ביקורת ספרותית על The Fault In Our Stars מאת John Green

---

במשך פרק זמן שנמשך כשעתיים כל מה שהיה קיים מבחינתי הסתכם באשמת הכוכבים.
הסתכם בסרטן בלוטת התריס עם גרורות בריאות.
הסתכם בסרטן העצמות שלקח את רגלו של נער בן שבע עשרה שעומד על סף מעגל הבתולין.
הסתכם ברגל תותבת אחת, ארבע זוגות עיניים לשלושה אנשים וזוג ריאות וחצי לשני אוהבים.

הספר היה אצלי בבית, עם כריכת 'ליל כוכבים' המהפנטת שלו וכריכת העננים הפחות מהפנטת אבל בהחלט יפה, ואינספור המילים שהתוו את סיפורן של הייזל גרייס לנקסטר, אוגאסטוס ווטרס ואייזק, בלוטת התריס, עצמות ועיניים.
בכל עמוד היה ציטוט אחד לפחות שהייתי ממסגרת כמו ה"עידודים המעפנים" של הוריו של גאס, שהוא אהב אותם ולא הודה בכך בגלל שהיה בגיל ההתבגרות.
בכל עמוד היה קטע אחד שהיה כולו משחקי מילים גאוניים שסימנתי בעזרת סימניות.

וכשהעמוד האחרון של הספר נסגר בהיתי בכריכה שלו.
אני לא רוצה להגדיר את הספר הזה. לא, אני לא רוצה. אני לא רוצה להגדיר כל הזמן את הכל- להגדיר כמה ימים במספר אייזק זכה לראות לפני הניתוח שהפך אותו לעיוור, להגדיר במספר כמה ימים גאס והייזל היו ביחד, להגדיר במספר כמה פעמים הוא קרא לה הייזל גרייס, להגדיר במספר כמה זמן לקח לי לקרוא את הספר, להגדיר את מספר הסיגריות הלא-דלוקות שתחב אוגאסטוס ווטרס אל תוך שיניו בלי לתת להן את הכוח להרוג אותו, להגדיר במספר כמה כוכבים אני מעניקה לו, כי יש אינספור מספרים בין מספר למספר, ויש אינסופים שפשוט גדולים יותר מאינסופים אחרים.

» ביקורות נוספות של סקיי
» ביקורות נוספות על The Fault In Our Stars