ביקורת ספרותית על נשות הניחומים מאת רות הלו

---

1945-1938 התקופה בה המבט של העולם המערבי מופנה אל הקרבות והטלטלות באירופה של מלחמת העולם השנייה. מביט אותו העולם אל הזוועות ושותק. או לא מביט מתוך בחירה.
באותן השנים בדיוק, המזרח הרחוק רועש במלחמה משל עצמו, מלחמת סין-יפן. והעולם המערבי לא רואה (את המחנות, ההתאכזרות, הזוועות) לא מביט או לא יודע.
מלחמת סין-יפן. כיאה למלחמה היא הרסנית ואכזרית, תקופה רעה.
סיפור הזוועה שלפנינו מתאר את ההתעללות שחוו אלפי נשים ונערות סיניות במהלך אותה המלחמה. הן נלקחו מביתן, מסביבתן הטבעית והובאו למחנות של הצבא היפני האכזרי. שם חיו בשבי והפכו לשפחות מין בשירות הלוחמים - תפקידן היה להיות "נשות הניחומים". ואם אתם מתארים בדמיונכם שאותן נערות (לעתים צעירות מאוד) ונשים שבויות הוחזקו בתנאים נעימים / סבירים / נאותים / בתנאי היגיינה מינימלית (כיאה לנשים שמטרתן "לנחם"?) – תחשבו שוב..
הנערות והנשים הללו, שנלקחו מביתן בטענה שהן נלקחות ל"מחנה עבודה" (נשמע מוכר?), הובלו אל מחנות הצבא היפני שם חיו בתת-תנאים, תוך התעללות פיזית ונפשית, עינויים קשים ותוך כדי נאלצו גם למלא את התפקיד לשמו הגיעו לשם – שירותי מין לחיילי הצבא היפני – הן נאנסו באכזריות ללא הרף וללא חמלה. הערכה שלי – השנאה העצומה של היפנים לסינים – באה לידי ביטוי בעוצמה במחנות הללו.
מעטות היו הנשים ששרדו את המחנות ושבו לביתן או לארצן. ואלו נאלצו להתמודד עם טרגדיה כפולה, שכן עם שובן חוו זוועה נוספת שמקורה בתרבות החברתית הסינית של אותם ימים, תרבות הקובעת שאישה שנאנסה – אשמה. היא איבדה כל כבוד וחיללה את כבוד משפחתה וסביבתה ואינה ראויה להמשיך ולחיות ככל האדם – הציפיה ממנה להתאבד או להדיר עצמה מהחברה עד לסוף ימיה. ובנסיבות הללו, כמובן שלא היה מה לדבר על הקשבה, טיפול, ריפוי פיזי ונפשי ושיקום - הן נשאו עד לסוף ימיהן פצעים מדממים פיזיים ונפשיים, ובין היתר נמנעה מהן כל אפשרות לספר למישהו או לפרסם את סיפורן. ובכל זאת, שתיים מהן, בשנות השבעים לחייהן מספרות לבית המשפט* ולמחברת הספר** את שלא העזו לספר כל השנים.
בלי לעדן או לרכך את העובדות, מביאה ב"נשות הניחומים", ר' הלו מחברת הספר** (גרמניה, אשת אקדמיה בחוג לסינולוגיה - חוקרת סין ודוברת סינית - שבמהלך החיפוש שלה אחר נושא לעבודת הדוקטור נתקלה בסיפורן ההיסטורי על "נשות הניחומים". הספר מבוסס על המחקר שלה ועל המפגש עם אותן שתי נשים ששרדו וסיפרו את סיפורן. לדבריה, היא בחרה להוציא את הדברים מהתחום הצר של האקדמיה: "כשאני מגישה עבודת דוקטורט, הספר יושב לבטח בספריית האוניברסיטה" כך סיפרה "יקראו בו מעט סטודנטים וכמה חוקרים לכל היותר. היה לי חשוב שקולן של הנשים הללו יגיע גם אל הציבור הרחב – ולכן החלטתי לכתוב את הספר, אינני סופרת" [מתוך ריאיון בעיתון]).
מוזר היה לי כקוראת להיחשף לסיפור הזה בספר שנכתב בגרמנית, אודות מקום אחר בעולם בעת מלחמת העולם השנייה. הספר תורגם גם לעברית ובימים אלה מתורגם לסינית).
כאמור, המחברת אינה מרחמת על הקוראים ונותנת את העדויות כפי שהן בלי הסתרות, בלי דימויים ובלי ניקוי הדם.
הסיפור מובא כשהוא נודד בין שתי תקופות:
ההווה: באולם בית המשפט בסין*, שם מתנהל דיון בתביעה של הנשים שהיו "נשות הניחומים" את ממשלת יפן. התביעה היא בדרישה להכרה של ממשלת יפן בזוועות הללו, ובדרישה להתנצלות פומבית ולפרסום הסיפורים.
העבר: תיאור חופשי בו מתארות הנשים את שעברו לפני המלחמה כתיאור רקע לסיפור, בעת המלחמה ואחריה.
מובא כאן סיפור מרתק המתאר פרק נסתר בהיסטוריה העולמית.
(יש לציין שהיו בשבי היפני גם "נשות ניחומים" קוריאניות – הן היו "נשים סוג א" ונשבו במתחם אחד ואילו הסיניות נחשבו "סוג ב" ונשבו במתחם אחר).
הספר מומלץ. גילוי נאות – היו קטעים שלמים בספר, שהיו לי מאוד קשים לקריאה, אבל נקראו עד הנקודה האחרונה.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על נשות הניחומים