ביקורת ספרותית על The Fault In Our Stars מאת John Green
ספר מעולה

---

"זה ספר של נערות מתבגרות", אמר לי חבר מהצבא בעוקצנות שעה שהבחין בו על שולחני, רגע לפני שיצאנו לטיול.
ייאמר לזכותו שהוא מבין בספרים (אפילו מוכר אותם), אבל גם שהוא מרבה לחרוץ גורלות.
אין לי בעיה לקרוא ספרי ילדים ונוער, הרי לא חסרים כאלה שהטביעו את חותמם בעולמנו (כגון "הנסיך הקטן", "העץ הנדיב", סדרת "הארי פוטר" ועוד רבים).
כל עוד הספר טומן בחובו איזו תובנה או מסר שהמחבר מבקש להעביר אליי, אשמח לקרוא אותו, בכלל לא מעניין אותי לאיזו סוגה הוא כביכול משתייך.
בהתחשב בכמות הביקורות המהללות באתר סימניה, לא יכולתי להימנע מלהסיק שגם אם הספר מכוון למתבגרים, כפי שטוען חברי המלומד, הוא עדין מכיל בתוכו איזו עצמה אנושית אדירה שבוקעת ממנו וחוצה את כל קשת הגילאים, ואוי כמה שצדקתי.

מהרגע הראשון משליך אותנו ג'ון גרין אל תוך מערבולת הקסמים שלו, מסרב בתוקף להקדמה העלילתית המקובלת ומעמיד אותנו ברף גבוה של צפיות.
בתור סופר זהו אתגר לא פשוט לצלוח, לשמור על רמת העניין של הקורא מתחילת הסיפור ועד תומו, מהפרק הראשון ועד האחרון, אבל נדמה שהוא עמד היטב במשימה.

ניכר שהוא מצטיין בלחתום את פרקי סיפורו. זוהי מעלה חשובה ביותר של הסופר, שכן, באמצעותה הוא מצליח לסחוף את הקורא אחריו ולפתות אותו להמשיך אל הפרק הבא, לא משנה כמה הוא עייף או באיזו שעה עליו להשכים בבוקר המחרת.
גרין מצליח למלא את השורות האחרונות במעין קסם שמותיר את הקוראים מוצפים ברגש, לעיתים זו תהיה פליאה או סקרנות שתחלחל פנימה ולעיתים עגמות ותחושת אכזבה עמוקה, אותי בכל אופן, הוא הותיר עם השתאות כלפי הכתיבה שלו.

במהלך הפרקים הראשונים מתייחס גרין לרוב המכריע של "ספרי הסרטן" במעין בוז, כאילו על מנת להאדיר את הספר שהותיר חותם בנפשם של הייזל ואוגאסטוס, "the imperial affliction", זה שחיבר ביניהם, היווה עבורם קרקע פורייה לפריחת אהבתם.
אבל למעשה זהו צעד מבריק למדי, ככה, אי שם בתת-מודע שלנו, הוא מצליח לבדל עבורנו גם את ספרו שלו משאר "ספרי הסרטן", ולגרום לנו להתייחס אליו ביראת כבוד ובראש פתוח לגמרי.

אם עלי לסכם את הניתוח הקצרצר הזה של סגנון כתיבתו של הסופר ג'ון גרין, הייתי אומר שהבחור הוא פשוט שליט הרגשות.
מעורבות רגשית של הקורא היא הכלל הראשון והחשוב ביותר של הסופר, בלעדיה הקורא מאבד עניין בקריאה, נהיה אדיש למתרחש וזונח לבסוף את הספר.
ג'ון גרין מתמחה במעורבות רגשית, נדמה שהוא יכול לגרום לנו לחייך או לבכות מתי שרק יחליט.
מהרגע הראשון הוא גורם לנו להתאהב בהייזל גרייס, בחורה לא שגרתית במחשבותיה והוויתה, אחת שכלואה מילדות בכלוב הסרטן המכלה. את אותו הקסם הוא מפעיל גם למען אוגאסטוס ווטרס, הלוא הוא גאס, אשר מתגלה כאחד הבחורים הרגישים, האדיבים והאציליים שידעה הספרות המודרנית.
יש שיטענו כי זוהי אינה חכמה גדולה לעורר אמפתיה בסיפור השוזר את עלילתם הרומנטית של שני מתבגרים על ערש דווי, אך אינני נוטה להסכים. לעניות דעתי, דווקא הנדישות והיומרה שכתיבה כזו יכולה להכיל בתוכה, עלולות להוות משוכות רציניות עבור הסופר, אותן לדעתי צלח גרין בתבונה.

בהתחלה התקשיתי להשתכנע באמינות הדמויות, משהו בשפה ובתוכן לא הסתדר לי.
לא האמנתי שמתבגרים באמת מסוגלים לדבר ככה, על החיים ועל המוות, במין פשטות מדויקת להכאיב. שהם מסוגלים לצלול עמוק כל כך במצולות המחשבה הקיומית. אני בגיל שש עשרה בטוח לא הייתי כזה.
אבל אחרי עמודים מספר הפנמתי את מה שלמדתי היטב על בשרי - רק אנשים שנחשפו לעוולות העולם במלוא עצמתם ההרסנית בגיל צעיר כל כך, יוכלו לנדוד רחוק כל כך בדפוס מחשבתם, להתבונן על החיים מנקודת מבט כה מחודדת ושונה להפליא, מזאת של שאר בני התמותה.

גרין הצליח לשמור על הקו הדק המפריד בין נערות לבגרות, בין הרצון למרוד, להשתטות וליהנות מהחיים לבין רצינות, הפנמה, ורגישות על-אנושית.
הרי רק גם אדם צעיר שכבר מצא עצמו תחת קרדום הגיליוטינה, נפרד בחוסר אונים מהחיים ומיקיריו, יוכל לפתח השקפה מיוחדת כל כך עבור החיים.
מה שמוביל אותי הישר לשאלה המתבקשת, איך הצליח ג'ון גרין הסופר לחדור עמוק כל כך לנפשו של נער מתבגר על ערש דווי על אף שאינו נמנה עם אלה (קצת מזכיר לי את רון לשם ב"אם יש גן עדן").
או שהוא חווה במשפחתו את טרגדיית הסרטן הנוראה או שהוא עשה כאן חתיכת עבודת תחקיר, ככה או ככה זה מרשים.

מסיבות שורשיות ברורות, הייתי שבע רצון למדי על הפירוט הנרחב אודות מוזיאון אנה פרנק והשואה בכלל לאורך הספר. גרין התייחס לא רק למשפחת פרנק וסיפורה העגום, אלא גם לכל שאר הקורבנות, שבניגוד לאחרונים, איש כבר אינו משכיל לזכור אותם, פרט להייזל המיוחדת שלנו, שמבטיחה לנסות.
אזכור סיפורה של המשפחה ההולנדית וההתייחסות לנושא השואה במסגרת רב מכר עולמי הוא פשוט נפלא בעיניי, מנקודת מבטו של עלם יהודי ובכלל. אין לי ספק שהיא חידשה לאנשים מסוימים בדיוק כפי שהיא עזרה להם להמשיך לזכור, את מה שאסור לשכוח.
סצנת הנשיקה הראשונה של זוג הנאהבים הצעירים בגג המוזיאון הייתה מבריקה ומחממת לב בהחלט.

אחת הסצנות האחרונות של גאס, בה הוא שוכב בחוסר אונים במיטת ההוספיס בביתו, כאשר האחיינים מתרוצצים סביבו בשמחה והגיסים שואלים אותו שאלות סתמיות, הייתה מדויקת ביותר.
היא מסמלת את חוסר ההבנה המשווע אך גם המתקבל על הדעת של כל מי שאינו קולל במחלה סופנית, רק הייזל ואולי הוריו יכלו להבין ללבו של גאס, לספק לו נחמה מסוימת ולנסות לשמחו.

הסיפור היה מלא תהפוכות, אבל גם את האכזבה מפיטר ואן האוטן (מחבר הספר האהוב על השניים) וגם את שוב מחלתו הארורה של גאס יכולתי לחזות, עם זאת, לא חשבתי שהוא ימות, או לפחות, נורא קיוויתי שזה לא יקרה.
אני חייב להודות שבפרקים האחרונים שלו, כשגאס דעך והתחיל לאבד אט אט צלם אנוש, מצאתי עצמי מזיל דמעה. לא עבורו דמעתי, אלא עבור כל הילדים אי שם שנכנעים למחלה הנוראה, בטרם הספיקו לטעום אפילו קצת מטעם החיים.

"העולם הוא לא מפעל להגשמת חלומות", גאס תמיד אמר, דולה זאת מתוך ניסיונו עתיר השנים, אך מנגד עדין מפלל להשאיר חותם בעולם.
מאד קשה לי לקבל את הקביעה מאחורי האמירה הכתובה לעיל. אני רוצה להאמין שכל דבר טוב או רע שקורה בעולם הזה מתרחש מסיבה מסוימת, שלכל אחד ואחד מאיתנו יש משמעות וחותם שאנו יכולים להותיר, אם רק נשכיל לעשות זאת. אבל מקרים כמו אלו המתוארים בסיפור ואלו אשר אנו נחשפים אליהם במהלך חיינו, מטלטלים את האמונה הפנימית שלי, סודקים אותה, ומאיימים לנפצה כליל.
עם זאת, אני אמשיך לדבוק בה בכל כוחי, גם כשהיא נראית מופרכת ובלויה לגמרי.

"זה ספר של נערות מתבגרות", העיר לי חברי המלומד. אם זה ספר של נערות מתבגרות אז כנראה שמצאתי לעצמי סוגה חדשה.

מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על The Fault In Our Stars