ביקורת ספרותית על עדיין אליס מאת ליסה ג'נובה
ספר טוב

---

פתחתי את הדלת. עמד שם מישהו לא מוכר לי. צעיר, נמוך ורזה. לבוש בגדים שחורים ועטור זקן ופאות. לא מהשכונה שלי.
כן, מה אתה רוצה? שאלתי בנימוס.
הוא דשדש ברגליים במבוכה, והראה לי דף מנויילן.
זה... אני מתרים... למשפחה חשובה. שהאמא רחמנא לצלן לא עלינו חולה מאוד במחלה הנוראה וצריך הרבה כסף לטיפולים.
עיינתי בדף. הסכמות רבנים שהמשפחה חשובה.
במה היא חולה? התעניינתי. מה הטיפולים?
טיפולים. הוא אמר. ניתוחים וטיפולים נגד המחלה הנוראה.
כן, אמרתי. אני מבינה שהיא מחלה נוראה. אבל איזו מחלה נוראה?
הוא התפתל בי נוחות ובסוף לחש "סרטן".

תרמתי מה שאני תורמת במצבים כאלה, ועזבתי את הבחור המסכן במנוחה. אבל באמת שאני מכירה הרבה מחלות נוראיות. סרטם היא מחלה קשה. אבל מכל המחלות הקשות רק היא נושאת את הסימן הזה, שאין לנקוב בשמה (זשל"ב - סליחה. אבל אתה בחרת את הכינוי). אז זה לא ספר סרטן, אלא ספר על מחלה קשה אחרת - אלצהיימר.

מעכשיו ספוילרים. גם כי קשה לכתוב על הספר בלי ספוילרים, וגם כי הם לא בדיוק מקלקלים את המתח. ובכן אליס חולה באלצהיימר, והשפר מספר על התקופה הזאת. על החודשים שבהם היא "עדיין אליס", אבל בכל אחד מהם משהו אחר מזהותה מתפורר ונשכח באבדון. בהתחלה היא שוכחת מילים, אחר כך מועדי טיסות ושיעורים. אחר כך גם את השיעורים עצמם. בהדרגה היא נאלצת לוותר על הזהות המקצועית שלה, והיא לא סתם אשת קריירה. אליס רואה את עצמה כמורה, וזה חלק מהותי ממה שבנה את "מה זה אליס". אלא שהיא לא מצליחה ללמד, הסטודנטים לא מצליחים להבין, והיא נאלצת לעזוב. אחר כך היא גם מפסיקה את הספורט האהוב עליה, ריצה. כי אי אפשר להיות בטוחים שתדע לחזור הביתה. בסוף מגיעים השלבים העצובים שבהם היא לא מזהה את הילדים שלה. ולא זוכרת איך מתלבשים. או שבכלל צריך להתלבש. ולא זוכרת מי היא.

זה מעלה כמובן שאלות קשות על זהות. מה מכיל המארג המורכב שהוא "אני", וכמה חוטים אפשר להוציא ממנו עד שהוא נפרם לגמרי. ה"אני" של אליס זה המקצוע שלה, השכל שלה שסייע בהישגים המקצועיים, הספורט שלה, הגוף שהפך אותה לספורטאית כזו, בני המשפחה שלה וקשריהם ההדדיים. אבל היא "אמא" לא רק בגלל שהיא זוכרת איך קוראים לילדים שלה, ומה הם עשו בגיל חמש. היא אמא גם בגלל שהיא נשאה אותם ברחמה וילדה וגידלה אותם, ומפני שהם זוכרים אותה ככזאת.

הספר מתאר את ההתדרדרות במצב של אליס, ואת המודעות שלה בשלבים השונים. אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם: אוי, זה נורא. אני לא אתן שדבר כזה יקרה לי. אני אתאבד לפני כן. גם אליס חשבה את זה. אבל שכחה לבצע. טוב, לא ממש שכחה. אבל השכחה שלה היתה מכשול מהותי בדרך לביצוע. אין כאן סוף טוב, אם כי יש מעט נחמה בסוף. ספר טוב ומעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על עדיין אליס