בררר....איזה סיפור נורא. לקחתי את הספר לקראת חופשה בספרד אבל מהר מאוד הבנתי שלקחתי ספר לא מתאים.
גם לקח לי המון זמן לסיים אותו למרות שהוא ספר קטן ודקיק כי זה לא ספר לקריאה לפני השינה.
הסיפור מעלה את העליבות האנושית במלוא עוצמתה תחת הטבע האדיש והאכזרי. לא מתאים לבעלי קיבה רגישה.
יש פה נער שבורח משילטון החוק והחוק הוא חוק אכזר ומקומם.
במהלך הבריחה הוא זוכה לעזרה מרועה עיזים, שהוא דמות קשה בפני עצמה והיחידה שמציגה טענה מוסרית בהתנהגותה.
כל הדמויות הן דמויות אבודות ועזובות, שאין בהן חמלה. מעליהן מרחף הטבע ככוח עיוור ואדיש לסבלות בני האדם באשר הם.
החיים כשלעצמם אל מול הטבע הנורא והמוות.
בקיצור, לא לבעלי לב חלש.
ולמרות הכל - מגיע לו 4 כוכבים באשר הוא.

ספר הביכורים של הסופר והקופירייטר הספרדי חסוס קראסקו הוא רומן אווירה עצמתי ומהפך קרביים. ילד נטול שם נמלט מביתו בכפר נידח באישון לילה. אין אנו יודעים את שמו של הילד, את המקום או את הזמן. גם רודפיו נטולי שם אך הטבע והאימה הראשוניים והקמאיים נוכחים בעלילה ואינם זקוקים לשם ולהצגה. קראסקו הוא אמן של תיאורי טבע, אווירה ורגשות. אנו חווים את פחדיו של הילד, חשים את רעבונו וצימאונו, את חום השמש הקופחת ואת אבק המדבר בריאותיו. לרומן ניחוח דיסטופי משהו, אך גם ללא אפוקליפסה ברורה, מעבר לבצורת ולעוני, הזוועה שורה בכול וחודרת מבעד לעורו של הקורא. זהו מסע אלים של הישרדות, הישרדות של הגוף, הנפש והרוח בעל הדהוד דתי ועומק כמעט מיסטי. מסעו של הנער ומפגשו עם רועה העיזים הזקן, שנחלץ לעזרתו הם החוט המקשר המוביל אותנו בדרך לא פשוטה אך מתגמלת דרך של ייסורים, מכאוב אך גם חמלה וצדק אנושיים.

"תחת כיפת השמיים" אינו ספר המיועד לטיסה או לחופשה נינוחה על שפת הים. זוהי ספרות קשה ומטלטלת, ספרות הדורשת מאמץ והשקעה מן הקורא. מעניין שלמרות התוכן הלא פשוט הוא זכה לפרסים ולפופולריות רבה בספרד וגם בהולנד. אני תוהה אם גם בארץ קיים קהל קוראים שמוכן להתמודד עם סוג כזה של טקסט. כמו כן, נכתב על גב הספר כי הוא עתיד להפוך לסרט קולנוע. אין ספק שזהו ספר ויזואלי, אך חוששני שהיופי החושני של שפתו של קראסקו עשוי ללכת לאיבוד על המסך הגדול.

רציתי לציין גם את איכותו של התרגום הקולח והמדויק של המתרגמת טל ניצן.
ולסיכום, קריאה למיטיבי לכת בלבד!

ספר שאבני הבניין שלו הן בסך הכל נער, רועה, מדבר ובצורת. מידי פעם חמור, עז, שוטר או פצע דם שותת. הנער מתחיל את סיפורנו מכורבל ומכווץ בתוך בור, בתחילתו של מסע בריחה מביתו (שלא ברור בתחילה מה הוביל לו), ובמשך ימים רבים אנחנו עדים לקורותיו ובעיקר למערכת היחסים המופלאה והמרגשת שנרקמת בינו לבין רועה זקן שפגש בתחילת מסעו.

המון ספרים לכאורה נכתבו על כל אלה, אבל רק לכאורה. בעמודים הראשונים עדיין שאלתי את עצמי, קצת כמו אייל שני אחרי ביס בהומאז' למנה מוכרת, "במה זה בעצם עוסק?". שאלתי את זה כי כל הספרים שלכאורה נכתבו בעזרת אבני הבניין האלה, שהתיימרו לכתוב על נער במדבר בארץ רחוקה, שבאמת שקראתי מספיק מהם – נכשלו בלענות על השאלה הזו. הם קראו לנער בשם אתני מגוחך, או הלבישו אותו בכתונת עם רקמה, או הושיבו תוכי על כתפו, או גרמו לו לשפשף כלי נחושת במשך שלושה חורפים טיפולוגיים, או הפגישו אותו עם ספינקס או עם נחש תלת ראשי או עם מגדת עתידות שסיפרה לו שעוף החול יצטרף אליו כששני כוכבים יזהרו בשמיים, ושהנערה שלו תמשיך להמתין לו עם צעיף המשי שנתן לה ממש על מפתן הדלת.

חסוס קראסקו שאל את עצמו "במה זה עוסק?", ולא נפל בכל אלה. הוא כתב ספר קטן (תרתי משמע – 177 עמודים שכמעט נבלעו בכף ידי), צנוע להפליא, עם דמויות חסרות שם ועם סיפור טראגי ואלים שאנחנו רואים ממנו רק פיסות דקות, מרומזות וכואבות. הוא מתאר (בעזרת התרגום הנפלא מספרדית) באופן יוצא מן הכלל את הטבע, את צחנת השתן, את הלמות הלב מפחד, את ריח החלב המהביל, את השמן שנקווה בשיער אחרי ימים של מסע ואת הכאב של נשיכת השפתיים רק כדי לא לבכות. ברגעים הליריים והיפים ביותר שבו, הרגשתי שהוא לאדמה מה שהמינגווי לים.

חסוס קראסקו זה, בספרו הראשון ובהיותו דברים אחרים לפני שהוא סופר, הבין שספרים כאלה עוסקים בהתבגרות. לא בחוכמת חיים בשקל, לא במיתולוגיה משודרגת, לא באהבה – אלא בהתבגרות. הוא עוסק ומקיים כאן את המתח היפהפה והדק שבין תלות לבין עצמאות, ושבין אמון לאי-אמון. הילד הזה הוא לרגע חיה פצועה, ולרגע הוא אריה מסתער. הוא בורח מהמבוגרים בחייו, פוחד מהם, איבד אמון בהם, אבל בנגיעה-לא-נגיעה מתקרב ואפילו שם את יהבו באותו רועה זקן. הוא לא חכם ומחונן, ויד האלוהים לא נגעה בו; הוא לא "נבחר" וגם לא הבן של ראש הכפר. הוא ילד ששואל את עצמו האם מותר להיות ילד בעולם שכזה, או שאין ברירה וצריך לשאוף להיות גבר, ואם כך, אז מה זה בעצם להיות גבר ואיפה נמצא האיזון הזה שבין לבכות לבין להיות "גיבור" ששורד.

זהו ספר נפלא, מרגש ומומלץ, חד משמעית לא לכל אחד. צריך להיות מאוד סבלני לתיאורים הליריים ולעלילה שנמצאת שם רק במרומז, ברקע. כשמתמסרים להבנה שזה בשירות הספר ולא בעוכריו, התוצאה היא עונג צרוף.

בדרך כלל סופרים לא מעניינים אותי. אני לא מתעניינת בפרטי ביוגרפיה או רכילות, נמנעת מכל פגישה עם סופרים בכינוס ספרותי זה או אחר וגם לא קוראת ראיונות איתם. פשוט הסופר מבחינתי הוא רק יוצר הספר והספר הוא הדבר היחיד המעניין אותי. במקרה הזה התחלתי להתעניין בסופר ונסיתי לנחש איזה מין בן אדם כתב את הסיפור הזה. כי הספר הזה נראה לי כהתבוססות באלימות וגועל, מין התענגות של קראסקי על הפרטים האלימים והמזוויעים ונראה כאילו הוא אמר לעצמו "המממ... בסצינה הזאת אין מספיק גועל. בוא נוסיף עוד קצת אכזריות, שתן, זיהום ונמלא את החללים".

לא הצלחתי להבין מה רצה הסופר להגיד ובעיקר למה. כי הסיפור אינו מוביל, לטעמי, לשום מקום. הוא אוסף של אירועים שהמקשר בינהם הוא אלימות אכזרית וזוועות חסרות פשר. הסיפור - כמו שאמרו רבים לפני - פשוט: ילד בורח מרודפיו. נוף צחיח אחרי כמה שנות בצורת. רועה עזים זקן לוקח אותו תחת חסותו. יחד הם יעברו אירועים מסמרי שיער. ברקע שמש קופחת וחום בלתי נסבל, רעב וצמא ובריחה מתמדת. המסקנה היא שאין לתת אמון באיש, לא משנה כמה הוא קרוב או נראה בלתי מזיק. ברירת המחדל היא בגידה והתעללות.

קראתי שקראסקו מושווה לקורמאק מקארתי. אמנם יש נקודות בסיפור שמזכירות את "כל הסוסים היפים" וגם קצת את "לא ארץ לזקנים" אבל סיפוריו של מקארתי ממורכזים, אפשר להבין מהם את מה שמניע את האירועים ואת הגיבורים, והאלימות שם משמשת צורך סיפורי ולא נמצאת סתם, כמין פורנוגרפיה. קראסקי, לעומת זאת, אינו עומד בכללים מינימליים של הסבר לתופעות שהוא מתאר - ואין כוונתי לכתיבה המסתורית והמינימליסטית שלו, שאותה דווקא חיבבתי.
הספר כתוב בסדר, הסיפור לא משעמם אבל מצאתי את עצמי נרתעת מלחזור אליו, ונשמתי לרווחה כשהסתיים. בדיעבד – יכולתי להסתפק בחציו. סיום הסיפור אינו נותן דבר פרט לעוד גועל ומצוקה.
אני ממש לא אהבתי. הוא כנראה עורר התרגשות רבה בספרד, נדפס ב 12 מהדורות, זכה בתואר "הספר הטוב של השנה" מטעם רשת ספרים. לי הוא השאיר טעם רע מאד, ולא הבנתי מה רצה הסופר להגיד, אם כי חשבתי שהבנתי איזה מין אדם הוא.



*

ספר שעוסק בילד שבחר לברוח מבית הוריו מסיבה לא ידועה אל הלא נודע- המדבר הצחיח.במהלך הסיפור הוא מכיר רועה זקן שמסייע לו ומלמד אותו כיצד לשרוד.
רוב הספר מתאר בצורה קשה וברוטלית את הקושי בהישרדות ללא אמצעים.

במהלך הקריאה חיפשתי מסר מסויים שמסתתר לו מאחורי התיאורים הקשים והאלימות שאופפת את הספר בכל עמוד ועמוד אך לשווא. בסוף הקריאה נשארתי עם זכרונות קשים מהעלילה, אך ללא יכולת להפיק ממנה הרבה. אין לי בעיה לקרוא זוועות וסיפורים אלימים כל עוד הם משרתים את הסופר ככלי להעברת מסר כלשהו. במקרה הזה, מרגיש שהסופר בחר באלימות לצורך האלימות.

מסתבר שקשה לשרוד במדבר בלי מים ואוכל, מי היה מנחש?

בית הורי לא היה "בית של ספר". למרות שהיו לנו ספרים רבים, לא זכור לי שדיברנו רבות עליהם. יחד עם זאת אבי היה מנוי על ספריית עם עובד ובאופן תדיר היינו אוספים מהדואר את אותם ספרים מלבניים קטנים שהעשירו את עולמנו הרוחני בהתאם לחזונו של ברל כצנלסון וההסתדרות הכללית. היום אני מביט בהשתהות אנכרוניסטית על העובדה שבחירת הספר לא הייתה בידינו אלא הוכתבה לנו ממוסדות התנועה, אולם אין בכך לשנות את העובדה שזיכרונות הקריאה בילדותי מתובלים במדפי ספרים עמוסים בכותרים של עם עובד וכל פעם שאני רואה ספר חדש מהסדרה במתכונת המלבנית הקטנה, אני חש התרגשות קלה נוכח הזיכרון.

כך נתקלתי בספרו של חסוס קראסקו "תחת כיפת השמיים" בהוצאת עם עובד. שמו העברי של הספר אין בו בכדי לרמז על עלילתו, וזאת בניגוד לעטיפתו האדומה, לאבוקה המעשנת והאדמה שעליה ניכרים סימנים של בצורת קשה. וכך מצאתי את עצמי מאותגר בדרך לקופה עם ספר חדש שלא הכרתי, של עם עובד אותו בחרתי בעצמי ! בחירה שלא הצטערתי עליה כלל בימים הספורים שבהם השלמתי את קריאת הספר.

שמו הספרדי של הספר Intempeie מרמז על תוכנו באופן ברור יותר - ספר שעוסק בהתרסקות המסגרות החברתיות (חוק סדר משפחה) תחת נטל האסונות שפוקדים את מחוזותינו (בצורת, מיתון כלכלי) כמו גם בחזרה לערכים הבסיסיים של נאמנות, חברות ואמונה, והחזרה לחיים הפשוטים ולטבע.

מלכתחילה הסופר משרטט במכחולו בצבעים עזים אך מינימליסטיים את התפאורה לעלילה ומשקיע אותנו באדמה החרבה המיובשת נטולת דמעות שמזכירה במקצת את המערבונים הישנים, אלא שכאן הגיבור הוא לאו דווקא השולף הכי מהיר במערב. ההתנהלות של הסיפור, שמנותקת מזמן ומקום, מצביעה מלכתחילה על הכיוון שאליו מכוון הסופר והוא עושה זאת בנאמנות רבה וסוחף אותנו הקוראים שלאורך הספר מרגישים את המחנק והיובש בגרוננו.

ניתן לכתוב מספר מילים על הסגנון והצורה אבל אקצר ואומר שספר שנפתח בתיאור "כלבים תלויים בצווארם על עצים רחוקים" יכול להתקדם רק במתווה מאוד מסוים. אני מניח שהספר הוא תולדו של המצב הכלכלי בספרד והתחושות של דור הביניים הספרדי בעשור האחרון, אבל כפי שאמרתי לזמן ולמקום אין חשיבות כמו לעלילה וכתיבה. ספר נהדר לחובבי הז'אנר.

אז נכון, קראתי אותו למרות אי ההמלצה של yaelhar, וזאת אי המלצה מאד נחשבת בעיני, אבל במקביל המליצה עליו חברה טובה, אחת שהיא טובה באופן כללי, אדם טוב, בטח טוב הרבה יותר ממני, כזאת שאכפת לה מכל האנשים, הרעים והטובים, אז קראתי.

הספר הזה נראה כמו נסיון של מי שזה הספר הראשון שהוא מפרסם לכתוב מאסטרפיס. הוא כנראה קרא כבר כמה יצירות כאלה, על זמניות, אז הוא יודע מה צריך. כדאי שזה יהיה סימבולי, שלא יהיה מחובר בקשר הדוק מידי לזמן או למקום שבו הוא נכתב ושיתעסק בדברים הגדולים, טוב ורע, מוסר, כאלה.

הוא לכאורה עשה הכל נכון. נער שבורח מהבית אל מישור מדברי, פוגש שם ברועה זקן שאיתו הוא ממשיך את המסע. שניהם נאבקים בתנאי הטבע הקשים של המדבר בעודם נמלטים מאלה שמחפשים את הנער ומבקשים להשיב אותו אליהם. זה כתוב מצויין. תיאורים ריאליסטיים שמצליחים לנטוע אותך בישימון הצחיח, מתח מתמיד ומסתורין באשר למניעיו של הנער שנחשפים טיפין טיפין.

לפני שהוא כתב ספרים, קראסקו, הוא היה קופירייטר. זה המקצוע שלו. בלי להעליב, הרי גם לי אין איזה מקצוע רב רבדים או משמעות, זה ניכר. אולי אני לא מבינה נכון את המקצוע, אבל נדמה לי שיש בו משהו שמחייב תוצאות מהירות, סלוגנים שיגרמו לך להבין תוך רגע מה טוב בשבילך ולמה. לחסוך ממך את תהליך ההתלבטות. וגם הספר כזה. פשטני. הטוב הוא רק טוב, ברע אין שום קמצוץ של דבר שאפשר להיאחז בו, לא חוכמה, לא כריזמה, לא איזה דמיון פנטסטי, כלום, סתם רוע, עלוב, כזה שלא גורם לך לרגע להתעניין בגורלו. לולא חלק מהתיאורים האכזריים שמלווים את העלילה אפשר היה לחשוב שמדובר פשוט בספר נוער שרק בטעות הגיע אל מדף המבוגרים.

בסיכומו של דבר הוא הזכיר לי במידה רבה סרטים הוליוודיים מסויימים בגלל סוג ההתלבטות שמלווה אותך כשהגיבור הטוב עומד עם אקדח שמכוון אל הגיבור הרע ואז לא באמת אכפת לך אם הוא מיד יירה בו או יחזיר את האקדח אל הנדן. הרי אתה יודע את הסוף.

בספר הדקיק הזה מוגש לקורא, בלי מסווה ובלי משככי כאבים, תיאור המאבק שכמוהו כימי השמים על הארץ, בין הרע והטוב, החיים והמוות, הצדק והרשע, האדם מול הטבע.

המרחב שבו פועלות הדמויות הוא עולם חרוך, מתכתי, יבש. הגשם לא יורד חודשים ואולי שנים ארוכות. בורות המים התייבשו מזמן והבארות המעטות, אם יש בהם מים, הרי הם מעופשים ורוחשי תולעים. הדמויות חסרי השם מהווים סוג של ארכיטיפים אבל לא בהכרח כפי המצופה. האב כאן הוא לא הדמות המגוננת, והשוטר מגלם את הרוע המוחלט. הרועה הזקן והשתקן מושיע את הילד הנמלט ומלמד אותו בלי מילים את כישורי ההישרדות במציאות הבלתי אפשרית. רבים השוו את הספר ל'הדרך' של קורמאק מקארתי, יש בזה הרבה מן האמת, אבל יש גם לא מעט הבדלים.

אבל המאבק הוא לא רק מאבק קמאי נגד כוחות הטבע. המאבק הוא גם מאבק בין כוחות אנושיים. בין אנשים שמסמלים את הרשע והתועבה, לבין אנשים שמוכנים לעשות טוב גם ללא רווח אישי ומיידי. הסופר קושר במובהק בין העונש האלוהי הקוסמי לבין התנהגותם של בני האדם. בעולם של אנשים מושחתים, שטופי תאוות וחסרי מצפון, מגיע הכאוס. כאן זהו מבול של שמש לוהטת שלא מרפה ויובש קיצוני. ייסורי צמא וגוויעה אטית. הגשם אולי יירד אבל רק לאחר ביעור הרע.

הכתיבה מהודקת, איכותית, ואף שהיא חרוכה כמו הנוף, ולא מרחמת על הקורא, היא מתפייטת ונוגעת.

הקופירייטר הוא אומן של מילים, לאו דווקא במובן הציורי או השופע של המושג, אלא במובן המדויק.
המוטו שלו הוא פשוט - להגיד כמה שיותר, בכמה שפחות, לכמה שיותר אנשים.
אבל לא התמציתיות המהדהדת או שם הספר המלוטש הם שסחפו אותי, אלא כריכתו המהפנטת, המשקפת נאמנה את העולם הכאוטי הבוער אליו אנו פוסעים.

בתחילת השנה שקלתי להצטרף לקורס קופירייטינג, חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה להעשיר את היצירתיות שלי, להעצים את היכולת לבטא רעיונות באופן החד והקולע ביותר.
עולם הפרסום הוא עולם מרתק, הוא מייצג פוטנציאל להעברת מסרים בשלל דרכים מקוריות ומתוחכמות, אבל מתחת לפני השטח הוא חושף את פרצופו האמיתי, מלא התעתועים, מכתיב המוסכמות והשטחי להפליא.
בסופו של דבר החלטתי לזנוח את הקורס ולעסוק במה שבאמת בוער בנפשי – כתיבת רומן.

התעוררתם פעם מחלום משוגע, פאר היצירה של דמיונכם, אך לא זכרתם ממנו דבר? נותרתם רק עם תחושה עמומה מורכבת אותה לא הצלחתם לבאר?
נדמה כאילו סערת הרגשות הזו חלפה גם על חסוס קראסקו, רק שהוא, בניגוד אלינו, השכיל לעלות אותה על הכתב, ולהרחיב אותה עד לכדי רומן.

אחד הדברים המרכזיים שהבחנתי בהם לאורך הקריאה, היה המעבר התדיר באופן הפנייה אל הגיבור - לעיתים הוא כונה כילד ולעיתים כנער. תהיתי האם מדובר בטעות של מתחילים (לא סביר, על אף שמדובר בספר ביכורים), או שמא ישנה כוונה נסתרת עליה לא הצלחתי לעמוד.
כמו כן, חשבתי שיכול היה להיות מעניין, לו דמותו של השוטר האכזר (המסמל את המשטר הכוחני והמושחת) הייתה מתגלה כאביו של הנער, והוא זה שהיה שם קץ למעשיו הבזויים.

ספרו של הרעיונאי חסוס קראסקו "תחת כיפת השמיים" נחל הצלחה אדירה בספרד ותורגם לשפות רבות. כמו כן, הוא צפוי להפוך לסרט בעתיד הקרוב (כפי שקראסקו בטח תכנן בסתר לבו).
מבחינתי, הספר היה סוג של מפגש בלתי צפוי בין מסעו של הילד ב"האלכימאי" והביקורת החריפה על שררת האדם ב"1984" (של ג'ורג' אורוול).

הייתי צריך ללגום כגלון מים כדי לצלוח את הסיפור בעודי בחיים.
נדדתי לאורך המישור האינסופי, מוכה השמש ונטול המוסר, עד שהעפלתי לפסגת ההרים ודמעתי עם בוא הגשם הראשון.

ספר חביב, שווה קריאה.