ביקורת ספרותית על העולם, קצת אחר כך מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

אמיר גוטפוינד הוא מסוג האנשים האלה, שכשהם מתים, העולם באמת מאבד אחוז ניכר מהכישרון והיופי שבו. יש אנשים שבאמת מרכזים אצלם אחוז ניכר מהכישרון של האנושות וזה לא פייר. קפיטליזם טהור: אדם אחד לא קיבל כלום ואחר קיבל כל כך הרבה. מעין ביל גייטס של הכישרון. אולי צריכה לקום תנועה חדשה, סוציאליזם של המוח.
קודם כל, ההומור הדק והמחודד. בגילי המופלג, אני מרגישה שכבר מיציתי את כל הבדיחות, טחנתי את כל הז'אנרים, עוקצנות וציניות דוחות אותי בעיקר (יש איזה מין טרנד כזה של כתיבה אכזרית, עוקצנית ופוגעת שאמורה להיות מצחיקה. אותי זה בעיקר דוחה. למה רוע מצחיק אנשים???). סלאפסטיק מעולם לא הצחיק אותי. אפילו לא כילדה. בספרים של אמיר גוטפרוינד אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול רם, גם בקריאה שנייה.
משפט כמו "הוא קצת פג תוקף מצד המחמירים, אבל באופן כללי ממש בסדר" (שמזכיר לי את הדבש של הבננה אצל סבא שלי, שבכל ימי חייו מעולם לא זרק מוצר חלבי לפח. גם אחרי שפסק שהוא מקולקל, לאחר רחרוח קפדני ובדיקה שמכון התקנים לא היה מתבייש בה, מצא מה לעשות בו כדי לא לזרוק).
או תיאור של דמות קמצנית במיוחד, סבא שהיה מוהל את הסבון במים שוב ושוב, "תהליך שסופו במים המשוכנעים שהם סבון".
או האיש שנוהג "מתוך ראייה רחבת לב של מרכז ושוליים",
או תיאורי המסעדן הקמצן באחוזות החוף..
שנית, האיש פשוט היה אמן של מילים. המשפטים שלו מורכבים, מסתלסלים סביב וחוזרים להתחלה, כמו מנגינה.
הוא ידע לצייר התרחשויות, רגשות, מחשבות. כשקוראים סצנה של אמיר גוטפרוינד, לא רק "רואים" מה קורה, רקע, נוף וכו'. ממש מרגישים את מה שהדמויות מרגישות, רואים כל שינוי קטנטן בהבעת הפנים שלהן, כל תזוזה של שריר, או נים מנימי הנפש.
שלישית, היתה בו אהבת אדם מופלאה והדמויות שלו, גבוליות ונלעגות ככל שיהיו, תמיד מתחבבות על הקורא. פשוט בלתי אפשרי לשנוא/ לכעוס על דמות שלו. אפילו כשהוא מדבר על דוד בונהופפר, שמביא לאנשים הביתה מקרי סעד, כדי שיאכסנו אותם ליומיים-שלושה, אבל ביחידות זמן בונהופפריות, ומקרי הסעד הללו עושים מעשים בלתי נסלחים (למשל, זה שכפה התבגרות בטרם עת על אחת מבנות הבית), ועדיין מתואר באהבה ובחיוך, למשל, איך קיבל בתרומה חולצות ישנות של בית"ר, וגילה שהרבה יותר קל לשווק את הנזקקים שלו כך.
לכלל הזה יש יוצא מן הכלל: דמויות של נאצים וצוררים.

כל היופי והטוב הזה, שופע בהעולם אחר כך. כל כך נהניתי מקריאת הספר, שממש לא רציתי שיגמר. העולם אחר כך פחות מתמקד בעלילה, למרות שהוא מתאר הרבה התרחשויות, ולא מדובר בסיפור זורם, הסיפור עומד בעיקר על הדמויות שלו ועל ההסטוריה שסביבו. ההיסטוריה היא לא ממש חלק מהסיפור, אלא מעין תפאורה שמקשטת אותו.
האהבה לארץ והחשיבות של החזון הציוני בעיני אמיר גוטפרוינד, לצד ביקורת דקה על עסקנות ומאכערים ועל בירוקרטיה, הן משהו שפשוט זורם החוצה מהספרים שלו. היתה לו מעין הבנה כזו של ישראל והציונות, מעין פיכחון של אדם מבוגר שכבר הבין דבר או שניים בחיים. משהו שמצפים מאדם בגיל הרבה יותר מופלג ממה שהוא זכה להגיע אליו. אקורד הסיום של העולם אחר כך פשוט החמיץ את הלב באמת הנוגה שלו על מטרת הציונות.
טוב, יצא לי קצת פיוטי, אבל בשורה התחתונה, אני פשוט נהנית לקרוא את הספרים שלו.

» ביקורות נוספות של לא כאן
» ביקורות נוספות על העולם, קצת אחר כך