• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נשות הניחומים

נשות הניחומים

מאת רות הלו

הביקורת של

תמונה של
נשות הניחומים

נשות הניחומים

מאת רות הלו

הביקורת של

תמונה של
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/11
ביקורות על נשות הניחומים
הבאה
dina
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 7 שנים

“בחודש יולי 1937 ביימו היפנים תקרית בשוליה המערביים של העיר בייג'ינג,שלימים תיקרא בשם תקרית גשר מרקו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•3 דקות קריאה

1945-1938 התקופה בה המבט של העולם המערבי מופנה אל הקרבות והטלטלות באירופה של מלחמת העולם השנייה. מביט אותו העולם אל הזוועות ושותק. או לא מביט מתוך בחירה.
באותן השנים בדיוק, המזרח הרחוק רועש במלחמה משל עצמו, מלחמת סין-יפן. והעולם המערבי לא רואה (את המחנות, ההתאכזרות, הזוועות) לא מביט או לא יודע.
מלחמת סין-יפן. כיאה למלחמה היא הרסנית ואכזרית, תקופה רעה.
סיפור הזוועה שלפנינו מתאר את ההתעללות שחוו אלפי נשים ונערות סיניות במהלך אותה המלחמה. הן נלקחו מביתן, מסביבתן הטבעית והובאו למחנות של הצבא היפני האכזרי. שם חיו בשבי והפכו לשפחות מין בשירות הלוחמים - תפקידן היה להיות "נשות הניחומים". ואם אתם מתארים בדמיונכם שאותן נערות (לעתים צעירות מאוד) ונשים שבויות הוחזקו בתנאים נעימים / סבירים / נאותים / בתנאי היגיינה מינימלית (כיאה לנשים שמטרתן "לנחם"?) – תחשבו שוב..
הנערות והנשים הללו, שנלקחו מביתן בטענה שהן נלקחות ל"מחנה עבודה" (נשמע מוכר?), הובלו אל מחנות הצבא היפני שם חיו בתת-תנאים, תוך התעללות פיזית ונפשית, עינויים קשים ותוך כדי נאלצו גם למלא את התפקיד לשמו הגיעו לשם – שירותי מין לחיילי הצבא היפני – הן נאנסו באכזריות ללא הרף וללא חמלה. הערכה שלי – השנאה העצומה של היפנים לסינים – באה לידי ביטוי בעוצמה במחנות הללו.
מעטות היו הנשים ששרדו את המחנות ושבו לביתן או לארצן. ואלו נאלצו להתמודד עם טרגדיה כפולה, שכן עם שובן חוו זוועה נוספת שמקורה בתרבות החברתית הסינית של אותם ימים, תרבות הקובעת שאישה שנאנסה – אשמה. היא איבדה כל כבוד וחיללה את כבוד משפחתה וסביבתה ואינה ראויה להמשיך ולחיות ככל האדם – הציפיה ממנה להתאבד או להדיר עצמה מהחברה עד לסוף ימיה. ובנסיבות הללו, כמובן שלא היה מה לדבר על הקשבה, טיפול, ריפוי פיזי ונפשי ושיקום - הן נשאו עד לסוף ימיהן פצעים מדממים פיזיים ונפשיים, ובין היתר נמנעה מהן כל אפשרות לספר למישהו או לפרסם את סיפורן. ובכל זאת, שתיים מהן, בשנות השבעים לחייהן מספרות לבית המשפט* ולמחברת הספר** את שלא העזו לספר כל השנים.
בלי לעדן או לרכך את העובדות, מביאה ב"נשות הניחומים", ר' הלו מחברת הספר** (גרמניה, אשת אקדמיה בחוג לסינולוגיה - חוקרת סין ודוברת סינית - שבמהלך החיפוש שלה אחר נושא לעבודת הדוקטור נתקלה בסיפורן ההיסטורי על "נשות הניחומים". הספר מבוסס על המחקר שלה ועל המפגש עם אותן שתי נשים ששרדו וסיפרו את סיפורן. לדבריה, היא בחרה להוציא את הדברים מהתחום הצר של האקדמיה: "כשאני מגישה עבודת דוקטורט, הספר יושב לבטח בספריית האוניברסיטה" כך סיפרה "יקראו בו מעט סטודנטים וכמה חוקרים לכל היותר. היה לי חשוב שקולן של הנשים הללו יגיע גם אל הציבור הרחב – ולכן החלטתי לכתוב את הספר, אינני סופרת" [מתוך ריאיון בעיתון]).
מוזר היה לי כקוראת להיחשף לסיפור הזה בספר שנכתב בגרמנית, אודות מקום אחר בעולם בעת מלחמת העולם השנייה. הספר תורגם גם לעברית ובימים אלה מתורגם לסינית).
כאמור, המחברת אינה מרחמת על הקוראים ונותנת את העדויות כפי שהן בלי הסתרות, בלי דימויים ובלי ניקוי הדם.
הסיפור מובא כשהוא נודד בין שתי תקופות:
ההווה: באולם בית המשפט בסין*, שם מתנהל דיון בתביעה של הנשים שהיו "נשות הניחומים" את ממשלת יפן. התביעה היא בדרישה להכרה של ממשלת יפן בזוועות הללו, ובדרישה להתנצלות פומבית ולפרסום הסיפורים.
העבר: תיאור חופשי בו מתארות הנשים את שעברו לפני המלחמה כתיאור רקע לסיפור, בעת המלחמה ואחריה.
מובא כאן סיפור מרתק המתאר פרק נסתר בהיסטוריה העולמית.
(יש לציין שהיו בשבי היפני גם "נשות ניחומים" קוריאניות – הן היו "נשים סוג א" ונשבו במתחם אחד ואילו הסיניות נחשבו "סוג ב" ונשבו במתחם אחר).
הספר מומלץ. גילוי נאות – היו קטעים שלמים בספר, שהיו לי מאוד קשים לקריאה, אבל נקראו עד הנקודה האחרונה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של דני בר
דני בר
א
אבישג
תמונה של שרהל'ה
שרהל'ה
תמונה של לינה
לינה
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של אל תרגיזו אותי
אל תרגיזו אותי
ג
ג'ורג'
37קוראים|גיל ממוצע57|51%נשים

על המבקרת

תמונה של

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
121 ביקורות•5 נבחרות•2,038 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות121
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה2,038
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת60ספרות מקורית28מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

32 תגובות
•לפני 9 שנים

לשאולי,

c'est la vie
•לפני 9 שנים
•לפני 9 שנים

לדני,

:-)) מעולה.
דני בר
דני בר•לפני 9 שנים

תגובה לאורית

הפתעת אותי !!!!!!!!! נכנסתי לקישור ופשוט פרצתי בצחוק לא נשלט..
•לפני 9 שנים

לדני,

מלחמות זה כואב. וזה רע - בטח. ומוציא את הרע והחייתי - כנראה!! אבל, מסתבר שלפעמים לא רק.. הן מוציאות עוד, לפעמים, אחר.. מאוד אחר: https://simania.co.il/forum.php?showNoteId=349030#noteId_349030
דני בר
דני בר•לפני 9 שנים
סקירה כואבת ונוקבת על פרק מזעזע במלחמת העולם השנייה. אני מודה, הביקורת שלך חידשה לי לגמרי, לא תיארתי לעצמי את היקף התופעה הזו. מלחמות מוציאות מתוכנו את היצרים החייתיים ביותר !!!!
•לפני 10 שנים

שין & אריאל - תודה, תודה על התגובות..

אריאל
אריאל•לפני 10 שנים
זה ספר קשה, וחשוב. וקראתי גם כשכמעט לא יכולתי, כי אם הן עברו את זה, איך אני יכול להפסיק לקרוא כי קשה? טוב שכתבת. זה סיפור שצריך להציף אותו.
שין שין
שין שין•לפני 10 שנים

ביקורת מעולה - נושא קשה מנשוא.

לא נראה לי שאקרא.
•לפני 10 שנים

תודות, מגיבים יקרים.

אני חוששת שעשיתי עוול מסויים לספר, בתיאור התוכן הלא קל שבתוכו. הספר מרתק בדרכו ומומלץ.
מורי
מורי•לפני 10 שנים

נשמע באמת ספר קשה. לכל זוועה יש זוועה קשה ממנה, מה שכמובן לא מוריד ממנה. הכל מתגלה

בסוף והזוועות לא חדלות. תודה על הסקירה.
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים
לא מסוגלת לקרוא... לפחות את הביקורות קוראת. תודה.
•לפני 10 שנים

כן. צריך מסתבר, לא מעט מזל כדי להיוולד בזמן הנכון (על ציר ההיסטוריה) ובמקום הנכון..

אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

נורא.

•לפני 10 שנים

חני, דן סתיו, עמיר, מיכל, זשל"ב - תודה על התגובות, ההערות, ההארות.

•לפני 10 שנים

גלית, יותר ממסכימה איתך.

•לפני 10 שנים

ליאור, רץ - כל כך ממסכימה אתכם. התעללות בנשים ואונס וכלי לשימוש הוא כנראה חלק מהשפלת המדינה הנכבשת או האויב.

והנשים - חפץ קל להשפיל / לפגוע באמצעותו. אוףף כמה נורא..
גלית
גלית•לפני 10 שנים

ליאור

לא ימי קדם היום עכשיו הלוחמים הגבורים של דעאש אונסים ילדות,נשים זקנות בלב ליבה של אירופה בשנות ה 90 בשאריות יגוסלביה המתפרקת היו מחנות אונס עבור נשים מוסלמיות. בסודאן,בתימן,ברואנדה ,בכל מקום בו יש סכסוך אלים הוא מוצא את ביטויו בין השאר גם באונס, זה כלי נשק,נקמה,ביזוי ,השפלת היריב ,הוכחת עליונות זו לא המצאה של הדתות המונותאיסטיות (אם כי הייתי שמחה לתלות בהן כל רעה חולה) היפנים הם לא בדיוק נציגי אחת הדתות הללו. יעל הר - לטעמי זה כמו התוכניות והספרים על השואה או ביום הזכרון ,זה עצוב וקשה אבל אנחנו חייבים להם לאלו שעברו את התופת,לקרוא ולראות ולזכור ולא לתת להשכיח.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 10 שנים
כנראה שאני יותר מדי מערבי, כי האוזניים המערביות שלי לעולם לא שמעו על המלחמה הארורה הזאת בין סין ליפן. מרתק.
•לפני 10 שנים

תודה, yaelher, כנראה שאפשר... :)

•לפני 10 שנים

זוכרת את הביקורת שלך, לי. תודה רבה.

yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

ביקורת טובה.

אני מתקשה להבין איך אפשר לקרוא ספרים על הנושא הזה ואחרים, שהם כואבים, לדעתי, מכדי שאוכל לקרוא עליהם.
מיכל
מיכל•לפני 10 שנים
רק מלקרוא את הביקורת עוברת בי צמרמורת. טוב עשתה מחברת הספר שהעבירה את המחקר לספרות.
חני
חני •לפני 10 שנים

דברנו על נשים עמיר, על נשים כבובות מין בזמן מלחמה.

אני דיברתי על ויטנאם ועל נשים קוריאניות וויטנאמיות ששמשו בבובות / כלי או איך שתקרא לזה לחיילים האמריקאים. לאחר המלחמה ארה"ב אספה את הילדים שנולדו ופיזרה אותם למשפחות מאמצות.
•לפני 10 שנים

חני, מה הקשר לארה"ב. המזרח היה סגור למערב. ומדובר גם בתרבות אפלה כלפי נשים.

ליאור - הן לא היו חפצים, היו כלי במלחמה. לא חושב שהיום זה כך, לא חפצים. מחתנים בגיל 20 מי שרוצה להתחתן בגיל 20 כי גדלה על התרבות הזאת. זה עניין של תרבות. מה אתה רוצה שהיא תלך בעזרת השם לצבא ? חני - על איזה מהמלחמות הענקיות את מדברת ?
חני
חני •לפני 10 שנים

והייתה מלחמה ענקית אחת וילד אחד קטן שנולד מאינוס שכזה

והייתה אמריקה אחת,וקוריאני קטן אחד jay שכל חייו הלך בהרגשה שהוא תוצר של מלחמה מעוותת. באיזה שהוא שלב אמריקה לקחה אחריות על כל הממזרים הקטנים שלה ושלחה אותם למשפחות מאמצות בארה"ב ...עמיר כולן היו חפצים והחבר הזה שלי הולך בהרגשה מזופתת כל חייו..
דן סתיו
דן סתיו•לפני 10 שנים

אוקי

ביקורת מרשימה ומאלפת, מעיינת מאד ומעוררת תהיות על הדמיון בין בני האדם באשר הם בכל הנוגע לכיעור ולאכזריות של בני אנוש. לא בכדי הסוגיה הזאת נותרה כפצע פתוח בין ממשלות שלוש המדינות המעורבות - סין, דרום קוריאה ויפן (לגבי צפון קוריאה אין לי מושג).
ל
ליאור•לפני 10 שנים
זה מנהג שהיה קיים בימי קדם. לא פלא שהוא מבוצע במערכות שנועדו להחזיר לעמים מסויימים - בראייתם - את תהילת ימי קדם ואת מקומם המרכזי בהיסטוריה שלהבנתם נגזל מהם. היפנים במלה"ע השנייה. הגרמנים באותה מלחמה. דאע"ש במערכותיו כיום. זאת ועוד: השימוש באישה כחפץ נהוג בכל חברה דתית. נשים בחברה הדתית היהודית והמוסלמית מחותנות בגילאים מתחת ל-20, ללא כל התחשבות אם הן רוצות או לא. הדתות הפטריארכליות שנולדו במזה"ת רואות באישה בדיוק את הדבר הזה: מטבע עובר לסוחר.
•לפני 10 שנים

לחני - לא חפץ נוי. שבויות מלחמה. איך צבא אכזר מתייחס לשבויי מלחמה ?!?

בקורת טובה !
רץ
רץ•לפני 10 שנים

אוקי - ביקורת מרתקת - אונס נשים הוא חלק מהשפלת המדינה שנכבשת, חלק מדיכוי על רקע לאומי - חלק מהצורך להנציח את הכיבוש על ידי ילדים שהם צאצאים לכובשים, או לפגוע באברי הרביה, לגרום לפגיעה פזית או למחלות,

ובכך להקטין את פוטנציאל הגנטי של העם הנאנס.
חני
חני •לפני 10 שנים

חוצפה להתייחס לכל אישה באשר היא בכל מקום אפשרי כחפץ,כאביזר,כקישוט,...כגוף שאפשר לסחור בו כמטבע לסוחר...

לא נראה לי שהייתי שורדת את הספר,איך אפשר?
לי יניני
לי יניני•לפני 10 שנים

ביקורת מקסימה. גם אני אהבתי את הספר

32 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של

לשמור ולהגן

לשמור ולהגן

ריצ'רד פטרסון

שלום לכולם,

ראשית, אני מתנצלת על תפיסת מקומה של ביקורת כשזו איננה ביקורת.
אולם, זו דרכי להגיב על שאירע כאן בשבוע האחרון.
אין לי עניין ולא אגיב תחת בימת הביקורת, שם פרצו בחדווה וצהלה חמש-שש נשים, חלקן פעילות-רועשות-דומיננטיות מאוד באתר הזה, משועממות מאוד כך זה נראה (חלקן אגב, מובילות בפעילות בקבוצת ה-wa של האתר, שם ניתן להיווכח עד כמה עמוק השעמום וחוסר העיסוק שלהן לאורך כל היממה, ועד כמה חיפוש העניין מניע) ואם אפשר לשלב בו גם נימים של רוע – הידד, מה טוב ואם אפשר להיות רעים ממש – יאללה. זה פיקנטי, אולי יגוון קצת את השיעמום וימלא לנו יומיים שלושה צוהלים, מרכלים, מקשקשים) והרי זה לא פנים אל פנים ולא צריך באמת לשאת בתוצאות או לתת את הדין על מעשה – אז מה אכפת להן – להשתעשע, להתרגז, לרכל ובעיקר למלא את היום ב'עניין'. אז אני יכולה להמליץ לכן בחום, אולי, לתעל את הזמן הפנוי והשעמום למקומות טובים. אולי לטובת פעילות התנדבותית למען הקהילה, למשל.. (*** ואחזור לזה בהמשך) או אולי להמליץ לכן לנהל שיחות חולין עם אנשים, ממש, להביט בעיניים ולשוחח - ולא שיחות עשירות דמיון עם עצמכן, עם דמויות מספרים שאתן קוראות (אולי אתן קוראות יותר מדיי ספרים) או עם חברותיכן המשועממות ברשת.

הכול החל לפני מספר שבועות ע"י מישהי מהחמש-שש, אני יודעת מי ויודעת למה. צפיתי איזה תהליך – לא חשבתי שיהיה כה אלים (כן, אני מוצאת כאן אלימות). זה התחיל מפגיעה של אישה אחת, תוססת היא פגשה בדרך מספר נשים משועממות כשמסתבר (ומפתיע!) שכאמור חלקן מונעות גם מלא מעט רוע, ארס (השם לזה 'רשת עכביש רעילה').

לגבי התנהגויות רודפות, מדומיינות – אני ושכמותי נתקלים בתופעות כאלה מדי פעם (המניעים הם שונים. התוצאות דומות, בניואנסים כאלה או אחרים – שם יש דרך סדורה להגיב היא כתובה וברורה ומונעת משלבים והיא פנים אל פנים). כאן זה שונה. המסך מאפשר השתוללות. השבוע האחרון כלל בתוכו מלבד בליל השטויות וההבלים גם איום שהגיע באופן פרטי ועוד פרט (פריט) אחד – אלו גם עוד נמסרו לידי המשטרה בתוספת של תלונה.

(****) הצלחתן לרדת נמוך. אפילו מאוד. מונעות כאמור משעמום וחדוות רכילות (חלקכן סיפרתן שאינכן סובלות שיחות מסדרון וחלשות בקשר בין אישי ומעדיפות לשקוע בשיחות עם דמויות נקראות בספר – זה לא מפתיע - כן, התוצאות כאן) ומלא מעט רוע (כך נראית אלימות ברשת). כך אנשים ונערים חלשים יותר נשברים ולעתים מגיעים למצבים רעים – אולי אם תקבלו את ההמלצה למלא את זמנכם בםעילות חברתית – תוכלו להתנדב בעזרה ולפגוש ילדים-נוער שנפגעו מאלימות מאחורי המסכים – חלקם חלשים והם במצב רע).

אין בי כוונה לא להתעמת, לא לרדת עד לשם, לא לפגוע באיש כתגובה, כי אם אגיב תהיה כאן פגיעה - אני לא שם – לכן, וגם בניגוד אליכן (ואליכם – שהצטרפו בחדווה למסיבה) לא אציין שמות ולא אציין מניעים, לא דרכי טוויית ההבלים והשקרים שלכם. אינני צריכה לשתף פעולה. בטח לא לפרק "ראיות". בניגוד אליכן אני מאוד עסוקה ואין לי זמן לשטויות.. מי שפנה באופן אישי שמע עד כמה ההבלים שפוזרו כאן הם הבלים. לא ארד לכיוון הזה. (ותודה למי שמגיעה תודה).

שוב, מיותר לציין שאני אדם עסוק מאוד עם סדר יום גדוש ורב אתגרים - אין לי זמן גם לא יכולת יצירתית לעסוק בדמויות כאלה ואחרות לייצר או להכפיל אותן. אין לי זמן והדמיון שלי לא מרחיק לכת כמו שלכן (אולי כי אני לא קוראת כל כך הרבה.. נראה שקראתן יותר מדיי ספרים). כן, לפעמים אני מטפלת בבעיות של זהויות כפולות – אבל, זו איננה מחלה מדבקת.

ולסיום, אנשים יקרים, שמרו נפשכם. - האתר הזה שוקק תרבות, הוא נעים, יש בו אנשים נפלאים ונעימים ומעניינים – טוב להיות כאן. אולם, האתר הזה הוא גם כמו יער מן האגדות שמסתובבות בו כזאבים המשחרים לטרף מספר נשים (להערכתי חמש או שש לא יותר חלקן דומיננטיות מאוד ובולטות, חלקן שקטות מאוד. כולן טוות רשע לפני או מאחורי הקלעים, יחדיו. ובסגנונות השונים הצליחו בכריזמת-רשת כזו או אחרת לגרור אחריהן עוד כמה וכמה מכם. ההתנהגות הזאת לצד סגנון תגובה שהולך והופך שכיח יותר ויותר כאן באתר – מבטאים אלימות, בריונות. אפילו ביטוי פעוט כמו לכתוב לאדם שביקורתו, לפי ראות עיניו, היא "השמדת ערך" - זו בריונות.

שמרו נפשיכם.

שמרו נפשכם והתנהלו בזהירות. תמשיכו להינות מכל הטוב שהמקום הזה עם רובם המכריע של המשתתפים מעניקים. אהבתי את הקשר המאוד נעים ומעשיר עם רובכם.
שמרו נפשכם, השיר הזה מוקדש לכם - https://youtu.be/RKNIgtKeKfc

אותי הוא ליווה בימים האחרונים. אני אשמור נפשי במקום אחר, בו הזאבים גלויים וניתן להתמודד איתם פנים אל פנים.

לפני 8 שנים•
הזמיר

הזמיר

כריסטין האנה

הן היו שתי אחיות, ילדות, בשנות העשרים והשלושים המוקדמות, שגדלו בבית נורמטיבי פחות או יותר, בפריז עד ש.. איבדו את אמן.
והאבא, הוא בקושי התמודד עם עצמו, אחרי המלחמה הראשונה ממנה חזר כעשור קודם שתוי ומרוכז בעצמו, והחליט לוותר על שתיהן ועל הנורמטיביות וחילק את בנותיו – ויאן הבכורה, הנערה הרגועה, שמתאימה לחיי שגרה נינוחים - לידי החבר שהיה איתה. איזבל הצעירה, המורדת, הבועטת שנועדה לחיים פורצי דרך – לנדודים בין פנימיות.

זו נישאה וניסתה לבנות משפחה וזו נדדה ממסגרת למסגרת מחפשת איך לבטא את עצמה.

ויאן ואיזבל - הקשר ביניהן שלווה בכעס רב - נותק. הן גם לא הבינו אותו ולא סלחו לאביהן וכך נותק גם הקשר בין כל אחת מהן לבינו.

עד ש... פעמוני המלחמה השנייה החלו לצלצל וטרפו הכול. הוציאו מכל אחד מהשלושה עוצמות, יכולות וכוחות התמודדות.

עוד סיפור אחד חזק כל כך וסוחף וכל כך כנה על אומץ ואכזריות, על יכולת הישרדות וכוחות חבויים ואמונה.
סיפור שמביא עוד חלק-מילוי להבנה, עוד פרט לפאזל שמרכיב את התמונה הכוללת של אותה התקופה 1938-1945 מלה"ע השנייה.
הפעם בצרפת עם אותם אלה באוכלוסייה הצרפתית הקתולית, רובם חווים את התקופה בהכנעה, ייאוש, ציפייה שהימים האלה יחלפו. ועם השלושה כשכל אחד מהם בדרכו שלו ולפי אופיו, והחוויות שחווה - לא קיבלו באדישות או בהכנעה את ההתרחשויות - כי אם פעלו ככל יכולתם ומצפונם במאבק כנגד הכיבוש הנאצי האכזר.

ויאן, שנותרה עם בתה הקטנה בעיירת מגוריהם קאריבו, עיירה שקטה ומנומנמת באופיה שמתעוררת יום אחד אל הכיבוש הנאצי הציני ואכזר, ולפתע גם מגלים תושביה שחלק מהם יהודים ולהם הרי זה כלל לא אכפת או משנה, שכזו היא המורה בבית הספר והתלמיד ההוא בכיתה א' וההוא ב-ד' והילדה עם הצמות שיושבת בשורה השנייה, שכזה הוא בעל האיטליז, והפקיד במשרדי העיירה וגם אשתו של האופה. זה לא משנה ולא אכפת - כך היה עד עכשיו – עד שהתלמידה מהשורה השנייה, המוכר באיטליז, הפקיד ואשת האופה נעלמו כלא היו מעולם.
בכל פעם שמישהו נעלם מחייה תלתה ויאן בד צבעוני על עץ בחצר – עד שנאספו שם מבחר צבעים שהלכו ודהו ועדיין נראו רעננים הרבה יותר מהבגדים הדהויים והמטולאים שנותרו להן ללבוש ושהפכו כל כך גדולים על גופם ההולך ומצטמק מרעב. גם העץ הלך וקמל.. כל החצר.. ובכל פעם שמישהו הצטרף לחייה (איש אס.אס שבא לגור בביתה) מצד אחד הייאוש הלך וגבר ומצד שני, בדרכה שלה ולנוכח האירועים שהיא חוותה, מתגלה ויאן השקטה כעצמתית ואמיצה. ובדרכה שלה לוקחת חלק במאבק האזרחי ועוסקת בהצלת ילדים שהוריהם נלקחו / נרצחו / לא שרדו.

איזבל – שבאופן לא מפתיע מתגלית כאמיצה והמרדנות הטבעית שבה, מתבטאת בפעילות אידיאליסטית חסרת פשרות. היא חוזרת לפריז, מצטרפת למחתרת ופועלת במלוא יכולתה לצד חבריה, קבוצת המורדים המחתרתית, בכובש הנאצי האכזר.

אביהן של איזבל וויאן – גם הוא יפתיע כשיתגלה במלוא מצפונו שלא מרשה לו להביט מן הצד בהתרחשויות, ויפעל במלוא יכולותיו ובדרכו שלו.

ו"הזמיר" (שם הכינוי) לסוכנת שביניהן שבדרכה המרתקת והאמיצה עוסקת בבניית רשת ביצוע להשבת טייסים אמריקנים וקנדים שמטוסיהם הופלו מעל שמי פריז וסביבותיה לארצם, כנגד כל הסיכויים, בעיקר במטרה שישובו לפעילות המבצעית וימשיכו במאבק כנגד הכובש הזחוח והאכזר.

בימי המלחמה ולנוכח ההתרחשויות הקשר בין ויאן ואיזבל חודש. הן עכשיו גם הבינו אותו וסלחו לו לאביהן וגם קשר בין כל אחת מהן לבינו חודש.

לא כולם יראו את הזריחה של אחרי השקיעה.

כאמור, סיפור מרתק. מנקודת מבטם של אותם אלה שחיו בצרפת שנכבשה באכזריות, שספגה השתלטות על השטחים, על הבתים, על הרכוש, על הרעב והמחסור, גם על גופן של הנשים. עוד אחת מהמדינות שהתרוקנה מתושביה היהודים גם הקומוניסטים גם המורדים שנתפסו – באכזריות.

את דברי ימי המלחמה והמשפחה תספר לימים, בזיקנתה, האחות ששרדה.

ובנימה אישית, לחיות שש שנים בגרמניה כמעט שבעים שנים אחרי הכול, גם אחרי איחוד מזרח ומערב, לבקר ולטייל באיזורים הצרפתיים הגובלים בגרמניה, בגרמנים הגובלים בצרפת - הגבולות המתערבבים. פרייבורג ושטרסבורג, גרמנית וצרפתית. ולראות את האנשים שגרים בצד הגרמני וחוצים את הגבול יום יום לעבודה בצרפת. ולראות את הצרפתים שחוצים בסופשבוע את הגבול לקניות בגרמניה היותר זולה. חיים בערבוביה - ובבית הספר הגרמני צרפתית נלמדת כשפה שנייה וההיפך.
לראות את הערבוביה השלמה והכמעט מושלמת הזו ולא לאבד את התקווה ש.. (ולהבדיל את כל מכלול ההבדלים המתבקשים) שגרת שלום אולי לא בלתי אפשרית גם כשהכול נראה כל כך מורכב, מייאש, אפילו נורא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

ברלין. צהרי שישי שגרתי בחודש יולי. אולי קצת לבד. אפור ודי גשום. כן, התיירים מכניסים צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה דינה - בשיחת טלפון מהארץ כשהיא דומעת מהתרגשות - ניצחתי.
מודה, דמעתי גם אני.

דינה, חברת ילדות, תמיד ידעתי שצל אפל מלווה את חייה - כל הזמן. ענן אפור כהה וכבד שם בביתה ובלבה - כל הזמן.
"בית חרדות" היה ביתה.
היא נולדה בפולין להורים ניצולי אושויץ-בירקנאו. לאיש ששרד ואיבד את אשתו ושני ילדיו שנספו ולאישה ברת מזל לה נותרו גם אחות גם דודה. הם נפגשו, שני שרידים, אחרי המלחמה ובחרו בחיים.
איזה יצר חיים ממש לא מובן מאליו ליווה אותם - הם נישאו ובחרו להשאר במולדתם - פולין, שם נולדה.
בהיותה בת ארבע עלו לארץ, אז נולדה גם מיה.
ענן כבד גר בבית שלהם - עם אמה, משכילה ואדיבה לבאים מבחוץ. מסבירת פנים בסגנון תרבותי ובמבטא כבד - ופניה שקועות.
דינה ומיה רזות וחיוורות עם צמות ארוכות, ארוכות - כי אסור היה לגזור את השיערות. מעולם לא השתתפו בפעילות חוץ. לא יצאו לטיול - גם לא לכזה של חצי יום - כי אסור היה להן. מעולם לא באו לים, למסיבת יומולדת, פעילות תרבות - כי אסור היה להן. מעולם לא הלכו לישון בבית חברה. לא השתתפו בפעילויות ל"ג בעומר, פורים, עצמאות - כי אסור היה להן... אם קרה ובאה אחת מהן אחר הצהריים לביקור בבית חברה - אסור היה לה לאכול אצלה דבר. גם לא מהקיוסק של בית הספר. רק במכולת של אלי גם הוא שריד "משם", מותר היה. קצת. אסורים היו עוד המון דברים.
לא לזרוק. לא לצרוך. לא לצעוק. לא.... לא... לא..

מיה הצעירה, בשנות התיכון מרדה - מרדה, בעטה ואפילו..הסתפרה! וכשהתגייסה (בניגוד מוחלט לחרדת אמה) לצבא - הלכה להיות מדריכה בבית ספר שדה - כן. וטיילה וטיילה וטיילה את כל הטיולים שלא טיילה עד אז. ונשמה ונשמה את כל האוויר שלא נשמה עד אז.
דינה - לא. היא לא מרדה. לא התגייסה (מטעמי חרדת אמה), לא התנסתה. לא טיילה. לא הסתפרה - היא לא... לא... לא..

והיה שם צל כבד שליווה אותה. לא ידעתי אז לתרגם אותו. לא יכולתי להבין עד כמה חנוקים היו הימים ויותר מכך הלילות - בבית עם האם - השריד החלול שכל שנותר בה - היו פנים שקועות וחרדות.
דינה הלכה ללמוד באוניברסיטה הכי קרובה לבית, מוסיקולוגיה ופילוסופיה וספרות - זה תרבותי וזה מותר. ומיה? מיה, שלא תדעו, הלכה ללמוד באוניברסיטה שבעיר המטורפת והמסוכנת (שם, בלב הסכנה - היא בחוג אסור, אני בחוג אחר - המשכנו להיות חברות, והקשר עם דינה הלך והתערפל), עד ש.. הסתיימו הלימודים - טיפול קליני ראשון - צריך שפן לתקופת ההתמחות.
דינה! הצעתי לדינה להיות ארנבת הניסיונות - כשהיא בתחילת שנות השלושים - לא יצאה מהארץ. לא חוותה. לא טיילה. עם צמה ארוכה נורא. עמוק שם בתוך עולם האקדמיה. היא הסכימה - טיפול ראשון שלי גם שלה - בו היא וגם אני הבנו את עומק הבור הבוצי "בור הדור השני" ממנו צריכה היא להיחלץ. גיששנו. חפרנו. נפלנו. הכאבנו וכאבנו כל הדרך החוצה משם. העמקנו, החלקנו, שוב נפלנו, קמנו.. ו.. הגענו - היא ניצחה.
ניצחון קטן בדרך - יום שישי, אחרי אחד המפגשים שלנו - יצאה.. לטיול! טבע! עם חבר! ולא סתם - עם שק"ש, בחוץ, מתחת לכוכבים. אכלה! במסעדה - ולא קרה כלום. התקשרה אליי, דומעת בהתרגשות - ניצחנו, סיפרה. עוד לא, עוד קצת אכזבתי אותה.. ובדרך, ניצחון קטן שני - מעשה שאסור היה אפילו להרהר בו קודם - היא עברה להמשך החיים האקדמיים אל העיר המסוכנת. שם גם.. הסתפרה. ניצחתי סיפרה - עוד לא, עוד קצת..
וכן, בסוף זה קרה - אחרי יום השואה בשנה שעברה, התקשרה נרגשת וסיפרה שהיא ומשפחתה שהקימה - יצאו בקיץ לטיול. טיול טבע, טיול נופים, עיירות וערים (ולא שום דבר אחר!) - טיול לעשרה ימים - בפולין !!! מעשה שלא יעשה מבית - כן. זה היה סוף תהליך השחרור שלה, סגירת המעגל.

וביום שישי שגרתי בחודש יולי. בברלין אולי קצת לבד. אפור ודי גשום וקולות התיירים מכניסים קצת צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה לי בשיחת טלפון מהארץ. דומעת מהתרגשות וסיפרה על הטיול.
ואמה של דינה - כבר קשישה, אפלה ושקועה עמוק בחרדות.. שם באושויץ-בירקנאו נחתם גורלה - שורדת. ניצולה.

ויש מי שבאותם הימים האפלים, בצל אימת הרייך השלישי, שם בברלין, גם העז.
העלילה מתארת את החיים בברלין של ימי המלחמה. את האווירה ברחוב, במפעלים, כשבמוקד סיפורם של אוטו קוונגל ואנה אשתו, זוג גרמני שאיבד את בנם האנס בחזית. אנה שותקת ואוטו מרגיש שיצא מדעתו אם לא ינסה להגיד, לעשות, למחות, משהו לשנות - הוא חייב אחרת לא יוכל להמשיך. החליט למחות, לבד, בדרכו שלו (ובתמיכתה המסוייגת של אשתו) -ניסה להקים קול מחאה ולעורר את תושבי ברלין. כתב אלפי גלויות כנגד השלטון הנאצי ופיזר אותם בניסיון להגיע אל ולעורר את דעת התושבים. את קול הסביבה המחפשת שפיות. ניסה ליצור מגמת התנגדות כנגד השלטון הנאצי. הייתה זו תמימות ונאיביות אל מול אווירת החשד ויותר מכך המלשנות למפלצת הרשע ומהר מאוד הם (שניהם) נתפסים בידי הגסטאפו והמשך גורלם מגולגל בסיפור (הסיפור אמיתי).
בשנת 1947, כמה שנים לאחר תום המלחמה, כתב הנס פאלאדה את סיפור המחאה של אוטו קוונגל. במקור שם הספר Jeder stirbt für sich allein = כל אחד מת בשביל עצמו.

הספר מעורר מחשבה, נותן עוד נקודת מבט אל הפאזל שמרכיב את אותם הימים. ולצד ההמלצה לספר ממליצה גם על הסרט הטוב "לבד בברלין" שהופק ב-2016, עפ"י הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
שהיד

שהיד

דני בר

יום שישי. ערב. גשם מכה בעדינות על השמשות, עוד שבת שקטה. אור נרות, ארוחת שישי.
אלה מבלים בבית עם המשפחה. ההם בבילוי סוער. קבוצת נערים בעוטף עזה נפגשת בפארק קצת אלכוהול קצת קיטורים.
יש הישנים בשקט של עונג שבת אחרים מתכננים טיול בטבע לבוקר שלמחרת. תינוק באיו"ש, ילדה בתל אביב ישנים בשלווה במיטתם החמה מחבקים דובי חום מחייך. חדשות ynet הערב כמו בהדממה. שקט.. החיילים - חלקם בבית בחופשת שבת, האחרים – על משמרתם בעוד משחק כדורסל או טטריס בין שמירה לשמירה.. גלגל"צ מעדכן שהתנועה בכבישים בלי הפרעה זורמת.
שקט כך נדמה - באויר, בים, ביבשה - בכל הגזרות.
כך נדמה. רק נדמה..
בעוד אזרחי המדינה כולם - בני כל המגזרים, הדתות, הגילאים, הדעות, האמונות - בכל היישובים, שקועים בבילויי השישי שלהם,
עסוקים - 'ברווז עיתונאי', 'סוסון ים', 'חליל הקסם', 'חלילית צד' [המקסימה], 'בובה פראית' - והיצירתיות.. מה אתם יודעים, עוד ארוכה...לצדם של אבו עזלאן, יריב, ורד וערן - השטח בשקט רוחש בהם בעברית מתובלת במילים וביטויים בערבית מדוברת (ושוקראן תודה לדני בר, שהקפיד על פירוש המילים לצדן).
הם פועלים לילות כימים בפעילות מבצעית ומודיעינית וגם במכלול עניינים אישיים במקביל כשרובנו לכאורה חושבים שהימים שקטים.
בשהיד, מתואר סיפור אחד מיני רבים, סוערים בשקט ומסתוריים שמתמקדים בין השאר בסיכול הרע ושמתרחשים בו זמנית.
סיפור אחד אשר נע על ציר חברון-חלחול-תרקומיה-בית לחם-קראקאס (ונצואלה)-ירושלים-תל אביב. סיפור אחד שעוסק בפיגוע פח"ע בלב תל אביב.
ותוך כך מביא גם מתוכם, מרחשי ליבם של השותפים לעשייה. תמונות מחייהם, המניעים שלהם, הלך מחשבתם.

התוצאה היא תמונה סוחפת ומרתקת אל עולם הצללים, האנשים והפעילות הרוחשת.. בעיקר בלילות, גם בימים.
סיפור בין 205 עמודים. קראתי אותו ביומיים (נדיר מאוד) - מצד אחד הרגשתי שהוא נגמר לי מהר מדי. מצד שני - לטעמי, הוא נותן את הסיפור במינון הנכון. אין מילים מיותרות. אין גם חסרות.
ספר מתח שהשאיר הרהורים על המקום הקטן הזה בו אנו חיים. על השפיות לעתים אמתית לרוב לכאורה ועל כמה הסיר הזה מבעבע ונפיץ ועל כמה הוא יכול לרתוח ולגלוש ברגע אם לא עושים את כל המאמצים לסיכול ולמניעה.

הספר הוקדש ע"י הסופר "לאנשי שירות הביטחון ולעובדי השירות שאינם עמנו עוד"
ואני מוסיפה לסיום הביקורת, מילות הערכה לאנשי שירות הביטחון ולחיילי יחידות צה"ל שלצדם - הערכה ענקית ותודה על השקט..
ולדני - תודה על ספר מרתק ומעורר מחשבה.

** זוהי ביקורת של בינתיים לסיפור שהתפרסם במהדורה הישנה. בהמתנה לסיפור שעתיד לצאת במהדורה חדשה.

לפני 9 שנים•
התיקנים

התיקנים

יו נסבו

הספר השני של יו נסבו בכיכובו של הארי הולה.
הפעם נבקר בבנקוק המהבילה.
הארי הולה, כאן למעשה בהופעתו השנייה (לא מצליחה להבין את הרעיון מאחורי פרסום הראשון והשני רק לאחרונה), נשלף מהפאב השכונתי - אל עוד פרשת חקירת רצח.
גם הפעם בקצה האחר של הכדור.
גופתו של שגריר נורבגיה בבנקוק נמצאה ע"י יצאנית, כשהוא מוטל במיטה, בחדר בבית מלון מפוקפק.
הוא נמצא כשסכין נעוצה בגבו וחוצה את לבו.
בנורבגיה - ניסיון להשתיק את המקרה ולא להציגו כרצח. הסיבות הן פוליטיות / דיפלומטיות.. במקביל החלטה לשלוח בלש מנורבגיה שיוביל את החקירה, בין השאר מאותן הסיבות.
וכפי שהארי הולה הגיב כששמע פרטים ראשוניים לקראת המשימה אליה נשלח והתבקש לא לחשוב אוטומטית "רצח": 'ואללה יכול להיות שמדובר במוות טבעי..?!? מה אתם אומרים?!?' - כך, רק בסקנדינבית צינית ובתוספת אדי האלכוהול.
אמר ונחת אל רחובות בנקוק המיוזעים.
פרשייה פתלתלה, עקלקלה, מתוחכמת, תפורה היטב ומומלצת, הפעם בנוף המשוחרר, הלוהט והמיוזע, הלא מוכר עד מעיק לבלשננו המבריק.
באווירת סקס, סמים וטוקטוקים סביב, נחקרת עד לפתרונה פרשייה טובה שלא מסתיימת עד שהיא לא מסתיימת. התפתלות והשתלשלות הסיפור יזכירו במשהו את סגנון תפירת הפרשיות שיגיעו אחרי (אבל כבר הכרנו).

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
גרעין של אמת

גרעין של אמת

זיגמונט מילושבסקי

פולין. ורשה, סנדומייז'.

שלוש פעמים ביקרתי בפולין - גם בוורשה - לא' לא מצליחה לראות בה יעד לטיול. בילוי בטח שלא. שלושת הפעמים היו במסגרת ה'מסע לפולין' - אל ההיסטוריה, אל מחנות ההשמדה.
ורשה.
נמצאת גם היא במסלול המסע, אל העבר המעיק מנשוא שנמצא שם - בפולין של מתחת לפני השטח.
ומעל - מחייכת אל עוברי האורח. עוטה לבוש צבעוני שעוטף את האפור. מזמינה - נראית עיר מרתקת.
במבט מן הצד - תוססת. מתאמצת. ויותר מכל משלבת ישן וחדש. בין מזרח (אירופה) ומערבה. בין בבושקות ל- Galaxy S7
נהר הוויסלה שחוצה אותה, וזורם בה בשצף, הגשרים המחברים את החיים על הגדה המזרחית לאלו שעל המערבית.
ו... היא חיה - מאוד חיה.

התחושה המובילה: ורשה היא מיקרו לפולין כמאקרו - חווה הווה לא מגובש, מבולבל משהו, חיה הווה של בין לבין. נראית כמחפשת זהות. היא הייתה.. שואפת ל.. מחפשת עצמה - ובינתיים, נעה בין העבר המדמם (על כל משמעויותיו); הקומונסטי; הקודר. לבין עתיד שהיא רואה בו אידיאל, מביטה בקנאה אל שכנותיה ממערב, שואפת להיות כמותן, מנסה לחקות אותן. דמוקרטיה, פתיחות ונאורות, אולי אפילו קפיטליזם. מתנדנדת. נו, מה היא מזכירה לי, לעצמי מתלבטת? כן, זהו, ירדה התובנה - היא בין מוסקבה לברלין, זו התחושה.
כך גם תושביה - הפולנים של היום - בין אז לאחר כך, לא יודעים. מנסים לשכוח. רוצים. נפתחים. שמרנים. מתירנים. נסגרים - מתנדנדים.

זוהי בדיוק פולין שפגשתי גם ב"גרעין של אמת".
פולין. ורשה, גם סנדומייז' - העיירה בה מתרחש חלק גדול מן הסיפור (עיירה ציורית טיפוסית ומנומנמת. שאנשיה - מפתיעים. מפתיעים בניסיון לחיות כבר עתה, בהווה המבולבל, את העתיד המתירני והחופשי אליו המדינה שואפת, אך נופלים שוב ושוב אל העבר - תוך כדי הצמדות לאמונות טפלות. לפולחן. לגזענות ורתיעה מזרים, לסטיריאוטיפים. כן, הם רוצים להידמות למערב מחקים אותו כפי שהם מבינים אותו - ויוצא להם מבולבל - מתירני מדיי, פרוע מדיי, חופש ששכח גבולות וברקע כל העת העבר - סימני, גילויי, חשיבה אנטישמית כאן ועכשיו ו.. זה יוצא להם טבעי.

כל אלה מהווים את הרקע והתפאורה למותחן של זיגמונט מילושבסקי.
הבלש, תיאודור שצקיי (שכיאה לבלש תוצרת המערב - מוכשר ומבריק אבל מורכב, גרוש חדש, שרמנטי וכריזמטי ובודד - גם הוא) מגיע מהבירה המתחדשת אל העיירה המנומנמת כדי לחקור פרשת רצח מיסתורי של אישה מקומית.
בדרך לפתרון חקירת הרצח, תוך כדי סיפור סוחף, קצבי וטוב נמצא סימני דרך בדמות סוגיות עבר מטרידות שאינן נותנות מנוח. בדמות רמזי עבר כולל חשש שהרצח הינו אקט פולחן יהודי. בדמות עתיד רצוי מערבי שגם בו אין הרבה מנוח. הכול בתוך ההווה המבולבל. סימני דרך נוספים יהיו חייו האישיים ולבטיו של שצקיי, תיאורי הכנסיות ויצירות האמנות שבהן, המסורתיות הדתית.
הדרך כוללת סיפור מתח טוב, סוחף ולגמרי מומלץ. כשמעליו כמו מעופף שקוף ודינמי הדמון היהודי נוכח לא נוכח. ובקרבו - מוזכרים פה ושם האוכל, האווירה, התאורה – ש...לא כוללים את ה'פולנייה' הידועה..

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
החצר הפנימית

החצר הפנימית

דני בר

https://youtu.be/OER8dtQPF14

"כל מי שחיפש לו רגעים של שלווה ושל התעלות רוחנית, יכול היה למצוא אותם בה. כמו הילכה קסם על מבקריה, ידעה החצר להרגיע את הנפש הסוערת, לרכך את טון הדיבור החד, ללטף את הכאב. אם השדרה הייתה מפלטם של האוהבים, הייתה היא מפלטן של הנשמות האבודות ושל הכמהים לשלוות נפש" (עמ' 132).

ואני מוסיפה: כל מי שחיפש לו רגעים של סערת רגשות, התרגשות, פעילויות גלויות וצללים של מתחמקות - יכול היה למצוא אותם בה.
ועוד מוסיפה: אילו יכלה זו לספר את שראתה ושמעה ו'חיה' במשך השנים – איזו היסטוריה אפשר היה לגלות.. באמצעותה.

ובא דני בר, סופר הספר ומביא פרשה עלומה מהזיכרונות הטמונים בה.

החצר הפנימית 'חיה' חיים מלאים גלויים וסודיים, בלבו של כפר הנוער בן שמן. באותן השנים, הכפר כמו אי-יהודי בתוך סביבה אחרת. את שדותיו המערביים חוצה ואדי ג'ינדאס. לוד וכפרים ערביים סביבו. משפחות ספורות חיות בתחום שטחו עוד בטרם הוקם הכפר (בשנת 1927 על אדמות בית החרושת "חדיר") ונשארות שם (ביניהן משפחת פרימן, המשמעותית במהלך הסיפור), להגיע לכפר – היה כמו להגיע לקצה העולם.

הסיפור שלפנינו מתרחש שם, בכפר, בשנים 1939 – ינואר 1940

בארץ שולטים הבריטים. הסביבה רוחשת פעילות, היישוב היהודי באמצעות ה"הגנה" והמחתרות האחרות בפעילות חשאית המשחקת בכללי משחק כפול: מאבק בבריטים (ולעתים גם אל מול היישוב הערבי) לטובת המטרה: עצמאות - מכאן. הימנעות בהגדרה מפגיעה בפיקוד הבריטי תוך הבנה שהם ינהלו את המאבק בגרמנים אם אלו יגיעו לא"י - מכאן.

ובתוך הרחש-בחש הביטחוני והאחר סביבו, בכפר החינוכי בן שמן החיים החינוכיים והערכיים והחברתיים - מתנהלים. במרכז ניצבת כאמור - החצר הפנימית – זו ראתה ושמעה כל כך הרבה, מה הרבה? הכול – היא אוצרת בתוכה אינסוף גלוי ואינספור סודות, והיא החצר הדוממת-חיה את מרכז הפעילות של שני הסיפורים המשתלבים זה בזה:

הגרעין: 1939-ינואר 1940 סיפורה ההיסטורי של פרשת ריגול (אפילו כפול) עלומה ושל תעלומה הקשורים בכפר בן שמן וכן סיפורה של הפשיטה הבריטית בפיקודו של מורטון על הכפר. הפרשה, התעלומה, פתרונה - הם מרתקים. לא פחות מכך – הדמויות, חלקן אמתיות, חלקן מבוססות על אלו שהיו – מעניינות, צבעוניות, שונות כל כך – הכול מתגבש לסיפור מתח סוחף.

המעטפת: מעניקה היכרות עם ההווי והחיים בכפר הנוער בן שמן באותן השנים 1939-1940, את הכפר ייסד (בשנת 1927) וניהל ד"ר (זיגפריד) להמן, רופא ילדים ואיש של אידיאולוגיה וערכים. הוא ראה בכפר ובדרך החינוך ייעוד, גר בו עם משפחתו והקדיש את חייו למטרה: הצלת הילדים (בשנים המדוברות מאימת הנאצים). וחינוכם בדרכו. הטמעת הציונות והתרבות, אהבת האדמה והעבודה החקלאית וחינוך לאהבת האדם באשר הוא אדם מתוך כבוד ושוויון. ד"ר להמן, אדם נהדר וקצת נאיבי שהאמין וחתר לדו קיום בין היישוב היהודי והערבי. לצדו של ד"ר להמן שקקו החצר והכפר דמויות נוספות של מחנכים ושל צוות העובדים, גם כאן הן מרתקות, צבעוניות, מגוונות ובסיוע החניכים - מובאת האווירה אותה אפשר ממש לחוש: חיי הנוער, ההווי בחול ובשגרה, בשבתות ובחגים, מסורת המוסיקה הקלאסית, הנגינה ואפילו האופרה שליוו את הכפר כולו בשחרית מוסיקלית, ובמפגשים מוסיקליים רבים נוספים בשבתות ובשגרה. ובמרכז בכפר והעשייה, כמובן - החצר - החצר הדוממת החיה שראתה כל כך הרבה ושנוצר סביבה הווי של עצמו – ילדים, נוער ומבוגרים. לילות וימים בשלל גוונים. שמחה ועצב. אווירה חגיגית וימים נוגים. אהבות ראשונות וכאלה נסתרות, וקנאות ובכי וצחוק ושיחות. ימים של מתח ודאגה ושל רגיעה ושלווה. שבתות בלבן וימי חול בכחול. עבר, הווה, קשרים מתהווים, הרפתקנות, שובבות, היסטוריה, לילות וימים - גלוי ונסתר - דמויות ברורות וצללים והכול עוטף את סיפור הגרעין בנוף ילדותם של החניכים, לחלקם יזכר כגן העדן של ילדות.

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח"

הסיפור מובא בסגנון הדיבור ובשפה האופייניים לאותן השנים. מתובל פה בביטויים בערבית, שם ביידיש, ממש מכניס לאווירה.

ולסיום, הערה לדני בר – לא קורה הרבה שסופר הספר קורא את הביקורת. חשבתי, הנה הזדמנות פז "להיכנס" בך קצת בביקורת נוקבת. מצטערת, לא מצאתי. אהבתי את סיפור המעטפת ואת הגרעין. אהבתי גם את ההקדשה בתחילתו: "באהבה רבה לחניכי כפר הנוער בן-שמן לדורותיהם" בכתיבתך, בין השורות ובתוכן, חשפת את הקשר העמוק שלך אל הכפר. אל חניכיו ומחנכיו לדורותיו. הבאת את נוף גן העדן של הילדות ביופי של סיפור. תודה תרתי-משמע.
.
https://youtu.be/OER8dtQPF14

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
נשים קטנות [מהדורת 2011]

נשים קטנות [מהדורת 2011]

לואיזה מיי אלקוט

סיבוב קטן בחנות הספרים, ושוב חוזר הקטע הזה. כמה פעמים הוא כבר הביט בי הספר "נשים קטנות". קחי אותי, כדאי לך, מבקש. מביטה בו בחזרה - היי, רוצה אותך אשמח שתבוא, ממש, אלא ש.. אבל גם, לפני מלא שנים - בשנות הנעורים קראתי אותך, בגרסה אחרת. את הסרט ראיתי כמה פעמים.. וכעת שוב - אתה כאן, אני כאן - אבל בעייה, אין לי בנות - שבטוח בטוח יקראו בך ויאהבו את הסיפור וישמרו אותך לתמיד. רק בנים יש כאן אתה מבין, והם כאלה.. אתה כמו לא שייך עם הכריכה הזו וציור הבנות והסיפור הקלאסי המקסים. אז, למי אקנה אותו?
אל תרגיש בודד, חכה מעט, תיכף וודאי תגיע איזו נערה ותקנה אותך, תלך איתה ויהיה לך טוב..
או אולי, ובעצם, לא, כן.. יודע מה - הסרט נהדר - אתה, בטח גם. אז, אז למה שלא תהיה על המדף ומדי פעם תדופדף?
יש... וכשהוא כבר בשקית, בדרך הביתה - רואה בדמיוני את המבט של הבנים - מה זה, מה עושה פה ספר ילדות? קטנות? אולי קנית גם סרטים של צמות? מה נהיה ולמה הוא פה? ושוב מהרהרת ונזכרת, כן, גם שמלות מתוקות של ילדות תמיד הביטו בי בחנויות, החזרתי מבט - קצת זועם ולא מאוד נעים - בדרכי אל מדפי בגדי הספורט של הבנים. אז הפעם, החלטתי, "נשים קטנות" אתה בא איתי הביתה, אז מה אם ישתעשעו הבנים, אז מה אם מזמן עברתי את גיל הנעורים...

ימי מלחמת האזרחים בארצות הברית, החל מ- 1869 והשנים שאחריה. בית פשוט בעיירה כפרית, בבית משפחת מארץ' ארבע בנות מתבגרות, אתם כבר מבינים... - לכולם זו תקופה לא קלה, ימים של מלחמה, אב המשפחה כומר שיוצא אל החזית. לא פשוט שמבחינה כלכלית. יש מצוקה קצת עוני, כל אלה הם הרקע לסיפור התבגרותן של ארבע הבנות: מרגרט (מג) הבכורה - רצינית, אחראית ושקולה, אמא קטנה. ג'ו המקסימה - מרדנית ופרועה, ילדה שובבה ושמחה שחולמת להיות סופרת. אליזבת' (בת') ביישנית וטובת לב שרוצה לרצות את אבא-אמא-והאחיות רק שיאהבו אותה ויהיו מרוצות למרות שבסתר לבה הייתה מעדיפה להסתגר ולנגן כל היום בפסנתר, היא השברירית מכולן, חולנית וחלשה. ואיימי הקטנה, רכה ועדינה שחולמת להיות ציירת. בקטע של מותרות, בגדים ובנים ועזבו אותה משאר העניינים..
אבל אין מותרות, יש קשיים בחיי היומיום. יש שכנים עשירים וזה מקשה - ו.. חלומות זה יפה אך יש משימות של עבודה בבית ועזרה בפרנסה, יש גם משברים. ברקע הרבה צחוק וכאב. ניצני פמיניזם ומי שבעד ומי שלא. הווי, חוצפה ותמיכה הדדית, רצינות ורוח שטות. עם הסיפור הראשון שנכתב בתקווה שיהיה לספר. הציורים והתקוות. ריבים ותככים לצד הרבה אחוות אחיות ודאגה הדדית. אהבה ראשונה. קנאה ראשונה. חלומות ומחלה שהמיתה את אחת הבנות. המלחמה שנגמרה האחות הראשונה שנישאת, וזו שנוסעת מאוכזבת אל הפרופ המבוגר למצוא אולי את הטוב בארץ אחרת.
הוא כל כך פשוט, סיפור קלאסי נאיבי מלא תמימות שמלווה ארבע נשים קטנות אל ההתבגרות.

יודעים מה - הוא מקסים. הוא כל כך מתאים לנשים קטנות בכל הגילאים. ממתק מנחם לימים קרים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

מעגל נסגר ומעגל נפתח.
בכל אחד כמעט יש מעט או הרבה 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו, שאנשים נגעו בו, שהחיים פיתחו אצלו רגישויות והפכו אותו לכזה.
כבר בילדותו או נעוריו או רק בבגרותו או רק בערוב ימיו.

לא, אין ילדים מקולקלים - יש ילדים, נערים, מבוגרים - כה רגישים לאירועים, לתגובות או נגיעות אנשים, למצבים - שהם מגיבים ב"קלקול".

לא, אין ילדים מקולקלים, מה זה 'ילד מקולקל' - כך הגבתי לביקורת הראשונה שקראתי לספר הזה ועוד הוספתי שקשה לי עם שם הספר. מה פתאום 'ילד מקולקל', אין דבר כזה.
ודרור שגב, כותב הספר השיב לי - אשמח שתקראי, אח"כ נדבר על ילדים מקולקלים, גם על השם.
אקרא ואגן על הדברים שלי, חשבתי. קראתי. התחברתי אל הסיפור במעגל משלי שנפתח ונסגר. כל כך התחברתי. והשם - הכי מדויק.

סיפורם של אברם ושל ערן ושל אברם וערן. ותהליך של טיפול פסיכולוגי. ודיאלוג וחיבור מופלא. ושני מעגלים שנסגרו ונפתחו.
אברם, פסיכולוג קליני שעובד עם ילדים ונוער, 'מתקן נפשות מקולקלות' כך מגדיר עצמו - איש נהדר ו'מקולקל' שהחיים, הרקע והאבדן שחווה, החסך הרגשי, האנשים שנגעו ולא נגעו בו בחייו והפצעים והרגישויות בעקבות - והפציעה הפיזית במלחמה - כל אלה קלקלו אותו והוא לא חדר את המעגל שלו שנפתח כשהתקלקל, עד שערן.... המטופל - נגע בו.
ערן, נער צעיר ומקסים שבגיל הכי רגיש חווה אבדן אם, ונפצע רגשית - שהחיים הקצרים, הרקע והאבדן, החסך הרגשי והרגישויות שלו, הקרובים לו והרחוקים יותר שנגעו ולא נגעו - 'קלקלו אותו' ופתחו לו מעגל - עד שאברם... המטפל - נגע בו.
שניהם מתחברים כמעט לאחד.
דרך הטיפול ודרך עוד מעגלים מחברים - החיבור של שניהם למוסיקה (לאותה המוסיקה) שמהווה עבורם את מוסיקת חייהם, מקום הבריחה, השקט, השלווה הרגעית. החיבור של שניהם למילים הכתובות (המילים שמדברות לאברם את ערן ואת עצמו) ושמהוות עבורם את המילים של חייהם ומהוות עבורם את סיפור חייהם, מקום בריחה, שקט ושלווה רגעית.
והם שקטים, כל כך שקטים וספונים במוסיקה, במילים ובעצמם.
סיפורם של שני "פצועים שקופים".
כל זה במעגל החיצוני, אם נכנס פנימה, אצל שניהם בשעת המשבר - האחד בעקבות פציעה פיזית. השני פציעה נפשית - הבחירה הייתה בהיעלמות כשיטת התמודדות. הפצוע בגופו בצעירותו (אברם) נאלם ונעלם אל תוך שתיקתו עד שהגיעה פיה קסומה והחזירה אותו, שחררה אותו. וזה הפצוע בנפשו (ערן) נעלם - סיפור היעלמו מהווה את תעלומת הסיפור והגרעין המרכזי. וגם שם נוכחה פיה קסומה.
בנוסף, חוו שניהם, בהיותם בגילאים דומים, אבדנים מטלטלים. ושניהם בעקבות הטיפול - החלו בתהליך הדדי של התגברות על האבדן והגעה למצב של 'אבל' (קודם לא המטופל, גם לא המטפל (שחשש להיכנס אל עצמו פנימה) - לא הגיעו לשלב עיבוד האבל בגלל החלל השחור הכואב שנפער בגופם החריד, ערער ולא אפשר להם למלאו בנחמה, בכאב, ואח"כ באמצעי הבראה - הם אפילו לא הגיעו לרמת המחשבה הפנימית.
זה ילד מקולקל, וזה ילד מקולקל, שניהם "מקולקלים" שלמעשה במעגל החיצוני תקנו אחד את השני - שחררו החוצה את הרגשות, ופרמו את את הקשר המסואב או ה"חור השחור" בגוף, כן למדו למלא שניהם בהדרגה במוסיקה ובמילים - כך מצאו נחמה וערוץ בריחה לרגעים ושעות מאותם החללים שיצרו האבדנים, הקשיים, הרגישויות..
'מתקן הנפשות' תיקן את 'הילד המקולקל' - ואת עצמו במקביל. ובשורה התחתונה - לפעמים ה'מקולקלים' הם הכי מתוקנים שיש, רק צריך להראות להם את הדרך.. ואז, מעגל נסגר ומעגל נפתח..
עד כאן הרקע העוטף לעלילת הסיפור. עלילה שמתחברת ומתפתלת ומתחברת, מותחת ובעיקר נוגעת.
הסיפור נפלא בעיניי. סיפור רגיש ומרגיש עד הקצה, מלא חמלה, והבנת הנפש ה'מקולקלת'.
"שווה שתיקה של כבוד" - כתב ד' שגב כשתיאר את הנוף המדברי הקסום, משפט שמשתלב נפלא עם המוזיקה המנחמת.
אברם וערן - אחד הם? לא קשה לנחש שערן, כשיתבגר, יבחר לעסוק ב'תיקון נשמות מקולקלות' - מעגלים.

לדרור שגב (יתרון לדעת שהסופר קורא את הדברים), אהבתי מאוד את הקשרים והחיבורים. הצגת הקשרים הסבוכים וההתרה שלהם. הסערה והשלווה, וככה על הדרך -גם את השיעור במוסיקה.
באופן אישי ובמילים הכי גלויות וכנות - הסיפור נגע בי בעצבים הכי פתוחים ופצועים. וערן ואברם ושאר המשתתפים - הולכים איתי במחשבה כבר כמה ימים.
ואני מרשה לעצמי לנחש, לא, לא קשה לנחש - שגם אתה, הסופר, שם קצת בתוך הדמויות.. כותב סיפורים ומחברם למוסיקה, מדבר אותך במילים ותווים, והצליח לך. ותודה.

סיפור שיגע וידבר אל כולם ובטח למי שמטפל ונוגע בנשמות של 'אנשים מקולקלים'.
מניחה אותו בקליניקה על המדף - שיזכיר - תמיד כשמעגל נסגר ומעגל נפתח ובכל אחד יש גם יותר או פחות 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו לכזה.
לא, אין 'ילדים מקוקלים' - יש ילדים ונוער ומבוגרים כה רגישים לאירועים, לנגיעות אנשים, למצבים, שהם מגיבים ב"קלקול" - ואנשים 'מקולקלים' יכולים להיות הכי מתוקנים בעולם, אם סוגרים ופותחים אצלם מעגל בדיאלוג תיקון מושלם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•

ביקורות נוספות על "נשות הניחומים"

נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

טוב, אני חייבת לכתוב פה מילה על הספר "נשות הניחומים" של רות הלו.
זה ספר שלא קל לקרוא, באמת. הוא מספר על נשים שנחטפו בזמן מלחמת העולם השניה והפכו לשפחות מין של הצבא היפני. כן, זה נשמע נורא – וזה גם באמת נורא.

הקטע הוא שהעולם ברובו אפילו לא מודע לזוועה הזאת. כאילו שזה איזה סוד קטן שאפשר לדחוף מתחת לשטיח. ועד היום כולם מסירים מעצמם אחריות, מעדיפים להתכחש, לשכוח.

מה שמדהים זה שהלו מצליחה להביא את הקולות של הנשים האלו, שלא נתנו להן לדבר. אתה קורא ומבין שכל שם, כל סיפור, זה חיים אמיתיים שנשברו. וזה שורף בלב.

לא ספר קליל, לא נעים, לפעמים ממש כואב. אבל חשוב. אולי אפילו חובה. כי אם לא נדבר על זה – זה פשוט יעלם, ואנשים ימשיכו להגיד "לא ידענו".

לפני 8 חודשים•ציפור דרור
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

בחודש יולי 1937 ביימו היפנים תקרית בשוליה המערביים של העיר בייג'ינג,שלימים תיקרא בשם תקרית גשר מרקו פולו, וזו היתה למעשה יריית הפתיחה לכיבושה של סין כולה.
אחת מתופעות המלחמה הזו נקראת "נשות הניחומים". (ביפנית= יאנפו. יאן-נחמה, ו-פו- נשים) נשים? ילדות! היפנים פיתו ילדות ונערות סיניות באמתלות שווא כמו פרסום מודעות בעיתונים ובה מציעים עבודה בעלת הכנסה יפה. נשות הניחומים זה מושג שהוא למעשה מכבסת מילים לזנות. הילדות נעקרו מבתיהן, ממשפחתן, הוסעו לערים אחרות, ושם נכלאו תחת שמירה כבדה והדוקה,ובתנאים לא תנאים הוקמו מחנות של נשות הניחומים, והנערות הפכו לשפחות מין. הן קיבלו גברים יפנים מסביב לשעון, נאלצו לספק את צרכיהם, תוך כדי התעללות מצידם. מכות, בעיטות, ואגרופים- ולקינוח אונס אכזרי. ובכלל, הרוע והאכזריות מצד היפנים לא ניתנים לתיאור. ממש.

האבסורד הכי גדול הוא זה שרעיון הקמת נשות הניחומים עלה מתוך הבנה מצד היפנים שאם יהיה מקום כזה מסודר בו יוכלו היפנים לבוא לספק את צרכיהם, כך יימנעו מעשי אונס המוניים, והדבר יביא לשקט נפשי של החיילים. מה שקרה בפועל, שמעשי האונס לא נמנעו,והתרחשו שם מדי יום ביומו,והיו בחסות השלטון היפני אשר נתן ידו לדבר המזעזע הזה.

היפנים הכינו מסמך ובו הכללים להתנהגות במחנה, כולל שעות ביקור, זמן ה"שימוש", כן, הנערות היו רק כלי שמשתמשים בו ותו לא,חובת שימוש בקונדום היא בגדר חובה, וגם זאת סיפקו היפנים. היו גם "תאונות עבודה", נערות שנכנסו להיריון. כמובן שההפלות שעברו נעשו בתנאים לא תנאים, ועוד באותו הערב, כשהן עדיין מדממות וכואבות נדרשו לחזור לעבודתן, והמשיכו לעבור מעשי אונס אכזריים, כשהיפנים אונסים את גופן, אך יותר מכל את נשמתן.

הסיפור נע על שני צירי זמן, האחד אי שם בשנת 1938, בזמן שקרו הדברים, והסיפור השני עכשווי, והוא מתנהל בבית המשפט ביפן, בה תובעות מספר נשים שהיום הן נשים מבוגרות, את ממשלת יפן על הזוועות שנעשו בהן.

במרכז הספר עומדת דמותה של מיאן, היא בת שלוש עשרה, חיה עם משפחתה בכפר קטן ועני בדרום סין.משפחתה מתפרנסת מגידול אורז, כמו רוב תושבי הכפר. יש שנים שאין יבול, ואז אין כסף, ואין מה לאכול. כשאביה של מיאן נתקל במודעה בעיתון המחפשת נערות מגיל ארבע עשרה עד עשרים וחמש לעבודה המכניסה כסף טוב, מחליט שזהו פתרון טוב, ואולי בזכות מיאן שתשקר קצת בקשר לגיל שלה, תוכל המשפחה להתאושש קצת.וההמשך ידוע..

השבר הגדול הוא שהבנות נחשבו בעיניי הסינים למשתפות פעולה, וזה שהן היו קורבנות בעצמן לא נחשב בעיניהם. בסין של אותם ימים ציפו מאותן הבנות להתאבד. החברה הקיאה מקרבן את נשות הניחומים, הן היו גרועות בעיניהם יותר מהיפנים.

הסיפור מרתק מעצם הנושא, מאמיתות הדברים. לא פחות מרתק וכדאי לא לדלג על אחרית הדבר, ובו מספרת רות הלו מה הביא אותה לכתוב את הספר, ותודה לך על שהארת את הסיפור הזה,וזה היה נושא הדוקטורט שלה.
ועוד נקודה מעניינת: הספר תורגם מגרמנית,אך המחברת היא ישראלית לשעבר, ובפרק התודות היא מודה להוצאה ולמתרגמת שפירסמו את הספר במולדתה.

חשוב, מחכים, ומרתק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•dina
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

המלחמה היא מרחב אלים ומסתבר כי המלחמה יכולה להוציא מבני האדם יצרים ומעשים מהזן הנחות והשפל ביותר. במסגרת עבודתי אני מדריך טיולים רבים ליפן וכן למדינות אשר הרכיבו פעם את יוגוסלביה. בקריירה הקודמת שלי נסעתי עשרות פעמים לגרמניה. בכל אחת מהמדינות האלו יש לי חברים והכרתי שם אנשים חביבים ומסבירי פנים. אולם בכל המדינות האלו, נעשו בעיתות מלחמה פשעים שקשה להבין כיצד יכולים היו להתבצע.

רבות כבר נכתב על אלימות מינית בסכסוכים מזוינים, ובאמנת ז'נבה שנחתמה בשנת 1949 אף מוקדש סעיף מיוחד לזכויותיהן של נשים להגנה מפני אונס, סירסור לזנות ופגיעות דומות. אונס הוא כלי רב משמעות בהקשר של מלחמה. מטרתו המחרידה כפולה – לא רק הסיפוק הישיר של יצר האלימות של החיילים אלא גם השפלה של האויב. זה מה שעשו היפנים בכל מקום אליו פלשו בשנים של מלחמת העולם השנייה ועוד לפני כן בשנות ה-30.

החל משנת 1932 אז פלשו היפנים לחבל מנצ'וריה בסין, הם החלו להקים במקומות בהם שלטו "תחנות ניחומים" כהגדרתם שהיו בעצם בתי בושת שמטרתם לספק את החיילים ובכך למנוע מעשי אונס באוכלוסייה האזרחית. בתחילה התנדבו זונות יפניות לתפקיד, אך עד מהרה התברר כי קיים מחסור כוח אדם והצבא היפני החל "לגייס" נשים וילדות מקומיות במרמה ובחטיפה. נשות הניחומים, כפי שנקראו הנשים הללו, היו בפירוש שפחות מין שחוו עשרות מעשי אונס מידי יום על ידי החיילים היפנים. זה קרה בסין, קוריאה ובפיליפינים.

פוליטיקאים יפנים טענו במשך שנים כי לא היה מדובר בפעולה מאורגנת וממוסדת של הצבא או הממשלה וכי הנשים סיפקו את שירותי הזנות מרצונן החופשי ואף תוגמלו כלכלית ביד רחבה. מנגד, טענו קוריאה וסין כי מדובר היה בזנות ממוסדת בכפייה על ידי השלטון, דבר המוגדר כפשע מלחמה ואף כפשע כנגד האנושות.

נושא נשות הנחמה, יחד עם סוגיית ספרי החינוך היפנים אשר מתעלמים מפשעי המלחמה שבוצעו על ידי יפן בזמן מלחמת העולם השנייה, היוו מכשול ביחסים בין שלושת המדינות. סין וקוריאה טוענות כי יפן מתכחשת לעברה האפל ומעולם לא הביעה חרטה או צער על המעשים, וזאת בניגוד לגרמניה, אשר לקחה אחריות מלאה על פשעי הנאצים ואף דאגה לפיצוי חלקי של הקורבנות.

ספרה של רות הלו מביא את סיפורן של חמש נשים סיניות, שורדות "מחנות נשות הניחומים", המופיעות בבית המשפט ביפן, נאבקות להכרה בעוול שנגרם להן ודורשות התנצלות פומבית ופיצוי מממשלת יפן. קורות חייהן הבדויים של הדמויות מבוססים על עדויות של נשים שנחטפו ועונו, ומבחינתן המלחמה עדיין לא תמה. הטרגדיה הכבדה של נשים אלו לא הגיעה לידי סיום עם כניעתה של יפן במלחמה. רבות ממי שהצליחו לשרוד סבלו מעקרות ומטראומות נפשיות. נשים אלו נדחו על ידי משפחתן ועל ידי החברה בסין מכיוון שהן חללו את כבוד המשפחה והמשפחות ציפו מהן לשים קץ לחייהן כדי להציל את המשפחה מקלון חברתי.

הזמן כידוע עושה את שלו וכנראה שרובן המכריע של אותן נשים ששרדו, כבר נמצא היום בעולם שכולו טוב אך ספרה של רות הלו נועד לתרום את חלקו להנצחת זכרן ולמען לא ידעך הסיפור הקשה הזה.

על הנושא הזה, עשתה רות הלו את עבודת הדוקטורט שלה.

ספר לא קל אך מומלץ ונקרא מהר מאוד.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

וואו איזה ספר קשה.

היה לי קצת רקע אודות יחס היפנים לעמי מזרח אסיה האחרים אבל לא תיארתי לעצמי את האכזריות והברוטליות... מזעזע.
סיפורה של מיאן שגדלה עם משפחתה בכפר פשוט ודי פרימיטיבי.
המשפחה מגדלת אורז וחיה בעוני גדול אבל בסך הכל היא נהנית מילדות מאושרת.
כשמגיעה הצעה ללכת לעבוד בעיר ולהרוויח כסף עבור משפחתה, הוריה לא חושבים פעמיים והיא נשלחת עם ילדות ונערות רבות הרחק.
ישר לגיהינום.

"נשות ניחומים" הוא מונח סטרילי בו השתמש הצבא היפני לתאר נערות ובנות בהן הוא השתמש כזונות לטובת חייליו.
היא מתארת את המעבר החד מהכפר לזוועה אליה הגיעה, את האכזריות, האונס, המציאות היומיומית הבלתי נתפסת.
הבריחה שלה והנסיון לבנות חיים חדשים.

ספר שכתוב היטב, סוחף וחשוב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מיירון
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

בתקופה שאירופה חששה מהצורר הנאצי, התחוללה מלחמה נוספת במזרח אסיה, מלחמת סין ויפן שעליה אפשר לקרוא ברשתות השונות.

המלחמה החלה ב-7 ביולי 1937, וכשנתיים לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. הפלישה של היפנים לסין, הייתה חלק מהאסטרטגיה, להשתלט על שטחים במזרח אסיה. לא מעט ספרים וסרטים עסקו בחייל היפני המפלצתי!

הספר הזכיר לי משפט שנאמר על ידי סבי הסלוניקאי לפני הרבה שנים: "החיילים היפנים הם הנאצים של אסיה". כיום, בחלוף הזמן אינני זוכרת את ההקשר ולמה נאמרו הדברים. אני יכולה רק לנחש, שהמשפט הושמע בעקבות תוכנית רדיו כלשהי, ששודרה ברשת א' שהיתה חביבה עליו.

בפרוזה הנוכחית הגברת רות הלו, הניחה בפני הקורא פצעים, שהגלד עוד מונח עליהם!!!

בספר "נשות הניחומים" הגלד "נעקר", וכתוצאה מכך הנוזל החם והאדום פורץ שוב מהפצעים הללו. לדעתי את קילוף הגלד, גברת רות הלו עושה בהצלחה רבה בעזרתה של גיבורת הספר: "מאין לינג".
"נשות הניחומים" הן אותן נשים שאולצו לשמש זונות במחנות הצבא היפני שכבש את סין.
השם על שם משימתן: לשמש נוחות מינית לחיילים היפנים".
עקב מצוקה כלכלית נערות נמכרו על ידי הוריהן לכל דורש: גברים עשירים, מפעלים וארגונים למיניהם. ב"נשות הניחומים" רות הלו, מציבה מול הקורא את גורלן של הנערות הללו.

הנערות נוצלו ונאנסו על ידי החיילים היפנים. הן נדבקו במחלות, הושפלו, הוכו ונרצחו. כל נערה קיבלה תא קטן של מטרים ספורים, עם קערת מים, ואולצה לספק את צרכיהם המיניים של החיילים היפנים בסרט נע!

כל מי שניסתה לברוח מהמחנה – דינה היה דין מוות ביסורים! אם במקרה נערה הצליחה לנוס מהמחנה, כל עוד נפשה בה ועוד נותר בה מעט צלם אנוש, המשפחה התנכרה להם...

להלן ציטוט מעמוד 186: "אמא, עזרי לי בבקשה. אין לי לאן ללכת. את אימא שלי. אין לי איש מלבדכם. אתם המשפחה שלי."
אבל אבי חזר וצעק: "את כבר לא הבת שלנו! את זונה! שכבת עם האויב! את זונה יפנית!".
"אבל הרי לא עשיתי את זה מרצוני! הכריחו אותי! אני הקורבן! מדוע אך אחד לא מבין את זה?"
"היתה לך ברירה, יכולת להתאבד. למה לא התאבדת?"
אבי לא גילה רחמים. ..."את כבר לא הבת שלנו. הסתלקי ושלא תחזרי לעולם!"

את החיזוק להתנהגות המשפחה והסביבה ל"אשת הניחומים", שהצליחה לשרוד, הסינים שאבו ממעצב התרבות הסינית "קונפוציוס". להלן מס. ציטוטים מבית מדרשו:

ציטוט מעמוד 126: "אישה משכילה מביאה רק צרות ואי נעימויות, לעולם לא יתרונות!"

ציטוט נוסף מעמוד 127: "משימתה העיקרית של האישה לפי תורת קונפוציוס היא להביא ילדים לעולם. "מאה בנים, אלף נכדים!"

לפי תורות של קונפוציוס מי שזנתה – דינה להתאבד ועל אחת כמה וכמה מי שזנתה עם האויב!

מאין לינג נולדה ב-1924 להורים אנאלפביתיים וגדלה עם שני אחיה, בכפר קטן בדרום סין.

משפחתה הייתה משפחת איכרים, שהתפרנסה מגידול אורז ופרחי משי. האם עבדה קשה כדי לפרנס את ילדיה ומאין העריצה אותה: "אמי הייתה המופת הגדול שלי". (עמוד 12).

האב הקדיש את חיו לעבודה בשדה, ובערבים נעדר מביתו ובילה עם חבריו בכפר. הוא נחשב לכעסן ובעיתות שהיה עטוף בענני שיכרון, ואחרי המפגש עם חבריו, הוא לא נהג "בנחמדות" לאשתו וילדיו. על אף העוני והקשיים, הוריה היו תלויים האחד בשני ואוהבים. במסגרת התנאים ואילוצי הזמן, זו היתה משפחה מאושרת, ולילדים הוענקו אהבה וביטחון.

לימים, שינגפי - אחיה של מאין, עזב את בית ההורים והלך אחרי אשתו בניגוד למסורת. אחותה- שיאופו שהייתה צעירה ממאין ב-3 שנים, נישאה ונותרה בקרבת המשפחה.

לצד נופי טרסות האורז היפיפיות, בצל העוני והפיתוי לפרנסה, מאין מצאה את עצמה במחנה של "נשות הניחומים" עם נערות נוספות. היום ששונה שמה ל"מישיקו", זה היה יום הקמת הגדר, שהפרידה בין הנשמה לגופה של מאין.

כל מה שהפריד את מאין מהבית, היה בסך הכל שער אחד בלבד!

השער שהוציא אותה מילדות מאושרת ישירות לגיהינום, ולמקום שהגוף הפך להיות רק עטיפה.

ה-18 בפברואר 1942 היה בשביל מאין היום ששינה את חייה ציטוט עמוד 84:
"לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי איך אגיע הביתה. אבל הייתי חופשיה, חופשיה, סוף-סוף!"
מאין הצליחה לברוח מהגטו היפני, ולא נתנה לאותם חיילים פרועים, וחסרי לב ליטול את חייה הפיזיים.

עדותה של מאין ונשים נוספות, פתחו חלון לכל העולם, בבית משפט יפני עם שופט יפני!
למרות שהחיילים היפנים גזלו לנערות הללו את החיים, הכבוד והילדות, הן לא זכו למשפט צדק!
העדויות רוויות בדם, חסרי הרחמים, ומעשי הזוועה, לא מנעו מהשופט לשנות את פסק הדין שהיה ידוע מראש.

המאבק הציבורי לתביעת העם היפני, התנצלותו כולל פיצויי לנשים ששרדו, החל בסוף שנות השמונים. עד היום יפן לא נטלה על עצמה, את האחריות, למעשים שהחיילים היפנים עשו בגופן של אותן נערות ולא התנצלו.

פיסת ההיסטוריה המובאת ב"נשות הניחומים", מהווה אנדרטה לאותן נשים, שחומת נשמתן נטרפה על ידי ציפורניים חדות ללא חמלה. לאורך שנים הסיפור של "נשות הניחומים" הושתק מהסיבות של נוחות כלכלית ופוליטית.

גברת רות הלו חושפת את הקורא לתקופה היסטוריות ועובדות עוצמתיות ומצמררות.

מעת לעת מצאתי את עצמי מניחה את הספר לצידי כדי לעכל את מה שעיניי קוראות.

הסיפור של מאין חייב להמשיך להדהד בעולם!

"נשות הניחומים" הוא ספר חובה שנקרא בנשימה עצורה, קשה, כואב, לא קל לקריאה, מרתק, מעניין, וחשוב!

אני אישית גמעתי את הספר ביומיים, וכמו תמיד בספרים עוצמתיים, בסיומו פניתי ישירות לד"ר גוגל וויקיפדיה להשלמת חוסרים בארגז הכלים שלי.
"המין האנושי חייב לשים קץ למלחמות לפני שהמלחמות ישימו קץ למין האנושי (ג'ון קנדי)
ואני מוסיפה למשפט הזה "ה ל ו ו א י ".....
אל תפספסו את הספר הזה.
לי יניני

לפני 11 שנים•
★★★★★
•לי יניני
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

הספר מספר את סיפורן של נשים סיניות שנכלאו ואולצו לשמש כשפחות מין של הכובשים היפנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. סיפורן המזעזע של מאות אלפי הנשים הללו (מאות אלפים!) הושתק לאורך השנים, גם על ידי התוקפים היפנים, שמסרבים להכיר בתופעה וטוענים שרוב הנשים היו זונות שעסקו בכך מרצונן, וגם על ידי החברה הסינית שממנה הגיעו הקורבנות. באופן שקצת הזכיר לי את היחס של החברה הישראלית בשנות החמישים לניצולי השואה - תערובת של סלידה, רתיעה ובושה - גם החברה הסינית דחתה את הנשים שהצליחו לשרוד את האונס הברוטלי שעברו במחנות.

הסופרת רות הלו - ישראלית שחיה בגרמניה - למדה סינולוגיה והיא דוברת סינית. במהלך חיפוש אחר נושא לדוקטורט נתקלה בסיפור על נשות הניחומים והחלה לחקור את הנושא. הספר מבוסס על המחקר הזה, אבל היה לה חשוב להוציא את הדברים מהתחום הצר של האקדמיה כדי שקולן של הנשים הללו יגיע גם אל הציבור הרחב. לכן היא כתבה סיפור בדיוני שמבוסס על העדויות ההיסטוריות.

בהווה של הסיפור מֵיָאן, הגיבורה בת ה-73, מעידה בבית המשפט בטוקיו, שבו היא ועוד כמה נשים תובעות את ממשלת יפן על העוול שנעשה להן. הפרקים מסופרים מכמה נקודות מבט: פרקים המתארים את מהלך המשפט עצמו; פרקי העדות של מיאן על מה שקרה בעבר, החל מהרגע שבו בגיל 13 היא יוצאת מהכפר שלה בעידוד הוריה, בהבטחה לעבודה מכניסה בעיר הגדולה, ומבינה באיחור שרומתה; ופרקי הסיפור של ליזה, בת דמותה של הלו עצמה, אישה אירופאית שמגיעה לסין כדי לחקור את הנושא ולאט לאט נקשרת אישית לדמויות ולהתרחשויות.

העדות של מיאן מבוססת על עדויות אמיתיות שאספה הלו מניצולות סיניות וממעט מאמרים ומחקרים קודמים שקיימים בנושא. קשה לתפוס את עוצמתם של מעשי האכזריות ואת ההתעללות שהנשים הללו נאלצו לספוג על בשרן. רבות מהן לא שרדו, וגם אלו שכן - גורלן לא שפר עליהן. החברה שאליה הן חזרו האמינה שמוטב להתאבד מאשר לאבד את הבתולין, ולכן רבות מהן הסתירו את עברן ולא סיפרו לאיש מה עבר עליהן במחנות הכפייה.

זה ספר קשה. המחברת לא מרחמת על הקוראים, ונותנת לנו להקשיב לעדותה המצמררת של מיאן כפי שהיא, במילים פשוטות ובשפה מדוברת, בלי הסתרות ובלי דימויים. המסע של מיאן - תחילה במאבק ההישרדות היומיומי, ואחר כך בניסיון לחזור לחיים נורמליים, לבטוח שוב באנשים ולנהל חיים תקינים - הוא בו בזמן גם ייחודי לאירוע ההיסטורי ההוא שלעד יעיב על יחסיהן של סין ויפן, אך גם אוניברסלי ונוגע להתנהגות של החברה כלפי נשים בכלל וכלפי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בפרט.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

ספר טוב, אך קשה מאוד לקריאה מבחינה ריגשית. הוא מבוסס על סיפור אמיתי המתאר את האכזריות הבלתי נתפסת של היפנים- היפנים כבשו מחוז בסין בשנת 1937, ערכו שם טבח נוראי,ואחר כך תפסו בהבטחות שווא ילדות ונערות, כלאו אותם במחנה שלהם ואנסו אותן פעמים רבות ביום. רובן מתו, אך גם אלו שהצליחו לשרוד לא זכו לעדנה- סביבתן ובני משפחתן התנכרו להן, כיוון שלפי תורתו של קונפיציוס, אישה שנאנסת צריכה להתאבד, ולא להמשיך לחיות ולבייש את הסביבה. גם ממשלת סין לא האמינה למשמע החוויות הנוראיות שעברו ובשנים מאוחרות יותר לא רצתה "לקלקל" את היחסים הטובים עם ממשלת יפן. כל מאמציהן של הנשים להגיש תביעות או לקבל פיצויים לא הצליחו.
הספר לא אחיד ברמתו- כל פעם הוא מסופר מפי בחורה אחרת ובזמן אחר. לפעמים תיאור העינויים, העוני והרעב כ"כ מזוויעים, עד שקשה להמשיך בקריאה.
למרות זאת זהו זפר שעוסק בנושא חשוב, ולכן כדאי לקרוא אותו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•יסמין
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

זה לכאורה ספר על מאבק משפטי.
או על סיפורים אישיים טראגיים.
או על ניצול מיני.
או על שיקולים פוליטיים בדרכו של הצדק.
או על רדיפות על רקע כבוד המשפחה.

אבל כשסיימתי את הספר והגעתי אל המילים השקטות, העצובות משהו שבסופו, הבנתי שהספר הזה הוא מצבה.
הספר הזה הוא יד לזכרן של נשים שהיו נפגעות שוליים של מלחמת העולם השנייה.
הוא גלעד לנשים שחייהן נהרסו, שלא יכלו להקים בית, שאות קלון הוטבע בהן לנצח - שלא באשמתן.
הוא תוצאה של היכרות של הסופרת עם הסיפור העצוב הזה שלא רבים מכירים, הוא ניסיון שלה לשמר את הזיכרון גם לאחר מותן של נשות הניחומים האחרונות.

קשה להניח וירטואלית אבן על המצבה. אני אסתפק בחמישה כוכבים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אריאל
נשות הניחומים

נשות הניחומים

רות הלו

תחת מעטה של מלחמה, של צרכי קיום, של השרדות פורח שוק הסחר בנשים. משפחות נצרכות מתפתות להוציא נערות צעירות מקן המשפחה הן נמכרות לעבדות מינית, לאכזריות בלי סוף ולרוע לב. ויש היוצאות מהגהנום למרות הכל בכוח השרדותן אך במחיר נוראי. המשפחה מתנערת מהן ואת מה שהן מייצגות ומוסיפה על סיבלן. ההשתקה היא החותמת הנוראית לסבל הנורא.
רק בעזרת הכרה מבחוץ של יחידי סגולה יש תקוה כי יתכן ויכירו בעוולות שנעשו לנשים אלה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•איזיס ריבלין