, וחילופי שיחות בנושאים קיומיים.
כזה הוא הספר. רומן חביב ביותר.
ועל אף שכנראה תקראו את התקציר ותצפו לרומן שעוסק במשולש אהבה- לא כך הוא בעיקרו. לכן חשבתי שיהיה יותר מדויק לקרוא לו ''רוסט והעיר הגדולה'', וזהו.
דבר נוסף וחשוב, שמאפיין את פוגל בעיקר, זאת השפה הגבוהה והארכאית. מלבד זה שאם תקראו אותה לאט תרגישו כמו בתיאטרון, אם תקראו אותה בקצב סביר, תראו פלא. היא מוסיפה המון נופך, ועומק, לתיאורים שלו.
אם כי אגיד בביטחון (בעיקר מפני האחרית דבר המעניינת שבסוף), שאין זה כשאר הספרים שלו, והרבה מן השפה המקורית שכתב, הוחלפה במודרנית. פרט שלי אישית קצת הוריד,וגרם לי לשים לב, עם השוואה לשאר הכתבים שלו, אבל לא בצורה משמעותית כלל.
בכל מקרה, ספר מומלץ לכשעצמו בכלל, ובגלל היותו של פוגל, בפרט. אדם מעניין מאוד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של rea
rea
תמונה של moshef
moshef
תמונה של ✨Avishag
✨Avishag
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של אתל
אתל
תמונה של מעין
מעין
25קוראים|גיל ממוצע56|48%נשים

על המבקר

תמונה של oziko

oziko

ותיק
חבר מזה 8 שנים
203 ביקורות•2,604 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של oziko
oziko
ותיק
חבר באתר מזה 8 שנים
ביקורות203
לייקים שקיבל2,604
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת106ספרות מקורית51מתח ריגול והרפתקאות12

דיון על הביקורת

7 תגובות
אתל
אתל•לפני 5 שנים

סקרנתם אותי. נראה לי שאוסיף לרשימה :)

אורן
אורן•לפני 5 שנים

ספר נפלא, סופר נפלא, כיף להיזכר בו אז מודה על הביקורת

oziko
oziko•לפני 5 שנים

חן חן חני.

ובהחלט עוף מוזר, מה שמייחד אותו, ואת ההשקפות שלו לדעתי. לגבי המוות שלו, יש באחרית-דבר דיבור קטן ע"ז. מרתק.
חני
חני •לפני 5 שנים

ספר מופלא

מעניינות המחשבות שהבאת עליו. פוגל היה קצת עוף מוזר. היה זר בכל מקום שגר בו. הצורה שבה בסוף מת זה היה הפוך על הפוך.
oziko
oziko•לפני 5 שנים

תודה רבה רבה.

מסכים מאוד לגבי העברית,היא מאוד שונה, ייחודית, ונהדרת. אבל כמו שציינתי, קצת קצת הרגשתי מרומה, כשגילתי ש''עיבדו'' את העברית האורגינלית שם. והרגשתי שינויים בעברית, ביחס לשאר הספרים. אבל בכל זאת, מסכים גם. :)
דן סתיו
דן סתיו•לפני 5 שנים

OZIKO

ביקורת יפה על ספר נפלא בעיני. מסכים עם מורי שהעברית בספר נפלאה.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

רק בשביל העברית המדהימה שם מעניקים חמישה כוכבים לוהטים.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של oziko

כתבים

כתבים

מרדכי זאב פייארברג

מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

לפני 3 ימים•
★★★★★
•oziko
עיר המתים

עיר המתים

י.ל. פרץ

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

לפני שבוע•
★★★★★
•oziko
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

אני יכול להתחיל לנסות לכתוב על המחבר או על מה שהביא לכתיבה של הספר הזה, אבל אני חושב שאין בזה שום עניין. למה? כי אין פה באמת משהו לתפיסא ביה.
אין פה איזה משהו עמוק או בעל עניין עם גנים (כמו למשל גינת בר של מאיר שלו) ובכל זאת הכתובים הללו הוצאו כספר. בצורה הכי כללית שמרגישה לי גם הכי מדויקת, בסה"כ מדובר בפיסה מעניינת.
תאודור צריץ' שיוצא מהבית שלו בסרייבו לרחבי אירופה, מתרשם מגנים ומהסיפורים שלהם בצורה שמביאה לידי כתיבה. אין פה איזו פנינה ספרותית, לא נסחפתי, הציורים נחמדים, אבל כמו שהתחלתי את הספר ככה גמרתי אותו והכל הרגיש לי כמו כתבה מעניינת וארוכה בעיתון של שבת בבוקר שלא זוכרים אחר כך.
אין מה לומר, האווירה של אהבת הגינון והכל מאוד רגיל וזה לא עושה את הספר גרוע, בסופו של דבר הוא נחמד ועושה את שלו בלהפיג את השיעמום (במקרה שלי ברכבת), זה כיף ללכת יד ביד עם הסופר ולשמוע סיפורים רגילים על גינות, מה לעשות.

אבל לא מצאתי כל כך מכל איך שהרבה תיארו אותו בכל מיני מקומות, ודווקא הציפייה גרמה לי לסווג אותו סתם כספר יפה שהיה יכול להסתכם בכתבה עייפה ונחמדה בעיתון.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•oziko
קמצנים, חמדנים, עסקנים

קמצנים, חמדנים, עסקנים

ל.נ. טולסטוי

לא יודע מה הסיפור שלי עם הוצאת תשע נשמות.
אולי בגלל שהם מוציאים ספרים בקצב גבוה? שהם נוגעים בשמות מעניינים? גם הפורמט והגודל מהווים יתרון, אבל יש לי יחסי אהבה - שנאה מאוד מבוססים איתם.
טוב לא באמת שנאה, בסופו של דבר אני מה שנקרא ''מפרגן'', אבל התאכזבתי מכלכך הרבה ספרים (כשההוצאה היא זאת שנושאת באחריות) שכשאני רואה ספר עם שמות כאלה מפוצצים, עם איורים יפים ובפורמט כזה אני לא מצליח להתאפק (ויש לי עוד כמה וכמה על המדף).
אז השגתי את הספר ולמרבה ההפתעה התאכזבתי שוב.

אני אתחיל מהחלק הראשון של טולסטוי - כאמור אם הייתי מבקר מישהו זה לא את טולסטוי עצמו, בסדר קורה שבוער לאיזה סופר לכתוב משל פשטני לא שנון או מיוחד, אבל מי שאיגד את זה, למה? לא יודע, לקחתי ספר של ''חמדנים קמצנים וכו' אבל לא עלה בדעתי שמדובר במשל כמו שרק משל יכול להיות. פשוט כמו שאלה ותשובה. האם זאת אשמתי? חשבתי יש פה איזה חידוש או אמירה, מה מוסיפה לי קריאה של סיפור על מישהו שלא נרגע ומחפש אדמות ואז מת כי חיפש יותר מדי? כי זה של טולסטוי? נו תודה מר טולסטוי על שהואלת להגיש לי את מוסר ההשכל בדרך כה פשוטה ולא כל-כך סיפורית, רק מר אדון המאגד, מה טוב ראית להכניס את הסיפור הזה לכותרת הנחמדה הזאת? יש טעם בסיפור כל פשוט בלי שום ייחודיות?

החלק השני של צ'כוב כבר הרגיש לי יותר סיפור. אמנם גם קצת סיפור רגיל מדי אבל איכשהו בסדר
לעומת החלק הראשון וגם לעומת החלק השלישי של פושקין שהיה הטוב מכולם. בסיפור של פושקין יש כבר איזה בשר, איזה קונפליקט, איזה תיאור, זה כבר סיפור שיכול היה לצאת בספר נפרד ואותו אהבתי.

סיימתי את הספר ורק הסיפור האחרון עומד לו לזכות.
כספר המאגד את שלושת הסיפורים אני לא מתרשם, גם לא משם הספר שמרגיש לי שאמור לתת ערך של קמצנים חמדנים עסקנים כשבפועל מדובר בשבילי בספר של סיפור אחד.

אה כן גם בסוף כתוב משהו על זה ש: ''בימים בהם הקריאה בישראל דועכת, התשובה שלנו בהוצאת תשע נשמות היא סדרת אוצרות…" אז אני ממש מוקיר תודה על המודעות העצמית ועל הדרך החתרנית והאמיצה לתת גם לאזרח הפשוט לשמר את הגחלת של הספרות שרק דועכת בתקווה לימים טובים של לפתוח ספר ברכבת אל מול כולי עלמא (גם לגבי זה אני לא יודע אם התחושה של האנטגוניזם לגישה של ההוצאה שייכת רק לי)

לפני חודש•
★★★★★
•oziko
פרויקט לָזָרוס

פרויקט לָזָרוס

אלכסנדר המון

סיפורו של לזרוס אוורבוך, מהגר יהודי ב1908 שהגיע לשיקגו וניסה להתקיים אחרי שגם עבר את פרעות קישינב הגיע למפקד המשטרה למטרה מסוימת, זוהה כמתנקש וחוסל.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מורה לשעבר וסופר בהווה, שגם עם רזומה של מהגר (בוסני). הסיפור מעניין אותו, והוא מחליט לחקור אותו ולכתוב עליו, כשעם הסיפור של לזרוס מתגלה גם הסיפור שלו ומה הגורם להזדהות העמוקה שלו עם המקרה.

זה סגנון מעניין, לתת בידיים של דמות לבחון סיפור מציאותי עם שברים היסטורים כמו מין סיפור בתוך סיפור, כי לאותה הדמות גם יש אופי וחיים ודווקא על ידי הגילוי הזה שני הסיפורים מובאים ביחד וכאילו שזורים זה בזה בצורה שכל אחד יכול לשפוך אור אל השני.

כרעיון זה אולי נשמע קצת מסורבל, לספר כזה סיפור בתוך סיפור ולדאוג שכל הצדדים יוצאים נשכרים אבל זה נעשה בהצלחה גדולה בכתיבה שמציגה את הכאוס ואת ההזדהות - לאט לאט ובצורה נוגעת.

בד"כ כשאני כותב לעצמי סקירות קצרות אז יש שתי סיבות: אחת מגיעה מהצפה של מחשבות ורגשות, והשנייה הרגילה ההפכית של פשוט חוסר בהצפה ורגשות. הספר הזה טוב, אבל לא יודע אם בגלל קהות חושים קלה של עיסוקים מוגברים בגלל המצב או סתם הטבעה עצמית באסקפיזם - מצאתי בספר הזה טוב אך לא במידה גדולה שמעיפה. אני זוכר שקראתי עוד ספר של אותו סופר והרגשתי אותו דבר.
אז מעבר לכתוב אין לי עוד מה להוסיף יותר מדי, רק לסכם את הכל בתימצות המעצבן של "ספר טוב".

לפני חודשיים•
★★★★★
•oziko
הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה

הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה

איטלו סבבו

איטלו זבבו, או בשמו האמיתי אטורה שמיץ, היה סופר יהודי שנולד ב-1861 בטריאסטה שבאימפריה האוסטרו הונגרית (היום איטליה), למשפחה יהודית גרמנית, ומשם עבר לאיטליה מה ששיקף את שם העט שלו "איטלו זבבו" (איטלקי-שוואבי). הוא נישא ב-1896 לאלה וייל-שמיץ, קתולית, והתנצר לאחרמכן. זבבו עסק בעסקי זכוכית ובבנקאות, אך פרץ כסופר בזכות חברותו עם ג'יימס ג'ויס שתמך בו, נפטר ב-1928 בתאונת דרכים.

ובכן, זה סיפור לכאורה מעניין, מבט של אדם זקן שתבונתו בידו כאשר הוא נותן לעצמו ליפול בקסמי האהבה שוב, חווה את האהבה עם כל ההשפעות שלה ועוד על הגוף השברירי שלו (תארו לכם דפיקות לב והתקפי חרדה של מחשבות!), מה שמביא אותו בסוף לכתוב איזה חיבור על זיקנה וצעירוּת. אף אחד לא מזדהה איתו או לגמרי מבין אותו ולבסוף כמובן הוא מת.

לפני זה קראתי עוד ספר שלו שנקרא "בטלנותי" ולמרבה הפלא הוא עסק באותו קונספט, התאהבות של אדם זקן. בספר הקודם לא היה לי יותר מדי רושם לפה ולפה, כי שם זה היה קצת מטרחן מכיוון שזה היה בסגנון יותר תהייתי כזה, כאילו הסופר הכניס יד בבובת האצבע שהיא הזקן בספר, ותהה דרכו דברים כמו האם פילגש יכולה לרמות את הגוף ולהצעיר או לפחות לדחות את הקץ, לא בהצלחה רבה כי כאמור, לא נמלאתי ברושם.
במקרה הזה של הספר הנוכחי יש יותר סיפור במובן הטהור והעלילתי שלו, ופה כבר יותר נתפסתי. לא אהבתי לגמרי, זה הרגיש לי שהזקן הוא הדמות העיקרית יותר מדי, וכל הסובבים אותו מאוד שטחיים ובלי אופי, גם הנערה המאהבת שנשארה בצד כל הזמן, הייתי באמת רוצה להרגיש איך הוא מתאר מהמבט שלו מעבר למה הוא מרגיש שהוא מתאהב, הייתי רוצה שיתאר יותר את ההתנגשות שלו כבעל ניסיון עם מאהבת צעירה, את היחס איתה, אחרי הכל הזקן בסוף כותב איזה חיבור כי הוא עלה על "איזה משהו" בחיבור של זיקנה וצעירוּת והרי מה המשהו הזה בלי הצעירה - הצד השני.
ככה שגם פה יש את האלמנט הזה של בובת האצבע עם הזקן, רק בצורה פחות גסה.

אבל כל זה אין בכוחי, זה לא גירוד בגב שאפשר לכוון לנקודה היותר כיפית ומסה"כ הספר הזה לא התפוצצתי. הסיפור של הסופר מעניין, הרעיון מעניין, הביצוע בינוני ולא הספיק לי.
(כמעט תשע נשמות, אולי יבוא יום שאני אחשוב שההוצאה מוצדקת חוץ מזה שהיא נותנת את צווייג עם תרגום של הראל קין)

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•oziko
ראשומון

ראשומון

אקוטגווה ריונוסקה

אני אוהב סיפורים קצרים. העניין זה שכשאני חושב לעצמי "קצרים" אני מתאר לעצמי ספר קצר, אבל עדיין עם איזה בשר קצת, משהו כמו איזור ה100 עמודים אולי. במקרה הזה, מדובר בספר בן 42 עמודים קטנים, שכולל שני סיפורים. אז לקצר כזה אני לא רגיל, וזאת חוויה מעניינת. שני הסיפורים בדרכם שלהם מציגים את הנקודה בדרך טובה, לא הרגשתי פיספוס או חוסר עניין, וזה היה די מדויק. כל אחד עורר בי מחשבות שנשארו, כאלה שאחרכך אפשר לדבר עליהם הרבה זמן. נדמה כי הדגש פה הוא לא על צורת הכתיבה או יותר נכון - הוא לא על אורך התיאורים או ציור החוויה, אלא דגש יותר על הנקודה שהסופר רוצה להעביר.

זה כן דבר שקצת קשה לי בכללי, הלהבין מה הסופר רוצה, אבל בסגנון שכזה אין פה יותר מדי מה לחפש לתפוס מבחינת נקודה שבה צריך להגיד "הסופר רצה X" אלא נקודה כללית של תהיות ומחשבות שאני מניח שהיו אמורים להתעורר עקב הקריאה. ואני חייב לומר שזה ממש נחמד, זה סגנון סיפורי של כמו זריקה, ברגע שיעמום או דאגה, טקסט של 20 עמודים יכול להכניס אותי להיפנוזת מחשבות.

הסיפור הראשון ''בחורש'': קצר ביותר על תקרית רצח ואונס. כמה זוויות קצרות מכמה דמויות שקשורות למעשה כמו וידוי של מישהו שרצח - השוטר שהיה שם, או בת הזוג שלו. אין פירוט או משהו כזה, רק תיאור חד וקצר על מה שקרה מכמה פיות. יש סתירות בין הגרסאות של הסיפורים, וזאת בעצם הנקודה. מזה גם העמקתי יותר בסיפור שיותר קשור אלינו - הטנק בדגניה.
אני זוכר שבזמנו שמעתי על הסיפור הזה ולא ייחסתי לו יותר מדי חשיבות, אבל אחרי הסיפור הזה, האבסורד יותר מפריע לי. זה מדהים בעיניי שיש סיפור עם חמש גרסאות שונות, וכל גרסה היא ממש סיפור. תמיד הייתי סקפטי עם סיפורים ותיאורים של אנשים כתוצאה מאינטואיציה וספקנות, בהרבה סיפורים ששמעתי הטלתי ספק כי ידעתי כמה בני אדם אוהבים "לשקר" ולהוסיף הרבה פרטים שנשמעים לא נחוצים אבל מנפחים את הסיפור - ועכשיו אני תמיד יכול לצרף להרגשה שלי את הסיפור הזה של הטנק בדגניה.

הסיפור השני "ראשומון": סיפור יותר עלילתי. מסופר מהמבט של הסופר, ומתאר את שקיעתה של טוקיו בעקבות כל מיני תופעות טבע, וכחלק מזה גם פיטורין של משרת כלשהו. אותו משרת נמצא תחת ראשומון (שער העיר של קיוטו, או לפחות אחד מהם) שהיה קצת מפוקפק באותו זמן בלילה ואיכלס הרבה פושעים וגנבים (גם היה מין מקום שזורקים בו גוויות לא רצויות) ומתוארת החוויה הנואשת שלו שם, עם איזו אישה זקנה. סיפור קצרצר מאוד יפה, עם משהו שנותן קצת חומר לחשוב. זה הז'אנר, והתרשמתי ממנו.

וכמובן, ביחס לכמות ולגודל מדובר בהמלצה חמה.

(נ"ב יש גם סרט שמבוסס שהתחלתי לראות ואיבדתי קצת עניין, לי אישית פשוט קשה עם סרטים, אבל גם כסרט הבנתי שזה היה איזה משהו פורץ דרך שממש מייצג בסיס לאיזה משהו בקולנוע. אז מדובר בדבר רציני, גם בעולמות האלה שאין לי בהם שמץ)

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•oziko
שלומפ

שלומפ

הנס הרברט גרים

הנס הרברט גרים היה מורה גרמני, ובין היתר סופר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, פירסם את הספר "שלומפ" אך בעילום שם, מכיוון שהיו בו תיאורים לא מחמיאים לצבא הגרמני והוא לא ממש רצה להסתבך. כמו שהוא ניבא לאחר מכן הספר גם נשרף בכיכר העיר, וזהות הסופר נשארה בעילום שם לאורך זמן. בסופו של דבר (כדי להציל את עצמו ככה מספרים) הצטרף למפלגה הנאצית, אחרי כמה זמן נקרא לפגישה אצל השלטונות ויומיים לאחר מכן התאבד בירייה.

הספר מתאר את קורות שלומפ ערב מלחמת העולם הראשונה, מרגע ההתנדבות שלו ועד לסוף המלחמה כשהוא חוזר הביתה. הספר מחולק לשלושה חלקים אבל הוא מציג עלילה אחת ארוכה, כשכל פעם משהו אחר קורה איתו ברקע המלחמה.
יש איזו הילה של "תיאור מלחמת העולם הראשונה במלוא הזוועה והאבסורד שבה" כמו שכתוב בגב הספר, כי התיאור באמת מרגיש אותנטי מעיניים של חייל צעיר בלי שום צנזורה וכיסוי.
אני יכול להבין את המתפעמים מאופן ההגשה והדרך בה הוא מתאר את השוחות, את הקיום שלו כחייל במערכה חצי מתפקדת ובחוסר הביטחון שלו במערכת ובכלל - בצורך שלו לשרוד, אבל לא ממש התחברתי להתפעמות.
אני חושש שהרבה מזה תלוי בתרגום שהיה לי ממש מוזר. לאורך כל הקריאה היו לי מין באמפים קטנים של אי הבנה וזה מאוד הרס לי את הקריאה הרציפה והזורמת. אין לי איזו טענה ספציפית וממוקדת, אבל העברית הקריאה של הספר לא זרמה לי ביותר.
בכל מקרה, הכתיבה הרגישה לי מאוד פרווה, התיאור של העלילות ברובו לא היה מיוחד ולא התרשמתי מאיזה משהו מבריק או אירוני במיוחד. כן, יש הרבה עניין בתיאור מלחמה ובקשיים של חייל (במיוחד בתקופה כמו זאת של מלחמת העולם הראשונה) אבל אני זוכר מספרים אחרים שגם נגעו באותה תקופה שהשאירו עליי הרבה יותר רושם.

אז הסיפור שלו כגרמני שכתב ספר בעילום שם כדי לא להסתבך וזה שהוא היה חלק מהמפלגה הנאצית מטעמי הישרדות ביחד עם ההתאבדות שלו יכול להיות מעניין בשביל להבריק עם איזה ספר חדש בהוצאה נישתית, והאמת שגם הספר עצמו לא רע בכלל, סיימתי אותו ולא סבלתי - אי אפשר לומר שהוא גרוע, אבל כל זה לא הספיק לי.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•oziko
בסתר רעם / בית תבנה / גרי רחוב

בסתר רעם / בית תבנה / גרי רחוב

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

ההיכרות שלי עם ברדיצ'בסקי אמנם התחילה מרומן (רעם היופי), אך עיקר ההתעסקות שלי בו סובבת סביב כל מיני מאמרים שלו. לא מאמרים שאני יכול לדקלם או אפילו להגיד נקודות, מהסיבה הפשוטה שמאוד נהניתי לקרוא את התוכן העיוני שלו וזה התחיל מספר מאמרים שהוצאת בלימה (שבפער זוכה בהוצאה עם הספרים הכי יפים) הוציאה שסיקרן אותי מאוד. הנושאים שהוא נגע בהם והשפה העשירה משכו אותי לקנות את הספר וגם לגלות שאין לי עם התוכן שלו אפילו קצת. לא התחברתי כמעט לשום רעיון שלו, אבל עדיין קראתי הכל, כי הכתיבה היפה והרעיונות הגרנדיוזיים היו לי יפים לקריאה, לא מעבר.

הספרון הנוכחי מאגד בתוכו שלושה רומנים שונים, שאפשר לזהות ביניהם איזה קשר:
הרומן הראשון "בסתר רעם" כתוב מאוד יפה אבל עמוס מאוד בפרטים ואפילו החילוק למלא פסקאות לא עוזר לו. אם תקראו את זה בהפסקים כמעט בטוח שתשכחו מי עשה מה, וגם כשתגיעו לסוף לא בטוח שתבינו פשר של דמויות מסוימות שנפתחו ונסגרו.

הרומן השני "בית תבנה" - סיפור הרבה יותר מגובש מקודמו. גם הוא עוסק בתאוות בשרים ובאישה יפה, אבל כאילו בסיפור הזה הדמויות ממוקדות, וכיאה לסיפור הקצר שהוא, מצליח להיות בדיוק במידה הנכונה, בלי התפזרות מיותרת. סיפור נחמד ביותר.

הרומן השלישי "גרי רחוב", הוא כאילו כמו הראשון אבל קצר יותר, אז זה לא כזה נורא. סיפור על כמה משפחות מאיזה רחוב אחד שלכל אחד הפעקאלע שלו, יש התפזרות בלי פואנטה מסוימת, אבל כאמור גם עם החסרונות בדמיון לרומן הראשון - האורך שלו עושה את זה סביל.

לסיכום: ברדיצ'בסקי כותב בעברית מאוד יפה וכיפית, אבל זה בא לרעתו במקרה והרומן שהוא כותב לא מגובש מספיק. בספר הזה מובאים שלושה רומנים, ובכל אחד רואים הילוך אחר שלו, יש אחד בו הוא מתפזר, יש אחד בו הוא ממונן, ויש את האמצעי שהוא טוב מאוד. כמכלול הספר לא צלח לדעתי, והרושם הכללי לגביו שמונח אצלי התגבש יותר. הדרך בה הוא כותב מבחינת תיאורים ושפה מאוד יפה ומיוחדת, אבל זה הדבר היחיד שיכול להאיר אצלו לגביי. הפרוזה שלו הרגישה לי כל הזמן לא טובה מספיק, והתוכן העיוני שלו כלל לא מדבר אליי כתוכן, אבל זה מספיק לי כדי להנות מהשפה והתיאורים, מה שלא כלכך עובד אצלי בפרוזה.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•oziko

ביקורות נוספות על "רומן וינאי"

רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

רומן וינאי / דוד פוגל

רומן וינאי הוא אחד הספרים היותר טובים ומשובחים שקראתי לאחרונה. וזאת גם לאחר שנחשב ל"יצירה בוסרית" של פוגל שכתב אותה בשנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ולאחריה ונכללים פרטים אוטוביוגרפיים מחייו של פוגל עצמו.
אם זאת יצירה בוסרית כשפוגל היה צעיר וכתב באופן מרתק כל כך ובשפה העברית העשירה והארכאית של תחילת המאה שעברה, תמהתני איך נראית יצירה מאוחרת שלו.
מלבד השפה המליצית אך הבהירה וסוחפת ועשירה שאפשר לדמותה למשקה חריף ועשיר בטעמו המחליק בגרון וחודר את דרכו ישר ללב, ישנן תיאור הדמויות העגולות ומלאות החיים יצריות וטוטאליות שפוגל מצייר לנו במכחולו הריאליסטי. ישנם תיאורי נוף מזג אויר, אוירה ובעיקר
העיר וינה של תחילת המאה ה-20 : עיר תוססת ,סוערת, יצרית, נהנתנית, עיר ללא הפסקה אשר אנשיה נמצאים בתנועה מתמדת לבילויים ולהנאות לבתי מרזח, לבתי קפה, מסעדות, בתי בושת לכל מקום שאפשר לשאוב בו מרבית העונג לחושים.
בתוך האווירה ההוללת והפרוצה של העיר משתלב לו מיכאל רוסט הצעיר המקסים ויפה התואר
שבא זה מקרוב מעיר במזרח אירופה אל מרכז הממלכה האוסטרו- הונגרית טרום מלחמת העולם
הראשונה, ותיכף ומיד מתאים את עצמו לעיר כמו כפפה ליד. מיכאל מנצל את כל תענוגות החושים
שמזומנות לו בעיר היפה והסוערת ומנהל רומנים סוערים עם גברת מבוגרת ממנו בעלת הבית
אשר בו שכר חדר וגם מפלרטט קלות עם בתה ומדי פעם נהנה גם מפרוצות וינה.
מסתובב בין בתי מרזח קבועים עם חברים ושותה עמם לשוכרה. מיכאל מנצל את יופיו גילו
ובטחונו העצמי המופרז כיד למצות עד תום את התענוגות שהעיר מציעה לו.
הנאה רבה שאבתי מקריאת הספר ומגילוי סופר חדש לי לחלוטין (התודעתי אליו רק בסימניה)
וזאת ההזדמנות לומר תודה לכל כותבי הביקורות הקודמים שביקורותיהם המצוינות והמדוייקות
להפליא גרמו לי להסתקרן ולקרוא את הספר הטוב הזה. דבר אחד גרע כוכב חמישי
שלא הענקתי לספר- הסוף המעט לא ברור ולא קשור לעלילה שקדמה.
פוגל כנראה כתב את הספר במשך מספר שנים עם הרבה פרטים אוטוביוגרפיים וגנז אותו
במטרה לחזור אליו בעתיד. ואולי גם להכניס בו תיקונים ושינויים, אולי זאת הסיבה
לסוף הלא ברור. ובכל זאת הדבר אינו גורע מהכתיבה והעברית המשובחת ומייחודו של סופר
שעל פניו הוא מין שילוב מהנה מעגנון, בשביס זינגר, ואפילו מסטפן צוויג.
כן, הוא היה אכן ראוי לשבחים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנקה
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

'רומן וינאי' הוא יצירה מוקדמת של דויד פוגל שהתגלתה באקראי לפני כשנתיים. דויד פוגל לא הספיק להביא אותה לידי גמר, וכמו שקורה לעתים עם יצירות בלתי-מושלמות המוצאות לאור פוסט מורטם, אחרים נטלו על עצמם לעשות זאת במקומו: יובל שמעוני ולילך נתנאל (שמצאה את כתב היד). העובדה שפוגל לא השלים את עיבוד כתב היד ניכרת, בעיקר באופן בו תחילתו וסופו של הסיפור מתחברים (או לא) לחטיבה האמצעית והעיקרית שלו. ולמרות חסרון זה, 'רומן וינאי' נקרא היטב ובעניין.

אף כי מדובר ביצירה מוקדמת של פוגל (כנראה מן העשור השני של המאה הקודמת), כושר ההתבוננות וחדות התיאורים של פוגל ניכרים לעין. הנה דוגמית: "בעוברך על פי לועי הרכבת התחתית הפעורים אל תוך העיר, עטף אותך רגע הבל אנשים אטום, נתעב, משומר עשרות בשנים, אשר קלח מתוכם בלי הפוגה." משפט זה ממש העלה באפי את ריחן הטחוב של מחילות הרכבת התחתית בפאריז.

עיקר העלילה מתרחש בוינה, בירתה של אוסטרו-הונגריה השוקעת. פוגל מתאר היטב את ההווי הדקדנטי של וינה בתקופה זו: עולם נהנתני של בתי קפה, של ברים אפופי נאפופים ועשן, של פרוצות רחוב ובתי זונות (ומסתבר שהיו שם גם בתי-זונות יהודיים). "...שדרה חברתית של אנשים הדואגים לקיומם הנבוב, לרווחתם ולתענוגיהם."

מיכאל רוסֶט,הדמות הראשית ב'רומן וינאי', הוא איש צעיר, נאה ואמיץ אשר הנשים נמשכות אליו כאל מגנט. הוא נהנתן ואגואיסט גמור שיש לו מעט מאד אמפטיה לאחרים. בהיותו בשיא עלומיו, חזק וחריף, העולם מסביר לו פנים והוא עבורו כחדר משחקים של ילד מפונק – הושט ידך וקח! ורוסט אכן לוקח, ועוד איך. הנשים הינן בעבורו כצעצועים לתינוק מגודל. בהימאס עליו צעצוע אחד, ייקח לו מיד אחר וישליך את הצעצוע הקודם מאחרי גוו.

מאחרית הדבר נראה כי ישנם יסודות אוטוביוגרפיים ברורים ב'רומן וינאי' ויתכן כי הוא משקף הסתכלות ביקורתית של פוגל הבוגר יותר על התנהלותו של פוגל הצעיר. בחלוף כעשרים שנה ממועד כתיבתו של הספר עלו הנאצים לשלטון והעולם הפסיק להסביר פנים. פוגל נרצח באושויץ בשנת 1944 אך למזלנו כתבי היד שלו שרדו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עולם
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

היה לי מזל כשסבא השאיר לי ספר שירים נושן מאת דויד פוגל "לפני השער האפל" (וינה 1923) שהפך לאחד מאוצרותיי היקרים ביותר, וכשמצאתי את "רומן וינאי" ידעתי שמזומנים לי רגעי אושר והתרגשות. זהו סיפור על צעיר בן 18 שמגיע מעיירת הולדתו במזרח אירופה אל העיר היפה וינה בשנות העשרים של המאה העשרים, והוא גומע בשקיקה את חוויות המפגשים עם דמויות, עם נהנתנות, עם יופי ועם כול מה שנקרה בדרכו.
הספר גדוש באווירה מחשמלת של חיים תוססים ועשירים. ככול שנסחפים עם תאוות החיים של מיכאל רוסט, הגיבור הסקרן, כך עולה המתח שנוצר עקב הידיעה על סופם המר של חיים תוססים אלה.
דויד פוגל מתאר בכישרון גדול את הדמויות המרתקות, המחפשות את מקומן וייעודן, ונכספות אל משהו עלום ובדרך-כלל בלתי מושג, את התזוזה וההתרחשות הבלתי פוסקת של חיי-הכרך, את המולת העשייה והטרדה של תושבי העיר, את הריחות, השקיעות והדמדומים, אורות מנצנצים, טיפטוף גשם אירופי עדין שבא וש"נכלא" כלומר נפסק, את בליל הקולות, את הגנים, הסמטאות, הפסלים, הספסלים, הכלים והחפצים ההדורים בבתים וב"ריסטורנטים", ומיכאל הצעיר מתבונן על כול אלה ולא ממהר לשום מקום. הוא לא יודע אם כדאי לשאוף לאיזו תכלית כי "החיים הנגלים, כמו שהם, מעניינים למדי" (עמ' 60), הוא חש ש"העולם נאה וצעיר כמותו" (עמ' 67), הוא חש בתוכו כוח עלומים והוא זורם באופן מאופק עם חוויות של התאהבות בת חלוף, תוך שהוא שומר על ריחוק, עצמאות ושליטה בגורלו, ממלא את יומו בעינוגים מכול סוג ובעושר הפרטים הקטנים של קטעי חיים ומראות, צעיף-עשן של "סיגריטה" זוחל מעלה, שדרת עצים דוממת, כרכרות קולניות, "טראמים" דוהרים, צבעים מתחלפים, תנועה, חמימות, ודמיונות.
יש עוד צדדים רבים לרומן הקצר והמרגש הזה: תיאור העיר הוא מצבה מופלאה לזמנים שהיו, העברית כול כך יפה, מיוחדת ומעניינת, אפיוני הדמויות בפאסיביות, בעסקנות, בעליבות או באובססיביות מאפשרת התבוננות פסיכולוגיסטית אל הגיבורים, תענוג לקרוא את הספר ומכאיבה מאוד הידיעה שפוגל נרצח בידי הנאצים ועימו אבדו חייו היקרים ויצירות הספרות שלא כתב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•רותי-פ
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

פוגל מרגש ברומן ספרותי זה, שהוא יצירת אמנות ,זה כמו לשמוע את ויוולדי ולהתרגש!
,.פוגל יודע לקחת את חלקקי האושר,הבדידות,הזעם,התשוקה,האהבה ולנתח לתאר ולהשאיר את הקורא פעור פה נוכח הדיוק של התחושות המובאות!
התחושות שאילולי הייתי מנסה לתאר בעצמי לא בטוח שהייתי מצליחה .הוא מרגש עם שפה של שבת לא מובנת בעליל שטווה
עלילה ברמיזה בלבד וצריך להתאמץ לקרוא בין השורות.

העלילה מתרחשת בוינה ווחושפת ברובה אנשים בודדים שמחפשים דרכם בעולם כולל הגיבור שלנו מיכאל רוסט בן 18
בליין, מאהב, בריון, עני, עשיר.....

פוגל יודע על נשים יותר מרוב הגברים שאי פעם הכרתי,
הוא מרגיש את דופק אהבתם,את בדידותן,את השגרה בין בני זוג הוא מתאר באופן מופלא ,את נפש האישה הבשלה המפתה וכן את נפש הילדה שבאישה שהיא הפתיה הגמורה המאוהבת המסמיקה
שכותבת מילות אהבה....ולסיום אני מצוטטת מהספר קטע שכמובן מתאר רגש מופלא שכזה...
"להחביא יד אחת בתוך כפו לעולמי עד,להיות גנוזה בו,מצומצמת בתוך נקודה אחת קטנה,רחוקה,כגרעין ישותו -רוצה הייתה להניח ראשה בחיקו ולבכות חרש,לא מתוך מכאוב כי אם מתוך אושר מפרפר במסתרים:מפני שהיום יפה כל כך עד כדי להעתיר עליו נשיקות......."

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חני
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

כמו שציינו כולם לפני וכמו שמודגש היטב על כריכת הספר ובאחריות הדבר של העורכים, "רומן וינאי" הוא סיפור גנוז של דוד פוגל, סופר יהודי שנודע בעיקר בגלל שיריו והספר "חיי נישואים", כתבים שאף הם התגלו בארכיונו של פוגל, שנרצח באושוויץ ב-1944 לפני שרבים מכתביו התפרסמו. העובדה הזאת, מעבר לעניין המיידי שהיא יוצרת, מסקרנת לאור קורות חייו של פוגל והקשר ביניהן לבין עלילת הספר.

הספר עצמו הוא סיפור לא ארוך במיוחד על מיכאל רוסט, צעיר יהודי מזרח-אירופאי שמגיע לוינה במטרה לגלות את העולם. בגיל 18 וחופשי מכל אחריות, רוסט נוח להתפתות לכל הרפתקה חברתית או רומנטית ומוכן לאכול את כל תענוגות העולם שמוצע לו, ווינה מציעה הרבה כאלה. פרשיות אהבים, קטטות, כסף ממקורות מפוקפקים, טיולים בשדרות וישיבות מתמשכות בבית קפה, תוך דיונים פילוסופיים על מטרת החיים וגורל האדם. רוסט הוא רק דמות אחת בגלריה של דמויות וינאיות צבעוניות, שכמו שהסבירו העורכים, נועדו להציג את פניה הרבות של העיר התוססת והנרקבת. אחדות מהן, כמו הצעירים היהודים המרוששים שמדברים על גדולת האדם אבל תלויים בנדבות מחבריהם לארוחת ערב, נראות חסרות כל היגיון כיום. אחרות, כמו הנערה שרוסט משחק ברגשותיה או הנער העשיר וחסר הביטחון, היו יכולות להילקח מחיינו אנו. האבחנה הזו בעלת משמעות, כי למרות שמדובר בסך הכל בפער של 100 שנה, העולם הטרום-מלחמתי שפוגל מתאר שונה לחלוטין משלנו, בהלך המחשבה, בקצב האירועים, במנהגים החברתיים, ובעיקר בשפה.

פוגל כתב עברית, למרות שחי בארץ רק שנה אחת לפני שחזר לאירופה. העברית שלו, ספק בגלל חוסר בקיאות מספיק וספק בגלל התקופה, לא דומה לשום דבר אחר שקראתי. הארכאיות והפעלים המשונים, המילים שלא משתמשים בהן ("העשן הכחלחל-אמוץ" "הטראמים המתרוצצים" "הנערות המפויכות תחת הסוככים") הן לא בדיוק עגנוניות וגם לא סתם ישנות - יש להן ממש צבע משל עצמן. הקסם העיקרי של הספר טמון בשפה הזאת, בצורך להתעקש על קריאה דקדקנית של התיאורים, במאמץ להבין מה בדיוק הוא מתאר ומה היה יכול להיות המקור של המילה הזו. המאמץ לגמרי משתלם - מזמן לא נתקלתי בתיאורים חיים כל כך, והחייאת העיר הכה אירופית מול העיניים דווקא בשפה הזו יוצרת שילוב קסום של יהדות ואירופאיות, שמתגלם גם בדמויות עצמן.

בחזרה לסיפור - פוגל אמנם עוקב בעיקר אחרי רוסט, אבל מדי פעם מתעכב על דמות שוליים כביכול, ודווקא הרגעים האלו הם מוצלחים יותר, אולי בגלל שרוסט הוא כל כך אנוכי וילדותי בדרך שבה הוא משתעשע בעיר ובאהובותיו. יתכן גם שמהסיבה הזו אהבתי את הרגעים שרוסט נדחק מעמדת הצעיר שהכל פועל לטובתו ולנוחותו - בוויכוח חסר מוצא עם פמיניסטית זועמת (ומוצדקת להפליא, שלא תבינו אותי לא נכון) ובזיכרונות החלומיים של שטעטל ילדותו. ברגעים האלו מתחזק עוד יותר קולו של הסופר, שרוב הפרטים בסיפור נלקחו מחוויותיו האישיות.
אין לדעת מה פוגל היה עושה עם כתב היד אם היה יכול לשפר אותו ולהוסיף עליו, ובהחלט מורגש צורך בעריכה ובחידוד של חלקים ממנו. אבל יותר מכל הספר עושה חושק לטייל בשדרה מוצלת, להביט בעוברים ושבים ולשבת באיזה בית קפה עם תזמורת דוהרת ורעש האורחים. נהדר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מירב
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

ספר חדש/ישן של פוגל הוא חגיגה ספרותית בשבילי - סיבה טובה לכתוב עליו מספר משפטים.

פוגל הוא מהסופרים האהובים עלי בזכות הרומן הכביר שכתב "חיי נישואים". אם עדיין לא קראתם, עשו טובה לעצמכם ושימו ידכם על הספר, אני משוכנע שלא תתצטערו.

ב"רומן וינאי" הוא כותב על משולש רומנטי, שבו מעורבים בחור צעיר, אם ובתה וכן על דמויות נוספות שתורמות את חלקן לרומן עשיר וצבעוני. השפה הארכאית, מסימני ההכר שלו פשוט נהדרת ואם נתקלים במילה לא ברורה תמיד אפשר להעזר במילון. יש בספר אלמנטים ביוגרפים ואולי זו אחת מהסיבות שפוגל החליט בזמנו לא לפרסמו משום שלא הרגיש כנראה שלם עם מה שכתב.

לספר מצורפת אחרית דבר המשתרעת על פני 30 עמודים בקרוב אשר שופכת אור על גילויו המפתיע של הרומן ועל עריכתו מחדש בידי לילך נתנאל, ובה בן היתר נודע דבר מותו של פוגל. עד כה סברו שהוא מת משבץ או מירי של חייל גרמני בעוד הוא למעשה מת באושוויץ ב 1944.

לסיום המלצה: אם לא קראתם עדיין מפוגל, מוטב שתקראו ראשית את "רומן וינאי" זו יכולה להיות הכנה מצויינת ל"חיי נישואים".

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

מה כל כך יפה ומיוחד בספריו של דוד פוגל?
בראש וראשונה השפה העברית היפהפייה שאין לה אך ורע באותה תקופה מחוץ לפלשתינה א"י.
בשנית, החושניות הרבה והתפרצות היצרים שאין להם גבול.
שלישית, מוטיב האפלה/הלילה/הצבעים הכהים למיניהם שמכניסים את הקורא לתוך ענן חלומי ומכושף.
הייתכן כי פוגל היה דכאוני??
מה שבטוח הוא שסופר/משורר זה כובש את הקורא העברי ולא מרפה ממנו לעד.

רומן וינאי הוא רומן נעורים המתאר את סיפורו של מיכאל רוסט, צעיר פולני/רוסי שמגיע לוינה בראשית המאה העשרים. צעיר מלא חיים ומלא תשוקה לחיי הלילה ובעיקר לבנות המין הנשי. הוא מנהל מערכת אהבים עם אם ובתה ממש בדומה לניסיונו של פוגל עצמו שעה שהגיע לוינה והוא בן 19 שנים.
חיי הלילה של וינה מתוארים בפירוט רב, על סמטואותיה האפלוליות, על הזונות שלה, המסבאות שלה, ערב רב הטיפוסים משלל עמים ומכל מני מעמדות ודעות. פוגל פורס את העיר לפני הקורא שמבקר עמו ברחוב הרינג, בגן העם, ככר קרל וכמובן בית האופרה וגם מסבאת "אחדות" שבבעלות יהודים שומרי מצוות שזה קרוב הגיעו ממזרח אירופה. רוסט הצעיר נע בין יצרים והתאהבות לבין אהבה תמימה.
שלל הדמויות המלוות את מיכאל הצעיר מהוות פסיפס אנושי מגוון שאולי מבטא את פסיפס הטיפוסים שפוגל עצמו פגש בוינה ובכלל או אולי מביאים את פניו השונים של פוגל עצמו.
מדהים עד כמה הרומן רלוונטי, אנושי, ללא שום פוזה מיוחדת או אידיאולוגיה פוליטית או דתית. פשוט רומן שיכול להתרחש בכל מקום שבו קיימים גברים, נשים וחיים.
אני פשוט מוקסמת מהסופר הזה, ובדומה לרבים אחרים הולכת שבי אחרי אישיותו במיוחדת וכתביו כמו מן דיבוק שדבק בי מבלי שאוכל להינתק ממנו והוא מהלך עלי קסם ומושך אותי בחוטיו האפלים, החושניים והמקסימים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•גוטי
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

עוד ספר מעולה מהז'אנר שמביא את ניחוחות אירופה של תחילת המאה העשרים. למרות שנטען שזהו ספר לא בשל שנמצא בעזבונו של דוד פוגל, אני מצאתי אותו שלם מאד עבורי. הכתיבה של פוגל מצליחה להעביר את הקולות, הניחוחות והמראות של וינה הנהנתנית של אותה תקופה, וכמובן שזו כתיבה ממקור ראשון, ממי שחי במקומות האלה בתקופה הזאת. למרות שסיפור הליבה די נדוש, זה לא פוגם בהנאה כיוון שעושר התיאורים וסך כל האוירה מחפה על כל חולשה שניתן למצוא בספר הזה. אותי גם מרתק תמיד ללמוד עד כמה החיים לפני מאה שנה היו דומים לחיינו היום, למעט הבדלים טכנולוגיים זניחים.
השימוש של דוד פוגל בשפה העברית שעדיין לא היתה בשלה להיות שפה מודרנית, ועל כן נראה שהמציא לא מעט מלים וביטויים, כמו השימוש במלים שכבר פסו מן העולם רק מוסיף עוד נדבך לחוויית הקריאה של הספר. מומלץ!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אחד
רומן וינאי

רומן וינאי

דוד פוגל

לעתים רחוקות אני נתקל בספר, כשאני מסיים אותו אני שואל את עצמי: לאן ממשיכים מכאן לאחר קריאת הפסגה הספרותית הזאת? בעייני ספר מופלא של סופר גאוני, שטוב עשו שהושיעו את כתב היד מהעזבון. מפליא בעייני כתיבת עברית כה יפה שהחלה בעשור השני של המאה הקודמת בידי סופר שזאת אינה שפת אימו או דיבורו היומיומי. לא נפעמתי מקריאת ספרו חיי נישואים הנחשב למצוין, אני שוקל לקוראו שנית.
אני אוהב להוסיף טעימה מהספר אולם כל הספר כתוב כמקשה אחת הערבה לקורא לכן לא ניתן לבחור.
בספר מתוארת לרב האהבה מנקודת המבט של הגיבור הגברי ובאופן טבעי לכאורה הסופר עוזב את הדמות הגברית ומתאר את הדמויות הנשיות מנקודת ראותן ואת מחשבותיהן הכמוסות - מופלא.
הערה לסיום שאינה קשורה לספר עצמו: אני בוחר לקרוא ספרים מקריאת ביקורות בעיתונים, קריאת תשבוחות בסימניה, מחוגי ספרות ועוד. אינני קורא את הכתוב בגב הספר, אם הייתי קורא את הכתוב בגב ספר זה סמוך לפני תחילת קריאת הספר אזי יופי וחווית הקריאה בספר עצמו הייתה נפגמת.
קראו ותהנו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
דירוג
1.0
לפני 12 שנים

“לא נהניתי מהספר כלל. השפה ארכאית עם מילים שכלל לא קיימות. אמנם יש תאורי דמויות מעניינים, אבל הספור”