לפני הביקורת, וידוי אפל:
מוכנים?
הנה זה.
לא כל כך אהבתי את שואה שלנו.
לא שלא הכרתי בכשרונו של גוטפרוינד, לא שהספר לא היה קריא ומרתק, אבל בסופו של דבר, לתחושתי, היה בו מסר. פשטני ובנלי משהו, בעיני, באופן שלא הולם ספר "גדול" מסוג הספר הזה.
אולי בגלל זה הרבה שנים לא קראתי שום ספר אחר של גוטפרוינד.
אבל הספר הזה היה על המדף בבית של ההורים, והייתי זקוקה לחומר קריאה בדחיפות.
אי אפשר שלא להתרשם מכשרונות של גוטפרוינד, מהאופן בו הוא משתמש בשפה כדי לשחזר את אווירת הימים ההם - ימי ראשית הציונות, ימי המדינה שבדרך, שנותיה הראשונות של המדינה - מצד אחד, וכדי ליצור מרחק אירוני מאותם הימים והפאתוס שהיה מקובל בהם מצד שני. מההצטלבויות וההקבלות בין העלילות והדמויות השונות וההזויות משהו.
גלריה של דמויות נפרשת בפני הקורא, דמויות מוזרות, קיצוניות, בודדות וחריגות עד כדי גיחוך.
הכריכה האחרוית טוענת שזהו "רומן הומניסטי במלוא מובן המילה".
אני מודה שאני לא בטוחה מה זה אומר, אבל מוזר לי שרומן הומניסטי מכיל כל כך הרבה דמויות שהתחושה החיובית ביותר שהם מעלים בי כקוראת היא חמלה מהולה בדחיה מסויימת.
הכריכה האחורית טוענת גם שזהו ספרם של מי "שנשמטו מן הנרטיב הממלכתי" מה שגרם לי לחשוב שמדובר בדמויות אפרוריות שלא הותירו חותם על ההיסטוריה, אלו שנכשלו, אולי, או שלא היו חשובים מספיק.
למעשה, מדובר בדמויות קיצוניות למדי, בחריגותן מן המיינסטרים הציוני, בשפיותן המוטלת בספק. הגיבור הראשי הוא, אם לומר בפשטות, בוגד. מוכר נשק לערבים לפני קום המדינה, חותם על הסכמים עם ארצות ערב למקרה של הפסד במלחמת ששת הימים. הספר, כמובן, מאמץ נקודת מבט מתוחכמת הנותנת מקום לנרטיבים שונים ואינה מחבבת מונחים כמו "בוגד".
נשים, אגב, כמעט ואינן קיימות בספר כדמויות עצמאיות. לרוב הן מתוארות דרך עיני הגברים הרואים בהן דמויות נחשקות יותר או פחות, עלובות יותר או פחות. כי זהו אולי ספרם של מי שנשמטו מן הנרטיב הממלכתי, אבל אם הן במקרה נשים - אז שימשיכו לחכות ( הנה, סיימתי את הפיסקה הזו בלי לומר את המילה החפצה... ואם כבר חרגתי - אז קשה שלא להיזכר בהקשר הזה ב'אדום עתיק' הנהדר של גבריאלה אביגור-רותם שעוסק גם בנושא הזה, של מקומן של נשים בסיפור הציוני).
ורק בסוף הספר, כשמגיע הפרק האחרון הנקרא "שנהיה נשכחים" בו מגיעה אחת הדמויות למסקנה על מטרתה של הציונות:
"כן, כן. זו תכליתה של הציונות, שנהיה נשכחים... שנהיה עם, עם סתם כך, בלי אוהבים, בלי שונאים. ובתכלית הקיצור, עם בארצו..."
מגיעה התובנה שאולי זוהי מטרתו-אמירתו של כל הרומן: לספר את סיפורן של דמויות השוליים, הקיצוניים, המשוגעים, האנטי, הבוגדים, המתאבדים, כי הם-הם ההוכחה להצלחת המפעל כולו: אם מספרים רק סיפורי גבורה וחלוציות לתפארת, אם מספרים רק את סיפורם של הבלתי נשכחים, המופלאים - הרי טרם הגענו לנורמליות המיוחלת.
אם יש לנו כל מיני טיפוסים מפוקפקים, הזויים, נכשלים ונשכחים - הגענו להצלחה המיוחלת...
והופ, הנה עוד מסר.
ואולי לא?
ואולי הסוף הטרגי של הגיבור הראשי, העקרות, המוות, הדעיכה, אולי הם אומרים שאין כאן מקום לנשכחים, שטרם הגענו לנורמליות וספק אם אי פעם נגיע?
לא יודעת אם משהו מזה קולע ל"כוונת המשורר", על כל פנים - זהו ספר שנהנתי לקרוא, כתוב בכשרון רב, ובכל זאת - לא אהבתי אותו.
האם זו המלצה או דיס המלצה?
תחליטו בעצמכם.

















