“סוחף, מרתק, מעורר מחשבה. מאחר שאני אדם עסוק שקורא רק בערב ואז נוטה להרדם אחרי כמה שורות, היה לי קצת קשה לקרוא ספר עם 640 עמודים צפופי שורות. אז קראתי קצת-קצת ופתאום מצאתי את עצמי מהרהר באמצע היום בסיפור, מסתקרן, מדבר עליו עם אנשים ורוצה לחזור הבייתה להמשיך. חוץ מזה שהדמויות בספר מרתקות, העברית המיוחדת הופכת את עצם הקריאה לחוויה מעניינת בפני עצמה. אחד הספרים שכנראה לא אשכח אף פעם.”

“מאד רציתי לאהוב את הספר וקראתי אותו עד סופו. נהינתי מסגנון הכתיבה ומאוסף הדמויות הססגוני אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר ברגשות מעורבים. כן טוב? לא טוב? לא יודעת.”

“יש קטע כזה בארץ שבו צעירים ישראליים מדור הביניים (30 פלוס ככה) מתחילים לתהות למה אנחנו בעצם פה, והאם אנחנו הולכים לכיוון הנכון, ואולי הכל טעות. "הכל" שהוא ספק ציונות ספק קיום בכלל, והוא מתבטא במגוון צורות. אחת מהן היא המחאה החברתית המהוללת והמתפוגגת של הקיץ שעבר; דרך אחרת היא כמובן ספרים מכל המינים. דוגמה אחת היא הוואנאבי "נוילנד" של אשכול נבו, שיותר ויותר נראה לי כמו קשקוש טרחני וקורא פשוט לוותר על הכל ולהתחיל מחדש. דוגמה קצת יותר מוצלחת היא הספר הזה של אמיר גוטפרוינד, שחוזר לאנשים שהתחילו פה ומנסה לספר את "סיפורם של אלה שנשרו מהנרטיב הציוני הרשמי". אממה, כמו כל טקסט שמכיל את המילה נרטיב גם הספר הזה כתוב די בטרחנות ועולה ממנו תחושה יללנית ומעצבנת. גיבורי הספר (הראשיים, בכל אופן), הם חיים אברמוביץ', מין גביר מטעם עצמו שמנתק קשר עם המדינה והציונות ומנהל מדינה פרטית משלו, ויחזקאל קליין, לוחם מחתרת שנאבק כל חייו בעלבון הישכחותו מהזיכרון הכללי ומוצא נחמה במנהיגים מתים שעצמותיהם מועלות ארצה. בין לבין יש עוד שפע של דמויות הזויות, כל מיני עולים חדשים שלא נקלטו וניצולי שואה שלא התגברו על המשבר, שדרכיהן מצטלבות בטבעיות יותר ופחות. יש כמה דמויות מעוררות הזדהות, כמו התימני שאימץ לעצמו השכלה ושם גרמני ומתכתב בסדירות עם אלברט איינשטיין במכתבים נוגעים ללב, אבל הרוב די מציק. הדמויות מתאמצות מדי להיות מיוחדות, מפתיעות, פנטזיונריות (על הכל נושבת רוחו של מאיר שלו) והמסקנות מנסות מדי לזעזע את עולמו של הקורא. הפרקים קופצים קדימה-אחורה בלי סוף ובעיקר הרעיון שעומד בבסיסו של הספר עצבן אותי. אז נשמטתם מההיסטוריה, אז מה. זאת דרכה של היסטוריה- היא זוכרת רק בודדים, ואנחנו לא חיים כדי שייזכרו אותנו, ובטח לא משתתפים במפעל הציוני או מה שזה לא יהיה בשביל דף באלבום ניצחון. גטופרוינד כן יודע לכתוב, מתחת לכל זה, אבל כל הניסיון והמאמץ ליצור ספר מיוחד וחתרני טשטשו את כישרונו, וחבל. מכל הספר, הפרק האחרון מצא חן בעיניי: "הנה, זוהי תכליתה של הציונות: שנהיה נשכחים, שלא יהיו בעולם לא אוהבי יהודים ולא שונאי יהודים. לא אנטישמים ולא פילושמים. שנהיה עם, עם סתם כך, בלי אוהבים בלי שונאים. ובתכלית הקיצור, עם בארצו...". נו, אולי בפעם אחרת.”

“אמיר גוטפוינד הוא מסוג האנשים האלה, שכשהם מתים, העולם באמת מאבד אחוז ניכר מהכישרון והיופי שבו. יש אנשים שבאמת מרכזים אצלם אחוז ניכר מהכישרון של האנושות וזה לא פייר. קפיטליזם טהור: אדם אחד לא קיבל כלום ואחר קיבל כל כך הרבה. מעין ביל גייטס של הכישרון. אולי צריכה לקום תנועה חדשה, סוציאליזם של המוח. קודם כל, ההומור הדק והמחודד. בגילי המופלג, אני מרגישה שכבר מיציתי את כל הבדיחות, טחנתי את כל הז'אנרים, עוקצנות וציניות דוחות אותי בעיקר (יש איזה מין טרנד כזה של כתיבה אכזרית, עוקצנית ופוגעת שאמורה להיות מצחיקה. אותי זה בעיקר דוחה. למה רוע מצחיק אנשים???). סלאפסטיק מעולם לא הצחיק אותי. אפילו לא כילדה. בספרים של אמיר גוטפרוינד אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול רם, גם בקריאה שנייה. משפט כמו "הוא קצת פג תוקף מצד המחמירים, אבל באופן כללי ממש בסדר" (שמזכיר לי את הדבש של הבננה אצל סבא שלי, שבכל ימי חייו מעולם לא זרק מוצר חלבי לפח. גם אחרי שפסק שהוא מקולקל, לאחר רחרוח קפדני ובדיקה שמכון התקנים לא היה מתבייש בה, מצא מה לעשות בו כדי לא לזרוק). או תיאור של דמות קמצנית במיוחד, סבא שהיה מוהל את הסבון במים שוב ושוב, "תהליך שסופו במים המשוכנעים שהם סבון". או האיש שנוהג "מתוך ראייה רחבת לב של מרכז ושוליים", או תיאורי המסעדן הקמצן באחוזות החוף.. שנית, האיש פשוט היה אמן של מילים. המשפטים שלו מורכבים, מסתלסלים סביב וחוזרים להתחלה, כמו מנגינה. הוא ידע לצייר התרחשויות, רגשות, מחשבות. כשקוראים סצנה של אמיר גוטפרוינד, לא רק "רואים" מה קורה, רקע, נוף וכו'. ממש מרגישים את מה שהדמויות מרגישות, רואים כל שינוי קטנטן בהבעת הפנים שלהן, כל תזוזה של שריר, או נים מנימי הנפש. שלישית, היתה בו אהבת אדם מופלאה והדמויות שלו, גבוליות ונלעגות ככל שיהיו, תמיד מתחבבות על הקורא. פשוט בלתי אפשרי לשנוא/ לכעוס על דמות שלו. אפילו כשהוא מדבר על דוד בונהופפר, שמביא לאנשים הביתה מקרי סעד, כדי שיאכסנו אותם ליומיים-שלושה, אבל ביחידות זמן בונהופפריות, ומקרי הסעד הללו עושים מעשים בלתי נסלחים (למשל, זה שכפה התבגרות בטרם עת על אחת מבנות הבית), ועדיין מתואר באהבה ובחיוך, למשל, איך קיבל בתרומה חולצות ישנות של בית"ר, וגילה שהרבה יותר קל לשווק את הנזקקים שלו כך. לכלל הזה יש יוצא מן הכלל: דמויות של נאצים וצוררים. כל היופי והטוב הזה, שופע בהעולם אחר כך. כל כך נהניתי מקריאת הספר, שממש לא רציתי שיגמר. העולם אחר כך פחות מתמקד בעלילה, למרות שהוא מתאר הרבה התרחשויות, ולא מדובר בסיפור זורם, הסיפור עומד בעיקר על הדמויות שלו ועל ההסטוריה שסביבו. ההיסטוריה היא לא ממש חלק מהסיפור, אלא מעין תפאורה שמקשטת אותו. האהבה לארץ והחשיבות של החזון הציוני בעיני אמיר גוטפרוינד, לצד ביקורת דקה על עסקנות ומאכערים ועל בירוקרטיה, הן משהו שפשוט זורם החוצה מהספרים שלו. היתה לו מעין הבנה כזו של ישראל והציונות, מעין פיכחון של אדם מבוגר שכבר הבין דבר או שניים בחיים. משהו שמצפים מאדם בגיל הרבה יותר מופלג ממה שהוא זכה להגיע אליו. אקורד הסיום של העולם אחר כך פשוט החמיץ את הלב באמת הנוגה שלו על מטרת הציונות. טוב, יצא לי קצת פיוטי, אבל בשורה התחתונה, אני פשוט נהנית לקרוא את הספרים שלו.”

“סוחף, מרתק, מעורר מחשבה. מאחר שאני אדם עסוק שקורא רק בערב ואז נוטה להרדם אחרי כמה שורות, היה לי קצת קשה לקרוא ספר עם 640 עמודים צפופי שורות. אז קראתי קצת-קצת ופתאום מצאתי את עצמי מהרהר באמצע היום בסיפור, מסתקרן, מדבר עליו עם אנשים ורוצה לחזור הבייתה להמשיך. חוץ מזה שהדמויות בספר מרתקות, העברית המיוחדת הופכת את עצם הקריאה לחוויה מעניינת בפני עצמה. אחד הספרים שכנראה לא אשכח אף פעם.”

“מאד רציתי לאהוב את הספר וקראתי אותו עד סופו. נהינתי מסגנון הכתיבה ומאוסף הדמויות הססגוני אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר ברגשות מעורבים. כן טוב? לא טוב? לא יודעת.”

“יש קטע כזה בארץ שבו צעירים ישראליים מדור הביניים (30 פלוס ככה) מתחילים לתהות למה אנחנו בעצם פה, והאם אנחנו הולכים לכיוון הנכון, ואולי הכל טעות. "הכל" שהוא ספק ציונות ספק קיום בכלל, והוא מתבטא במגוון צורות. אחת מהן היא המחאה החברתית המהוללת והמתפוגגת של הקיץ שעבר; דרך אחרת היא כמובן ספרים מכל המינים. דוגמה אחת היא הוואנאבי "נוילנד" של אשכול נבו, שיותר ויותר נראה לי כמו קשקוש טרחני וקורא פשוט לוותר על הכל ולהתחיל מחדש. דוגמה קצת יותר מוצלחת היא הספר הזה של אמיר גוטפרוינד, שחוזר לאנשים שהתחילו פה ומנסה לספר את "סיפורם של אלה שנשרו מהנרטיב הציוני הרשמי". אממה, כמו כל טקסט שמכיל את המילה נרטיב גם הספר הזה כתוב די בטרחנות ועולה ממנו תחושה יללנית ומעצבנת. גיבורי הספר (הראשיים, בכל אופן), הם חיים אברמוביץ', מין גביר מטעם עצמו שמנתק קשר עם המדינה והציונות ומנהל מדינה פרטית משלו, ויחזקאל קליין, לוחם מחתרת שנאבק כל חייו בעלבון הישכחותו מהזיכרון הכללי ומוצא נחמה במנהיגים מתים שעצמותיהם מועלות ארצה. בין לבין יש עוד שפע של דמויות הזויות, כל מיני עולים חדשים שלא נקלטו וניצולי שואה שלא התגברו על המשבר, שדרכיהן מצטלבות בטבעיות יותר ופחות. יש כמה דמויות מעוררות הזדהות, כמו התימני שאימץ לעצמו השכלה ושם גרמני ומתכתב בסדירות עם אלברט איינשטיין במכתבים נוגעים ללב, אבל הרוב די מציק. הדמויות מתאמצות מדי להיות מיוחדות, מפתיעות, פנטזיונריות (על הכל נושבת רוחו של מאיר שלו) והמסקנות מנסות מדי לזעזע את עולמו של הקורא. הפרקים קופצים קדימה-אחורה בלי סוף ובעיקר הרעיון שעומד בבסיסו של הספר עצבן אותי. אז נשמטתם מההיסטוריה, אז מה. זאת דרכה של היסטוריה- היא זוכרת רק בודדים, ואנחנו לא חיים כדי שייזכרו אותנו, ובטח לא משתתפים במפעל הציוני או מה שזה לא יהיה בשביל דף באלבום ניצחון. גטופרוינד כן יודע לכתוב, מתחת לכל זה, אבל כל הניסיון והמאמץ ליצור ספר מיוחד וחתרני טשטשו את כישרונו, וחבל. מכל הספר, הפרק האחרון מצא חן בעיניי: "הנה, זוהי תכליתה של הציונות: שנהיה נשכחים, שלא יהיו בעולם לא אוהבי יהודים ולא שונאי יהודים. לא אנטישמים ולא פילושמים. שנהיה עם, עם סתם כך, בלי אוהבים בלי שונאים. ובתכלית הקיצור, עם בארצו...". נו, אולי בפעם אחרת.”

“אמיר גוטפוינד הוא מסוג האנשים האלה, שכשהם מתים, העולם באמת מאבד אחוז ניכר מהכישרון והיופי שבו. יש אנשים שבאמת מרכזים אצלם אחוז ניכר מהכישרון של האנושות וזה לא פייר. קפיטליזם טהור: אדם אחד לא קיבל כלום ואחר קיבל כל כך הרבה. מעין ביל גייטס של הכישרון. אולי צריכה לקום תנועה חדשה, סוציאליזם של המוח. קודם כל, ההומור הדק והמחודד. בגילי המופלג, אני מרגישה שכבר מיציתי את כל הבדיחות, טחנתי את כל הז'אנרים, עוקצנות וציניות דוחות אותי בעיקר (יש איזה מין טרנד כזה של כתיבה אכזרית, עוקצנית ופוגעת שאמורה להיות מצחיקה. אותי זה בעיקר דוחה. למה רוע מצחיק אנשים???). סלאפסטיק מעולם לא הצחיק אותי. אפילו לא כילדה. בספרים של אמיר גוטפרוינד אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול רם, גם בקריאה שנייה. משפט כמו "הוא קצת פג תוקף מצד המחמירים, אבל באופן כללי ממש בסדר" (שמזכיר לי את הדבש של הבננה אצל סבא שלי, שבכל ימי חייו מעולם לא זרק מוצר חלבי לפח. גם אחרי שפסק שהוא מקולקל, לאחר רחרוח קפדני ובדיקה שמכון התקנים לא היה מתבייש בה, מצא מה לעשות בו כדי לא לזרוק). או תיאור של דמות קמצנית במיוחד, סבא שהיה מוהל את הסבון במים שוב ושוב, "תהליך שסופו במים המשוכנעים שהם סבון". או האיש שנוהג "מתוך ראייה רחבת לב של מרכז ושוליים", או תיאורי המסעדן הקמצן באחוזות החוף.. שנית, האיש פשוט היה אמן של מילים. המשפטים שלו מורכבים, מסתלסלים סביב וחוזרים להתחלה, כמו מנגינה. הוא ידע לצייר התרחשויות, רגשות, מחשבות. כשקוראים סצנה של אמיר גוטפרוינד, לא רק "רואים" מה קורה, רקע, נוף וכו'. ממש מרגישים את מה שהדמויות מרגישות, רואים כל שינוי קטנטן בהבעת הפנים שלהן, כל תזוזה של שריר, או נים מנימי הנפש. שלישית, היתה בו אהבת אדם מופלאה והדמויות שלו, גבוליות ונלעגות ככל שיהיו, תמיד מתחבבות על הקורא. פשוט בלתי אפשרי לשנוא/ לכעוס על דמות שלו. אפילו כשהוא מדבר על דוד בונהופפר, שמביא לאנשים הביתה מקרי סעד, כדי שיאכסנו אותם ליומיים-שלושה, אבל ביחידות זמן בונהופפריות, ומקרי הסעד הללו עושים מעשים בלתי נסלחים (למשל, זה שכפה התבגרות בטרם עת על אחת מבנות הבית), ועדיין מתואר באהבה ובחיוך, למשל, איך קיבל בתרומה חולצות ישנות של בית"ר, וגילה שהרבה יותר קל לשווק את הנזקקים שלו כך. לכלל הזה יש יוצא מן הכלל: דמויות של נאצים וצוררים. כל היופי והטוב הזה, שופע בהעולם אחר כך. כל כך נהניתי מקריאת הספר, שממש לא רציתי שיגמר. העולם אחר כך פחות מתמקד בעלילה, למרות שהוא מתאר הרבה התרחשויות, ולא מדובר בסיפור זורם, הסיפור עומד בעיקר על הדמויות שלו ועל ההסטוריה שסביבו. ההיסטוריה היא לא ממש חלק מהסיפור, אלא מעין תפאורה שמקשטת אותו. האהבה לארץ והחשיבות של החזון הציוני בעיני אמיר גוטפרוינד, לצד ביקורת דקה על עסקנות ומאכערים ועל בירוקרטיה, הן משהו שפשוט זורם החוצה מהספרים שלו. היתה לו מעין הבנה כזו של ישראל והציונות, מעין פיכחון של אדם מבוגר שכבר הבין דבר או שניים בחיים. משהו שמצפים מאדם בגיל הרבה יותר מופלג ממה שהוא זכה להגיע אליו. אקורד הסיום של העולם אחר כך פשוט החמיץ את הלב באמת הנוגה שלו על מטרת הציונות. טוב, יצא לי קצת פיוטי, אבל בשורה התחתונה, אני פשוט נהנית לקרוא את הספרים שלו.”