כבר אז, יותר משנה קודם לכן, נחנקו למוות נוירונים בראשה, לא הרחק מאוזניה, בשקט רב מכדי שתוכל לשמוע אותם. יש שיטענו שהשיבושים היו כה ערמומיים וחשאיים, עד שהנוירונים הם שיזמו את האירועים שיביאו להרס שלהם עצמם. רצח מולקולרי או התאבדות תאית - כך או כך, לפני שמתו לא היו מסוגלים להזהיר אותה מפני המתרחש.
ספטמבר 2003
אליס ישבה אל שולחן הכתיבה בחדר השינה שלהם, והקולות של ג'ון המתרוצץ בכל אחד מהחדרים בקומת הקרקע הסיחו את דעתה.
היה עליה לסיים לכתוב ביקורת עמיתים על מאמר שהוגש ל"כתב העת לפסיכולוגיה קוגניטיבית" לפני הטיסה שלה, אך היא קראה את אותו המשפט שלוש פעמים בלי להבין מילה. השעון המעורר שלהם הורה 7:30 , ולהערכתה הוא מיהר בעשר דקות בערך. על־פי השעה המשוערת וקולות ההתרוצצות הגוברים, ידעה שעמד לצאת, אבל שכח משהו ולא הצליח למצוא אותו. היא נקשה בעט האדום שלה על שפתה התחתונה, התבוננה בספרות הדיגיטליות שבשעון וציפתה למה שידעה שהיא עומדת לשמוע.
"אלי?"
היא השליכה את העט שלה על שולחן הכתיבה ונאנחה. למטה ראתה אותו בסלון, כורע על ברכיו ומגשש מתחת לכריות הספה.
"מפתחות?" שאלה.
"משקפיים. ובבקשה אל תטיפי לי, אני מאחר."
היא עקבה אחר מבטו התזזיתי אל כרכוב האח, אל שעון וולטהאם העתיק, המצטיין בדיוקו, שהכריז כי השעה 8:00 . הוא לא היה צריך להאמין לשעון. השעונים בביתם ידעו רק לעתים נדירות מהי השעה האמיתית. פניהם הישרות לכאורה הוליכו אותה שולל פעמים רבות מדי בעבר, ואליס למדה לסמוך על שעון היד שלה. ואכן, היא נעה לאחור בזמן ברגע שנכנסה למטבח, שם התעקש תנור המיקרוגל על כך שהשעה היא רק 6:52 .
היא הביטה על משטח השיש החלק והפנוי מחפצים, ושם הם היו, לצד הקערה הגדושה בדואר שטרם נפתח. לא מתחת למשהו, לא מאחורי משהו, לא נסתרים בשום פנים מעין המתבונן. איך אדם חכם כל־כך כמוהו, מדען, לא רואה את מה שניצב ממש מתחת לאפו?
כמובן, רבים מהחפצים שלה עצמה החלו לשחק איתה מחבואים.
אבל היא לא הודתה בכך בפניו, ולא שיתפה אותו במצוד אחריהם. רק אתמול, בלי שג'ון יֵדע על כך בכלל, העבירה בוקר מוטרף בחיפושים אחר המטעֵן של הבלקברי שלה, תחילה בכל רחבי הבית ואחר־כך במשרדה. כשלא העלתה דבר נואשה, הלכה לחנות וקנתה מטען חדש. בערב גילתה את המטען הישן תקוע בשקע ליד המיטה, בצד שלה, היכן שהיתה צריכה לדעת שעליה לחפש. סביר להניח שבמקרה של שניהם אפשר לייחס זאת למספר מופרז של משימות ולעיסוקים רבים מדי. ולהזדקנות.
הוא עמד בפתח, הביט במשקפיים שבידה אבל לא בה.
"בפעם הבאה כשאתה מחפש, נסה להעמיד פנים שאתה אישה," אמרה אליס בחיוך.
"אני אלבש את אחת החצאיות שלך. אלי, בבקשה, אני מאחר נורא."
"לפי השעון של המיקרוגל יש לך עוד המון זמן," אמרה והושיטה לו את המשקפיים.
"תודה."
הוא חטף אותם כמו רץ במרוץ שליחים המקבל את המקל, והלך אל דלת הכניסה.
"תהיה כאן כשאחזור בשבת?" שאלה את גבו כשהלכה אחריו במסדרון.
"אני לא יודע, בשבת יש לי יום עמוס מאוד במעבדה."
הוא לקח את התיק, הטלפון והמפתחות מהשולחן בכניסה. "נסיעה טובה, ותני ללידיה חיבוק ונשיקה בשמי. ונסי לא לריב איתה," אמר ג'ון.
היא ראתה את בבואתם במראה במסדרון — גבר גבוה ומרשים, מרכיב משקפיים, ששערו החום זרוע שיבה; אישה קטנה ומתולתלת, זרועותיה שלובות על חזהּ, כל אחד מהם מתכונן לזנק אל אותה מריבה שאין לה תכלית. היא חשקה את שיניה, בלעה את רוקה והחליטה שלא לקפוץ.
"לא התראינו כבר די הרבה זמן. בבקשה, תשתדל להיות בבית, טוב?" ביקשה.
"אני יודע. אשתדל."
הוא נשק לה, ואף שרצה נואשות ללכת, השהה את הנשיקה למשך רגע כמעט בלתי מורגש. אלמלא הכירה אותו, היתה משווה לנשיקה שלו הילה רומנטית. היתה עומדת שם, מלאת תקווה, חושבת שהנשיקה אמרה, אני אוהב אותך, אתגעגע אלייך. אבל כשצפתה בו ממהר ברחוב לבדו היתה בטוחה למדי שאמר לה, אני אוהב אותך, אבל בבקשה אל תתרגזי אם לא אהיה בבית בשבת.
פעם היו הולכים יחד מדי בוקר להרווארד יארד. הם עבדו במרחק של קצת יותר מקילומטר מביתם ובאותה אוניברסיטה, ויותר מכול אהבה את ההליכה המשותפת לעבודה. תמיד עצרו בקפה ג'רי'ז — קפה שחור בשבילו, תה בלימון בשבילה, קר או חם, תלוי בעונה — והמשיכו להרווארד יארד, שוחחו בדרך על מחקריהם ועל השיעורים שלימדו, על בעיות בחוגים של כל אחד מהם, על ילדיהם או על תוכניותיהם להערב. כשרק נישאו אפילו הלכו יד ביד. היא התענגה על האינטימיות הנינוחה של טיולי הבוקר הללו איתו, לפני שתביעות היומיום של משרותיהם ושאיפותיהם התישו ושחקו כל אחד מהם.
אבל כעת, זה זמן־מה, הלכו להרווארד בנפרד. אליס חייתה על המזוודות כל הקיץ, השתתפה בכנסים לפסיכולוגיה ברומא, בניו אורלינס ובמיאמי, וכיהנה בוועדת בחינות להגנה על תזות בפרינסטון. באביב נזקקו תרביות התאים של ג'ון לסוג כלשהו של שטיפה בשעה בלתי מתקבלת על הדעת בכל בוקר. הוא לא סמך על אף אחד מהסטודנטים שלו שיתייצב שם בעקביות, ולכן עשה זאת בעצמו. היא לא זכרה מה היו הסיבות לפני האביב, אבל ידעה שבכל פעם הן נשמעו הגיוניות וזמניות בלבד.
היא חזרה אל המאמר שעל שולחנה, אך התשוקה למריבה שלא ניהלה עם ג'ון על בתם הצעירה ביותר, לידיה, מנעה ממנה להתרכז בו. מה יקרה אם יעמוד לצדה לפחות פעם אחת? היא עברה על יתרת המאמר ברפרוף שלא הלם את אמות המידה הרגילות שלה למצוינות, אבל כרגע זה יספיק, בהתחשב בהלך רוחה הנסער ובחוסר הזמן. משסיימה לכתוב את הערותיה והצעות התיקונים שלה, תחבה את המאמר למעטפה וסגרה אותה בתחושת אשמה, משום שידעה שאולי החמיצה שגיאה כלשהי בתכנון המחקר או בפרשנות. היא קיללה את ג'ון על שחיבל ביושרת עבודתה.
אחר־כך ארזה מחדש את מזוודתה, שטרם הספיקה אפילו לרוקן מאז נסיעתה האחרונה. היא ציפתה בשמחה לחודשים הקרובים, שבהם תיסע פחות. בלוח השנה שלה לסתיו נרשמו רק הרצאות מוזמנות ספורות, ואת רובן הזיזה לימי שישי, שבהם לא לימדה. כמו מחר. מחר תהיה המרצה האורחת שתפתח את סדרת ההרצאות של סמינר הסתיו בפסיכולוגיה קוגניטיבית של סטנפורד. ואחר־כך תראה את לידיה. היא תנסה לא לריב איתה, אבל היא לא מבטיחה שום דבר.
אליס מצאה בקלות את הדרך לאולם קוֹרדוּרָה בסטנפורד, בפינת שדרת קמפוס מערב ושדרת פנמה. בעיניה, המורגלות במראות החוף המזרחי, החזית המכוסה טיח לבן, גג אריחי הטרקוטה והגנים העשירים דמו יותר למלון חוף בים הקאריבי מאשר למבנה אקדמי.
היא הקדימה, ובכל זאת נכנסה פנימה בתקווה שתוכל לנצל את הזמן הנוסף לשבת באודיטוריום השקט ולעבור על ההרצאה שלה.
להפתעתה נכנסה לחדר מלא וגדוש. קהל נלהב הקיף שולחן מזנון וחג סביבו, עט על האוכל בתוקפנות, כמו שחפים בחוף עירוני. בטרם הספיקה לחמוק פנימה בלי שיבחינו בה, ראתה את ג'וש, חבר ללימודים מהרווארד, מכובד אך מלא בעצמו, שחסם את דרכה, רגליו נטועות איתן בפישוק מעט רחב מדי, כאילו הוא מוכן ומזומן לעוט עליה.
"כל זה לכבודי?" שאלה אליס בחיוך שובב.
"מה פתאום, אנחנו אוכלים ככה כל יום. זה לכבוד אחד הפסיכולוגים ההתפתחותיים שלנו, שקיבל אתמול קביעות. אז איך הרווארד מתייחסת אלייך?"
"יפה."
"אני לא מאמין שאחרי כל השנים האלה את עוד שם. אם אי־פעם ישעמם לך מדי, כדאי לך לשקול לבוא לכאן."
"אתה הראשון שתדע. ומה איתך?"
"נפלא. בואי למשרד שלי אחרי ההרצאה לראות את הנתונים האחרונים שלנו. הם ממש יפתיעו אותך."
"מצטערת, אני לא יכולה — אני טסה ללוס אנג'לס מיד אחרי ההרצאה," אמרה, אסירת תודה על התירוץ מן המוכן.
"חבל. בפעם האחרונה שראיתי אותך זה היה בשנה שעברה, בכנס הפסיכונומי. לצערי פספסתי את המצגת שלך."
"אם כך, תוכל לשמוע חלק די גדול ממנה היום."
"אז את ממחזרת את הרצאות שלך, מה?"
לפני שהספיקה לענות עט עליה גורדון מילר, ראש החוג, מצילהּ וגיבור־העל החדש שלה. הוא ביקש מג'וש לעזור לחלק את גביעי השמפניה. כמו בהרווארד, גם בחוג לפסיכולוגיה בסטנפורד תבעה המסורת להרים כוסית שמפניה לחיי כל חבר סגל שהגיע לציון הדרך הנכסף של קבלת קביעות. בקריירה של מרצה לא היו הזדמנויות רבות מדי לציין את הקידום מנקודה לנקודה, אבל הקביעות בהחלט היתה תרועת חצוצרה רמה וצלולה.
כשבידי כולם היו כוסיות, עמד גורדון על הבמה ונקש על המיקרופון. "אבקש את תשומת לבכם לרגע."
צחוקו המוגזם, הקולני והמוטעם של ג'וש הדהד ברחבי האולם לפני שגורדון המשיך.
"אנחנו מברכים היום את מרק על קבלת הקביעות. אני בטוח שהוא נרגש מאוד להותיר את ההישג המסוים הזה מאחוריו. נרים כוסית להישגים המרגשים הרבים שבדרך. לחיי מרק!"
"לחיי מרק!"
אליס הקישה את כוסה בכוס שכנה, וכולם שבו עד מהרה לשתות, לאכול ולשוחח. לאחר שכל המזון שעל המגשים נאכל, וטיפות השמפניה האחרונות רוקנו מהבקבוק האחרון, נטל גורדון שוב את המיקרופון.
"אם תשבו בבקשה, נוכל להתחיל בהרצאה."
הוא המתין כמה רגעים עד שהקהל, כשבעים וחמישה איש, התיישבו והשתתקו.
"היום אני מתכבד להציג לפניכם את המרצה שתפתח את הסמינר שלנו השנה. ד"ר אליס האולנד היא מרצה לפסיכולוגיה בחוג על שם ויליאם ג'יימס בהרווארד. ציוני דרך רבים ומרכזיים בפסיכולינגוויסטיקה נזקפו לזכותה בקריירה המרשימה שלה בעשרים וחמש השנים האחרונות. היא ערכה מחקרים חלוציים וממשיכה להוביל גישה משולבת בין־תחומית לחקר מנגנוני השפה. לכבוד הוא לנו לארח אותה כאן היום ולהאזין להרצאתה על הארגון הקונספטואלי והעצבי של השפה."
אליס וגורדון החליפו מקומות. היא השקיפה על הקהל המביט בה, ובעודה מחכה שמחיאות הכפיים ישככו, חשבה על הנתון הסטטיסטי שעל־פיו אנשים פוחדים מדיבור לפני קהל יותר משהם פוחדים מהמוות. היא אהבה את זה. היא נהנתה ללמד, לשחק, לספר את הסיפור ולנהל ויכוח סוער — נהנתה מכל אותם רכיבים של הופעה בפני קהל קשוב. והיא אהבה גם את פרץ האדרנלין. ככל שהסיכון היה גבוה יותר, ככל שהקהל היה מתוחכם או עוין יותר, כך החוויה כולה ריגשה אותה יותר. ג'ון היה מורה מעולה, אך לא אחת התייסר ונתקף בעתה כשנדרש לדבר לפני קהל. הוא השתאה לנוכח ההתלהבות שבה עשתה זאת אליס. סביר שלא העדיף למות, אבל עכבישים ונחשים? בוודאי.
"תודה, גורדון. היום אדבר על כמה מהתהליכים המנטליים שמונחים ביסוד רכישת השפה, ארגונה והשימוש בה."
אליס הציגה את עיקרי ההרצאה המסוימת הזאת פעמים רבות מספור, אבל לא היתה מכנה זאת מִחזור. ההרצאה התמקדה בעקרונות המרכזיים של הבלשנות, והיא גילתה רבים מהם בעצמה. אכן כמה שקופיות נכללו בהרצאותיה כבר שנים, אבל היא הרגישה גאה, ולא מבוישת או עצלנית, על שחלק זה של ההרצאה שלה, התגליות שלה עצמה, נותר נכון ועמד במבחן הזמן. התרומות שלה היו חשובות והניעו עוד תגליות. והיא בהחלט כללה בהרצאותיה גם את התגליות הללו.
היא דיברה מבלי להיעזר ברשימות שלה, נינוחה ונמרצת, והמילים זרמו בלא מאמץ. ואז, כארבעים דקות מתחילת ההרצאה, עשר דקות לפני הסיום, נתקעה לפתע.
"הנתונים מגלים שפעלים יוצאי דופן מצריכים גישה ל..."
היא לא הצליחה למצוא את המילה. היא ידעה מה רצתה לומר, אבל המילה עצמה חמקה ממנה. נעלמה. היא לא ידעה מהי האות הראשונה או איך נשמעה המילה או כמה הברות היו בה. המילה לא עמדה לה על קצה הלשון.
אולי זה היה בגלל השמפניה. בדרך כלל היא לא שותה אלכוהול לפני הרצאה. גם אם ידעה את ההרצאה בעל פה, גם אם היתה בסביבה הכי פחות פורמלית, רצתה תמיד להישאר חדה ככל האפשר מבחינה מנטלית, במיוחד לחלק של השאלות־והתשובות בסוף ההרצאה, שכלל לעתים עימות או ויכוח נלהב ולא מתוכנן מראש. אבל היא לא רצתה להעליב אף אחד, ונראה ששתתה קצת יותר מכפי שהיתה צריכה לשתות, כשמצאה את עצמה לכודה שוב בשיחה הפסיבית־ אגרסיבית עם ג'וש.
אולי זה הג'ט־לג. בעודה נוברת בירכתי מוחה אחר המילה ואחר הסבר רציונלי מדוע איבדה אותה, החל לבה להלום וחום פשט בפניה. עד עתה מעולם לא איבדה מילה מול קהל מאזינים. היא גם מעולם לא נתקפה בהלה מול קהל, וכבר ניצבה פעמים רבות מול קהל גדול ומפיל מורא יותר מזה שלפניה. היא אמרה לעצמה לנשום, לשכוח מזה ולעבור הלאה.
את המילה האבודה החליפה ב"משהו" מעורפל ולא ממש מתאים, זנחה את הטיעון שהיתה באמצעו והמשיכה לשקופית הבאה. ההפסקה נראתה לה כמובן כמו נצח מביך, אבל כשהציצה בפניהם של שומעיה לראות אם מישהו הבחין בגמגום המנטלי שלה, לא נראה לה איש חרד, נבוך או מוטרד בשום צורה שהיא. ואז ראתה את ג'וש לוחש משהו לאישה שלידו, גבותיו קמוטות ועל פניו נסוך חיוך קל.
רק במטוס, בירידה לעבר נמל התעופה של לוס אנג'לס, LAX , נזכרה סוף־סוף.
לקסיקון.
לידיה גרה בלוס אנג'לס כבר שלוש שנים. לו החלה ללמוד במכללה מיד אחרי שסיימה תיכון, היתה מסיימת את התואר הראשון באביב שעבר. אליס היתה גאה בה כל־כך. לידיה היתה כנראה חכמה יותר משני אחיה הגדולים, ושניהם למדו במכללה. ובבית־הספר למשפטים. ובבית־הספר לרפואה.
במקום למכללה נסעה לידיה תחילה לאירופה. אליס קיוותה שכשתחזור הביתה יהיה לה ברור יותר מה היא רוצה ללמוד ולאיזה בית־ספר תרצה ללכת. אבל עם חזרתה סיפרה לידיה להוריה שבדבלין הופיעה קצת על הבמה והתאהבה. היא עוברת מיד ללוס אנג'לס.
אליס כמעט יצאה מדעתה. למרבה תסכולה ורוגזה הכירה בחלקה בבעיה. לידיה היתה הצעירה מבין שלושה ילדים, בתם של הורים שעבדו קשה והרבו בנסיעות; מאז ומתמיד היתה תלמידה טובה, ולכן נטו אליס וג'ון להתעלם ממנה במידה רבה. הם אפשרו לה להתרוצץ חופשייה בעולמה ולחשוב באופן עצמאי, לא התערבו בחייה עד לפרטים הקטנים כפי שעשו הורים רבים לילדים בני גילה. חייהם המקצועיים של הוריה היו מופת למה שאפשר להפיק כאשר מציבים מטרות נשגבות ומיוחדות במינן, וכאשר פועלים בהתלהבות ועובדים קשה לממשן. לידיה הבינה את עצתה של אמה בדבר החשיבות שברכישת השכלה אקדמית, אבל חוננה גם בביטחון העצמי ובעזות המצח לדחות אותה.
וחוץ מזה, היא לא היתה לגמרי לבדה בכך. המריבה הקשה ביותר אי־פעם בין אליס לג'ון פרצה אחרי שהביע את דעתו בנושא: אני חושב שזה נפלא, למכללה היא תוכל ללכת אחר־כך, אם תחליט שהיא רוצה בכלל.
אליס חיפשה את הכתובת בבלקברי שלה, צלצלה בפעמון של דלת מספר 7 וחיכתה. לידיה פתחה את הדלת בדיוק כשעמדה לצלצל שוב בפעמון.
"אמא, הקדמת," אמרה לידיה.
אליס הציצה בשעונה.
"הגעתי בדיוק בזמן."
"אמרת שהטיסה שלך נוחתת בשמונה."
"אמרתי חמש."
"רשום לי ביומן שמונה."
"לידיה, השעה חמש ארבעים וחמש, ואני פה."
לידיה נראתה לא החלטית ומבוהלת, כמו סנאי שנלכד בכביש למול מכונית נוסעת.
"סליחה, בואי תיכנסי."
שתיהן היססו לפני שהתחבקו, כאילו עמדו לפצוח במחול שזה עתה למדו ולא היו בטוחות לגמרי מה הצעד הראשון או מי צריכה להוביל, או שהיה זה מחול ישן, ששתיהן לא רקדו יחד זמן רב כל־כך, עד שכל אחת מהן לא היתה בטוחה בכוריאוגרפיה.
אליס הרגישה במתאר של עמוד השדרה והצלעות של לידיה מבעד לחולצתה. היא נראתה רזה מדי, לפחות חמישה ק"ג פחות מכפי שזכרה. היא קיוותה שחוסר פנאי הוא הסיבה ולא דיאטה מודעת. לידיה, בלונדינית שגובהה מטר שישים ושמונה סנטימטרים, שבעה סנטימטרים וחצי יותר מאליס, בלטה בקרב הנשים בקיימברידג', שכן מרביתן היו איטלקיות ואסייתיות נמוכות, אבל נראה שבלוס אנג'לס היו חדרי ההמתנה של כל מבחני הבמה מלאים בנשים שנראו בדיוק כמוה.
"הזמנתי לנו שולחן לתשע. חכי רגע, אני כבר חוזרת."
אליס מתחה את צווארה ובחנה את המטבח והסלון מהכניסה. הריהוט, קרוב לוודאי מציאות ממכירות חצר ורהיטים ישנים של הורים, נראה דווקא עכשווי למדי — ספה מודולרית כתומה, שולחן קפה בהשראת רטרו, ובמטבח שולחן וכיסאות בנוסח משפחת בריידי. הקירות הלבנים היו חשופים, חוץ מכרזה של מרלון ברנדו שהודבקה מעל לספה. באוויר עמד ריח חריף של נוזל ניקוי, כאילו ניקתה לידיה את הדירה רגע לפני בואה של אליס.
למעשה הדירה היתה נקייה מדי. שום דיסקים או סרטים לא היו מונחים בשום מקום, שום ספרים או ירחונים לא מושלכים על שולחן הסלון, שום תמונות על המקרר, בשום מקום לא היה רמז לתחומי העניין של לידיה או לטעמה האסתטי. כל אחד יכול היה לגור שם. ואז הבחינה אליס בערמת נעלי הגברים שעל הרצפה, משמאל לדלת שמאחוריה.
"ספרי לי על השותפים שלך," אמרה ללידיה שחזרה מחדרה והחזיקה בידה את הטלפון הנייד שלה.
"הם בעבודה."
"במה הם עובדים?"
"אחד ברמן והשני שליח במסעדה."
"חשבתי ששניהם שחקנים."
"נכון."
"אני מבינה. תזכירי לי איך קוראים להם?"
"דאג ומלקולם."
זה הבליח רק לרגע, אבל אליס ראתה זאת ולידיה ראתה שהיא רואה. פניה של לידיה הסמיקו כשאמרה את שמו של מלקולם, ועיניה התרוצצו בעצבנות ופנו מעיניה של אמה.
"אולי נצא? אמרו לי שיוכלו למצוא לנו מקום מוקדם," אמרה לידיה.
"בסדר, אני רק רוצה לגשת רגע לשירותים."
כששטפה את ידיה, הסתכלה אליס במוצרים הערוכים על השולחן ליד הכיור — חלב לניקוי פנים וקרם לחות של ניוטרוג'ינה, משחת שיניים בטעם מנתה, דאודורנט של גברים, קופסת טמפונים של פלייטקס. היא חשבה לרגע. כל הקיץ לא קיבלה מחזור. האם קיבלה במאי? בחודש הבא ימלאו לה חמישים, לכן לא נבהלה. לעת עתה עדיין לא חוותה גלי חום או הזעת לילה, אבל לא כל הנשים חוות זאת בגיל המעבר. וזה יהיה בסדר גמור מצדה.
כשייבשה את ידיה הבחינה בחפיסה של קונדומי טרוג'אן מאחורי תכשירי השיער של לידיה. היא תצטרך לברר עוד פרטים על שותפיה לדירה. במיוחד על מלקולם.
הן ישבו בשולחן במרפסת הפתוחה באַייבִי, מסעדה אופנתית בדאונטאון לוס אנג'לס, והזמינו משקאות: אספרסו מרטיני ללידיה וכוס מרלו לאליס.
"אז איך מתקדם המאמר שאבא כותב ל'סֵַיֶינְס'?" שאלה לידיה.
נראה שלאחרונה דיברה עם אביה. אליס לא שמעה ממנה מאז שלידיה התקשרה ביום האם.
"הוא השלים אותו — והוא גאה בו מאוד."
"מה שלום אנה וטום?"
"טוב, שניהם עסוקים ועובדים קשה. אז איך הכרת את דאג ומלקולם?"
"עבדתי בסטארבקס באיזה ערב והם באו לשם."
המלצר הופיע, וכל אחת מהן הזמינה ארוחת ערב ומשקה נוסף. אליס קיוותה שהאלכוהול ידלל את המתח ביניהן, שהיה כבד וסמיך ופעפע מתחת לשיחה הדקיקה כנייר העתקה.
"אז איך הכרת את דאג ומלקולם?"
"הרגע אמרתי לך. למה את אף פעם לא מקשיבה למה שאני אומרת? הם נכנסו באיזה ערב לסטארבקס בדיוק כשעבדתי, ודיברו על זה שהם מחפשים שותף לדירה."
"חשבתי שאת עובדת כמלצרית במסעדה."
"נכון. אני עובדת בסטארבקס במשך השבוע ובמסעדה בלילות שבת."
"נשמע לי שזה לא משאיר לך הרבה זמן למשחק."
"כרגע אני לא מלוהקת לשום דבר, אבל אני לומדת בסדנה למשחק וניגשת להרבה מבחני במה."
"איזו סדנה?"
"בשיטת מייזנר."
"ומבחני הבמה הם למה?"
"לטלוויזיה ולפרסומות."
אליס סחררה את היין בכוס, שתתה את הלגימה האחרונה, הגדולה, וליקקה את שפתיה. "לידיה, מה בדיוק התוכניות שלך כאן?"
"אני לא מתכננת להפסיק, אם זה מה שאת שואלת."
המשקאות החלו להשפיע, אבל לא כפי שאליס קיוותה. תחת זאת הם שימשו כדלק ששרף את פיסת נייר ההעתקה הקטנה וחשף לגמרי את המתח בין שתיהן בשיחה המוכרת והמסוכנת.
"את לא יכולה לחיות כך לנצח. את מתכוונת לעבוד בסטארבקס גם כשתהיי בת שלושים?"
"זה בעוד שמונה שנים! את יודעת מה תעשי בעוד שמונה שנים?"
"כן, אני יודעת. בשלב כלשהו אדם צריך לקבל אחריות, להיות מסוגל להרשות לעצמו דברים כמו ביטוח בריאות, משכנתה, חסכונות לגיל הפרישה..."
"יש לי ביטוח בריאות. ואולי אהיה שחקנית מוצלחת. לידיעתך, יש אנשים שמצליחים בתחום. והם מרוויחים הרבה יותר כסף ממך ומאבא יחד."
"זה לא רק עניין של כסף."
"אז מה זה? שלא נעשיתי את?"
"דברי יותר בשקט."
"אל תגידי לי מה לעשות."
"לידיה, אני לא רוצה שתיעשי אני. אני פשוט לא רוצה שתגבילי את אפשרויות הבחירה שלך."
"את רוצה לבחור בשבילי."
"לא."
"זאת אני, וזה מה שאני רוצה לעשות."
"מה, להגיש קפה לאטה? את צריכה ללמוד במכללה. זה הזמן בחיים שלך שבו את אמורה ללמוד."
"אני לומדת! גם אם אני לא יושבת בכיתה בהרווארד והורגת את עצמי כדי להשיג מאה במדעי המדינה. אני לומדת חמש־עשרה שעות בשבוע בשיעור משחק רציני. כמה שעות בשבוע הסטודנטים שלך לומדים, שתים־עשרה?"
"זה לא אותו הדבר."
"אבא חושב שכן. הוא מממן את זה."
אליס אחזה בכוח בצדי החצאית שלה וחשקה את שפתיה. מה שרצתה לומר עכשיו לא נועד ללידיה.
"אף פעם לא ראית אותי משחקת."
ג'ון ראה. בחורף שעבר טס לכאן לבדו כדי לראות אותה משחקת בהצגה. אליס היתה עמוסה אז ביותר מדי דברים דחופים, ולא יכלה להתפנות לנסיעה. כשהביטה בעיניה הכאובות של לידיה, לא הצליחה להיזכר מה היו כל אותם הדברים הדחופים. לא היה לה שום דבר נגד קריירת משחק כשלעצמה, אבל היא האמינה שהתמסרותה הבלעדית של בתה למשחק, בלי לרכוש השכלה, גבלה בפזיזות. אם לא תלך עכשיו למכללה, אם לא תרכוש את בסיס הידע להכשרה פורמלית בתחום כלשהו, אם לא תרכוש לעצמה תואר, מה תעשה אם לא תצליח כשחקנית?
אליס חשבה על הקונדומים שראתה בחדר האמבטיה. ואם לידיה תיכנס להיריון? אליס חששה שלידיה עלולה למצוא את עצמה יום אחד לכודה בחיים לא ממומשים ומלאה בחרטה. היא הביטה בבתה וראתה כל־כך הרבה פוטנציאל מבוזבז, כל־כך הרבה זמן מבוזבז. "לידיה, את לא נעשית צעירה יותר. החיים עוברים מהר מדי." "אני מסכימה."
האוכל הוגש, אבל אף אחת מהן לא אחזה במזלג. לידיה מחתה את עיניה במפית הפשתן הרקומה ביד. תמיד נגררו לאותו קרב, ואליס הרגישה שהן כמו מנסות להפיל חומת בטון באמצעות חבטות ראש. הקרב לעולם לא יועיל, ורק יכאיב ויזיק להן. היא ייחלה שלידיה תראה את האהבה והחוכמה במה שרצתה בשבילה. ייחלה להיות מסוגלת לשלוח יד אל מעבר לשולחן ולחבק את בתה, אבל יותר מדי צלחות, כוסות ושנים של ריחוק הפרידו ביניהן.
פרץ פעילות פתאומי, במרחק כמה שולחנות, הסב את תשומת הלב שלהן מעצמן. מבזקי מצלמות הבהיקו, וקהל קטן של סועדים ומלצרים התכנס, ממוקד כולו באישה שדמתה מעט ללידיה.
"מי זו?" שאלה אליס.
"אמא," אמרה לידיה בנימה נבוכה ומתנשאת בעת ובעונה אחת, שאותה שכללה כבר כשהיתה בת שלוש־עשרה. "זו ג'ניפר אניסטון."
הן אכלו את ארוחת הערב שלהן ודיברו רק על דברים בטוחים, כמו האוכל ומזג האוויר. אליס רצתה לדעת עוד על יחסיה של לידיה עם מלקולם, אבל רגשותיה של לידיה עדיין להטו כגחלים, ואליס חששה להצית מריבה נוספת. היא שילמה את החשבון, ושתיהן יצאו מהמסעדה, שבעות אבל לא מסופקות.
"סליחה, גברתי!"
המלצר שלהן השיג אותן על המדרכה.
"שכחת את זה."
אליס עצרה וניסתה להבין איך זה שהבלקברי שלה הגיע לידי המלצר. היא לא בדקה את האימייל או את היומן שלה במסעדה. היא חיטטה בתיק — הבלקברי לא היה שם. נראה שהוציאה אותו כשחיפשה את ארנקה, לפני ששילמה.
"תודה."
לידיה נתנה בה מבט שואל, כאילו רצתה לומר משהו על דבר־מה שלא היה האוכל או מזג האוויר, אבל התחרטה. בדרך חזרה לדירה לא דיברו.
"ג'ון?"
אליס חיכתה, השתהתה במסדרון הכניסה, ידית המזוודה עוד בידה. על הרצפה לפניה היה פזור דואר שלא נפתח, ובראש הערֵמה "הרווארד מגזין". השעון שבסלון תקתק והמקרר זמזם. שעת אחר צהריים מאוחרת חמימה ומופזת היתה מאחורי גבה, והאוויר בפנים היה קריר, אפלולי ומעופש. נטוש.
היא הרימה את הדואר ונכנסה למטבח, המזוודה על גלגלים נלוותה אליה כחיית מחמד נאמנה. הטיסה שלה התעכבה, והיא הגיעה באיחור, אפילו על־פי השעון בתנור המיקרוגל. היה לו יום שלם, שבת שלמה, לעבוד.
נורית ההודעות האדומה על המשיבון שלהם לטשה בה מבט בלא למצמץ. היא הציצה במקרר. שום פתק על הדלת. כלום.
היא עמדה במטבח החשוך, ידית מזוודתה עדיין בידה, וצפתה בכמה דקות שהתקדמו להן על שעון המיקרוגל. הקול בראשה, מאוכזב אך סולח, נחלש ככל שקול קדמון יותר החל לתפוח, לגבור ולהתפשט. היא שקלה להתקשר אליו, אבל הקול הגובר פסל את ההצעה על הסף ודחה כל תירוץ. היא שקלה להחליט שלא יהיה לה אכפת, אבל הקול, שחלחל כעת אל כל גופה, הדהד בבטנה, רטט בכל אחד מקצות אצבעותיה, היה חזק וחודרני מכדי להתעלם ממנו.
למה זה הפריע לה כל־כך? הוא היה באמצע ניסוי ולא היה יכול לעזוב אותו ולחזור הביתה. הרי היא עצמה היתה במקומו פעמים רבות מספור. זה מה שהם עשו. זה מה שהיו. הקול קרא לה טיפשה מטומטמת.
היא ראתה את נעלי הריצה שלה מונחות על הרצפה ליד הדלת האחורית. ריצה תשפר את הרגשתה. זה מה שהיא צריכה.
היא שאפה לרוץ מדי יום. זה שנים רבות התייחסה לריצה כאל צורך יומיומי חיוני, כמו אכילה או שינה, והצליחה לרוץ אפילו בחצות או באמצע סערת שלגים קשה. אבל בחודשים האחרונים הזניחה את הצורך הבסיסי הזה. היא היתה עסוקה כל־כך. כששרכה את שרוכי נעליה אמרה לעצמה שלא טרחה לקחת אותן איתה לקליפורניה מפני שידעה שלא יהיה לה זמן. למען האמת היא פשוט שכחה לארוז אותן.
מביתה ברחוב פופלאר רצה תמיד באותו מסלול: במורד שדרת מסצ'וסטס, דרך כיכר הרווארד לממוריאל דרייב, לאורך נהר הצ'רלס לגשר הרווארד ליד המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, וחזרה — מעט יותר משמונה קילומטרים, סיבוב של ארבעים וחמש דקות. היא אפילו השתעשעה ברעיון להשתתף במרתון של בוסטון, אבל בכל שנה החליטה שבעצם אין לה זמן להתאמן לריצה למרחק כזה. אולי יום אחד תעשה זאת. מאחר שהיתה בכושר גופני מעולה לאישה בגילה, הניחה שתמשיך לרוץ גם בשנות השישים המאוחרות לחייה.
קבוצות של הולכי רגל על המדרכות וההתמודדות עם התנועה בצומתי הרחובות עיכבו אותה בקטע הראשון של הריצה שלה דרך כיכר הרווארד. הכיכר המתה מאדם, ובאותה שעה מסוימת של יום שבת רחשה ציפייה: המוני אדם התכנסו והתגודדו בקרנות רחוב והמתינו לרמזור ירוק במעבר החצייה, עמדו מחוץ למסעדות והמתינו לשולחן, עמדו בתור והמתינו לכרטיסי קולנוע, וישבו במכוניות בחנייה כפולה והמתינו שהבלתי סביר יקרה ומקום חנייה מוסדר כלשהו יתפנה. עשר הדקות הראשונות של הריצה שלה הצריכו מידה ניכרת של ריכוז חיצוני מודע כדי לתמרן בין כל אלה, אבל מרגע שחצתה את ממוריאל דרייב לנהר הצ'רלס, היתה חופשייה לרוץ בפסיעות ארוכות, נינוחה לגמרי.
הערב הנעים ונטול העננים עודד של שפע פעילות לאורך נהר הצ'רלס, אבל השטח המדושא שליד הנהר נראה עמוס פחות מהרחובות של קיימברידג'. למרות זרם בלתי פוסק של רצים, כלבים ובעליהם, הולכי רגל, גולשי גלגיליות, רוכבי אופניים ונשים שהדפו לפניהן תינוקות בעגלות ריצה, היתה אליס מודעת כעת רק במעורפל למתרחש סביבה, כמו נהג מנוסה בכביש שהוא מרבה לנסוע בו. היא רצה לאורך הנהר, ולא חשבה על מאום מלבד קול נעלי הריצה שלה הנחבטות במדרכה במקצב מתואם עם קצב נשימתה. היא לא שחזרה במוחה את המריבה שלה עם לידיה. לא התייחסה לקיבתה הרוטנת ברעב. לא חשבה על ג'ון. היא פשוט רצה.
כרגיל הפסיקה לרוץ ברגע שחזרה לפארק ג'ון פיצג'רלד קנדי, כיס של מדשאות מטופחות הגובלות בממוריאל דרייב. בראש צלול, בגוף נינוח שכמו נעשה צעיר יותר, החלה ללכת בחזרה הביתה. הפארק הלך והוצר לקראת כיכר הרווארד, ובין מלון צ'רלס לבית־ הספר לממשל על שם קנדי דמה למסדרון נעים, זרוע ספסלים.
בקצה האחר של המסדרון, בצומת הרחובות אליוט ובראטל, עמדה אליס מוכנה לחצות את הכביש. לפתע אחזה אישה בזרועה בכוח מבהיל ואמרה, "חשבת היום על גן עדן?"
האישה נעצה באליס מבט חודר ויציב. שערה היה ארוך ודמה בצבעו ובמרקמו לצמר פלדה, ועל חזהּ נשאה שלט שעליו נכתב בכתב יד "אמריקה חזרי בתשובה, זנחי את החטא ובואי אל ישו". בכיכר הרווארד תמיד היה מישהו שמכר את אלוהים, אבל עד עתה מעולם לא פנו לאליס באופן כה ישיר ואינטימי.
"סליחה," אמרה, וכשהבחינה שהתנועה נעצרת לרגע, נמלטה לעברו האחר של הרחוב.
היא רצתה להמשיך ללכת, אבל במקום זה קפאה במקומה. היא לא ידעה היכן היא. כשהביטה לאחור, לעברו האחר של הרחוב, ראתה את האישה עם שער צמר הפלדה רודפת אחר חוטא אחר לאורך המסדרון. המסדרון, המלון, החנויות, הרחובות המתפתלים בלא סדר הגיוני. היא ידעה שהיא בכיכר הרווארד, אבל לא ידעה איך להגיע הביתה.
היא ניסתה שוב, באופן מפורש יותר. מלון כיכר הרווארד, חנות הספורט איסטרן מאונטיין, חנות האחים דיקסון לחומרי בניין, רחוב מאונט אוברן. היא הכירה את כל המקומות האלה — הכיכר הזו היתה המגרש הביתי שלה זה יותר מעשרים וחמש שנים — אבל משום מה הם לא השתבצו למפה מנטלית שתאמר לה היכן היא גרה ביחס להם. שלט עגול בשחור־לבן ועליו האות T, היישר מולה, ציין כניסה לתחנה התת־קרקעית של הרכבות והאוטובוסים של הקו האדום, אבל בכיכר הרווארד היו שלוש תחנות כאלו, והיא לא הצליחה לפענח איזו תחנה זו מבין השלוש.
לבה הלם במהירות. היא החלה להזיע. היא אמרה לעצמה שדופק מואץ והזעה הם חלק מתגובה מתוזמרת והולמת לריצה. אבל כשעמדה שם על המדרכה, דמתה התחושה לפניקה.
היא כפתה על עצמה ללכת עוד רחוב, ועוד אחד, ועם כל פסיעה מבולבלת הרגישה שרגליה הלא יציבות עלולות לקרוס. המרכול, קרדוּלוֹ, חנות העיתונים בפינה, מרכז המבקרים של קיימברידג' מעבר לכביש, ומעבר לו הרווארד יארד. היא אמרה לעצמה שהיא עדיין מסוגלת לקרוא ולזהות. שום דבר לא עזר. לשום דבר לא היה הקשר.
אנשים, מכוניות, אוטובוסים ורעשים בלתי נסבלים למיניהם דהרו והתפתלו סביבה ועל פניה. היא עצמה את עיניה. הקשיבה לדם הזורם והולם מאחורי אוזניה.
"בבקשה, שזה ייפסק," לחשה.
היא פקחה את עיניה. הנוף שב והתמקם במקומו באותה מהירות שבה נטש אותה. המרכול, קרדולו, הפינה של ניני, הרווארד יארד. באופן אוטומטי הבינה שעליה לפנות שמאלה בפינה וללכת מערבה בשדרת מסצ'וסטס. כעת כבר לא היתה אבודה להתמיה במרחק קילומטר וחצי מהבית, ונשימתה נרגעה. אבל הרי זה עתה מצאה את עצמה אבודה להתמיה במרחק קילומטר וחצי מהבית. היא הלכה מהר ככל שיכלה מבלי לרוץ.
היא פנתה אל הרחוב שבו גרה, רחוב מגורים שקט ועטור עצים, במרחק כשני רחובות משדרת מסצ'וסטס. כעת, שתי רגליה על הכביש וביתה בטווח ראייה, הרגישה בטוחה הרבה יותר, אבל עדיין לא בטוחה לגמרי. היא לא הסירה את מבטה מדלת הכניסה, המשיכה להניע את רגליה והבטיחה לעצמה שים החרדה הגואה בשצף בתוכה ישכך ברגע שתיכנס בדלת הכניסה ותראה את ג'ון. אם הוא בבית.
"ג'ון?"
הוא הופיע בפתח המטבח, לא מגולח, משקפיו רכובים על שערו הפרוע נוסח המדען המטורף, קרטיב אדום תחוב בפיו, לבוש בחולצת המזל שלו — חולצת טריקו אפורה. הוא עבד כל הלילה. כפי שהבטיחה לעצמה, החלה חרדתה לשכוך, אבל נראה שיחד איתה גם המרץ והאומץ שלה פחתו, והיא נותרה שבירה ורצתה להתמוטט בזרועותיו.
"היי, בדיוק תהיתי איפה את, עמדתי להשאיר לך פתק על המקרר. איך היה?"
"מה?"
"סטנפורד."
"אה, טוב."
"ומה שלום לידיה?"
רגשות הבגידה והכאב בגלל לידיה, מפני שלא היה בבית כשחזרה, הרגשות שגורשו בעת הריצה והוחלפו בפחד שלה לנוכח ההליכה הלא מובנת לאיבוד, תבעו לעצמם מחדש את קדימותם בסדרי העדיפויות שלה.
"תגיד לי אתה," אמרה.
"רבתן."
"אתה משלם על שיעורי המשחק שלה?" האשימה אותו.
"אה," אמר, וינק את שאריות הקרטיב אל פיו המוכתם באדום. "תראי, אפשר לדבר על זה אחר־כך? אין לי זמן להתחיל עם זה עכשיו."
"אז תמצא את הזמן, ג'ון. אתה מחזיק אותה שם בלי לספר לי, ואתה לא פה כשאני מגיעה הביתה, ו..."
"ואת לא היית פה כשאני חזרתי הביתה. איך היתה הריצה שלך?"
היא שמעה את ההיגיון הפשוט בשאלה הנסתרת שלו. אילו היתה מחכה לו, אילו היתה מתקשרת, אלמלא עשתה בדיוק מה שרצתה ויצאה לריצה, היתה יכולה לבלות את השעה האחרונה בחברתו. היא נאלצה להסכים.
"בסדר."
"אני מצטער, חיכיתי כמה שיכולתי, אבל אני מוכרח לחזור למעבדה. עד עכשיו היה לנו יום מדהים, התוצאות נפלאות, אבל עוד לא גמרנו, ואני חייב לנתח את הנתונים לפני שנתחיל שוב בבוקר. באתי הביתה רק כדי לראות אותך."
"אני צריכה לדבר איתך על זה עכשיו."
"אבל זה הרי לא משהו חדש, אלי. אנחנו לא מסכימים בנושא של לידיה. זה לא יכול לחכות עד שאחזור?"
"לא."
"רוצה ללוות אותי ולדבר על זה בדרך?"
"אני לא הולכת למשרד, אני צריכה להיות בבית."
"את צריכה לדבר עכשיו, צריכה להיות בבית, פתאום את צריכה בלי סוף — משהו אחר קורה פה?"
המילה "צריכה" פגעה בעצב רגיש. צורך היה שווה לחולשה, לתלותיות, למשהו פתולוגי. לאביה. כל חייה שקדה לעולם לא להיות כזו, לעולם לא להיות כמוהו.
"אני פשוט מותשת."
"את נראית מותשת — את צריכה להאט קצת את הקצב."
"זה לא מה שאני צריכה."
הוא חיכה שתרחיב, אבל היא חיכתה זמן רב מדי.
"תראי, ככל שאקדים ללכת כך אקדים לשוב. לכי לנוח קצת, אני אחזור הביתה יותר מאוחר."
הוא נשק לראשה המיוזע ויצא מן הדלת.
היא עמדה במסדרון, במקום שהשאיר אותה, ולא היה אף אחד שתוכל להתוודות באוזניו או לגלות לו את מחשבותיה, והיא חשה כיצד מה שחוותה זה עתה בכיכר הרווארד מציף אותה במלוא כובדו הרגשי. היא התיישבה על הרצפה ונשענה על הקיר הקריר, התבוננה בידיה הרועדות בחיקה כאילו לא ייתכן שהן שלה. היא ניסתה להתרכז ולייצב את נשימתה, כמו שנהגה לעשות בעת הריצה.
אחרי דקות ארוכות של שאיפות ונשיפות, היתה לבסוף רגועה דיה לנסות להבין איכשהו את מה שקרה זה עתה. היא חשבה על המילה שחסרה לה בהרצאה בסטנפורד ועל המחזור החסר שלה. היא קמה, פתחה את המחשב הנישא שלה וחיפשה בגוגל "תסמיני גיל המעבר".
רשימה מבהילה מילאה את הצג — גלי חום, הזעת לילה, הפרעות שינה, עייפות קשה, חרדה, סחרחורת, דופק לא סדיר, דיכאון, נטייה לרגוז, מצבי רוח מתחלפים, אי־התמצאות, בלבול מנטלי, קשיי זיכרון.
אי־התמצאות, בלבול מנטלי, קשיי זיכרון. כן, כן וכן. היא נשענה לאחור בכיסאה והעבירה את אצבעותיה בשערה השחור המתולתל. הביטה בתמונות המוצגות לראווה על מדפי הספרייה, שכיסו את הקיר מהרצפה ועד לתקרה: טקס סיום לימודיה בהרווארד, ג'ון והיא רוקדים בחתונתם, דיוקנאות משפחתיים מהתקופה שבה הילדים היו עוד קטנים, דיוקן משפחתי מחתונתה של אנה. ואז חזרה לרשימה על צג המחשב. זה היה בסך הכול השלב הטבעי הבא בחייה כאישה. מיליוני נשים התמודדו עם זה מדי יום ביומו. אין כאן שום דבר שעלול לסכן את חייה. שום דבר חריג.
היא רשמה לעצמה תזכורת לקבוע תור לבדיקה אצל הרופאה שלה. אולי כדאי שתתחיל טיפול הורמונלי חלופי באסטרוגן. היא עברה עוד פעם אחת אחרונה על רשימת התסמינים. מצבי רוח משתנים. הפתיל הקצר שלה, לאחרונה, עם ג'ון. הכול התאים. בתחושת סיפוק סגרה את המחשב.
היא ישבה עוד זמן־מה בחדר העבודה המאפיל, הקשיבה לבית השקט ולצלילי ברביקיו בסביבה. שאפה את ניחוח ההמבורגרים הנצלים. מסיבה כלשהי כבר לא היתה רעבה. היא בלעה גלולת מולטי־ויטמין עם כוס מים, פרקה את מזוודתה, קראה כמה מאמרים בכתב עת לקוגניציה ושכבה לישון.
ג'ון חזר סוף־סוף הביתה אחרי חצות. משקלו על המיטה העיר אותה, אבל לא לגמרי. היא לא זעה והעמידה פנים שהיא ישנה. הוא ודאי מותש, אחרי שהיה ער כל הלילה ועבד כל היום. בבוקר יוכלו לדבר על לידיה. היא תתנצל על שבזמן האחרון היתה רגישה כל־ כך ונתונה למצבי רוח. ידו החמה על ירכה אספה אותה אל עיקול גופו. היא חשה בנשימתו על עורפה ושקעה בשינה עמוקה, משוכנעת שהיא מוגנת מכל רע.

כבר אז, יותר משנה קודם לכן, נחנקו למוות נוירונים בראשה, לא הרחק מאוזניה, בשקט רב מכדי שתוכל לשמוע אותם. יש שיטענו שהשיבושים היו כה ערמומיים וחשאיים, עד שהנוירונים הם שיזמו את האירועים שיביאו להרס שלהם עצמם. רצח מולקולרי או התאבדות תאית - כך או כך, לפני שמתו לא היו מסוגלים להזהיר אותה מפני המתרחש.
ספטמבר 2003
אליס ישבה אל שולחן הכתיבה בחדר השינה שלהם, והקולות של ג'ון המתרוצץ בכל אחד מהחדרים בקומת הקרקע הסיחו את דעתה.
היה עליה לסיים לכתוב ביקורת עמיתים על מאמר שהוגש ל"כתב העת לפסיכולוגיה קוגניטיבית" לפני הטיסה שלה, אך היא קראה את אותו המשפט שלוש פעמים בלי להבין מילה. השעון המעורר שלהם הורה 7:30 , ולהערכתה הוא מיהר בעשר דקות בערך. על־פי השעה המשוערת וקולות ההתרוצצות הגוברים, ידעה שעמד לצאת, אבל שכח משהו ולא הצליח למצוא אותו. היא נקשה בעט האדום שלה על שפתה התחתונה, התבוננה בספרות הדיגיטליות שבשעון וציפתה למה שידעה שהיא עומדת לשמוע.
"אלי?"
היא השליכה את העט שלה על שולחן הכתיבה ונאנחה. למטה ראתה אותו בסלון, כורע על ברכיו ומגשש מתחת לכריות הספה.
"מפתחות?" שאלה.
"משקפיים. ובבקשה אל תטיפי לי, אני מאחר."
היא עקבה אחר מבטו התזזיתי אל כרכוב האח, אל שעון וולטהאם העתיק, המצטיין בדיוקו, שהכריז כי השעה 8:00 . הוא לא היה צריך להאמין לשעון. השעונים בביתם ידעו רק לעתים נדירות מהי השעה האמיתית. פניהם הישרות לכאורה הוליכו אותה שולל פעמים רבות מדי בעבר, ואליס למדה לסמוך על שעון היד שלה. ואכן, היא נעה לאחור בזמן ברגע שנכנסה למטבח, שם התעקש תנור המיקרוגל על כך שהשעה היא רק 6:52 .
היא הביטה על משטח השיש החלק והפנוי מחפצים, ושם הם היו, לצד הקערה הגדושה בדואר שטרם נפתח. לא מתחת למשהו, לא מאחורי משהו, לא נסתרים בשום פנים מעין המתבונן. איך אדם חכם כל־כך כמוהו, מדען, לא רואה את מה שניצב ממש מתחת לאפו?
כמובן, רבים מהחפצים שלה עצמה החלו לשחק איתה מחבואים.
אבל היא לא הודתה בכך בפניו, ולא שיתפה אותו במצוד אחריהם. רק אתמול, בלי שג'ון יֵדע על כך בכלל, העבירה בוקר מוטרף בחיפושים אחר המטעֵן של הבלקברי שלה, תחילה בכל רחבי הבית ואחר־כך במשרדה. כשלא העלתה דבר נואשה, הלכה לחנות וקנתה מטען חדש. בערב גילתה את המטען הישן תקוע בשקע ליד המיטה, בצד שלה, היכן שהיתה צריכה לדעת שעליה לחפש. סביר להניח שבמקרה של שניהם אפשר לייחס זאת למספר מופרז של משימות ולעיסוקים רבים מדי. ולהזדקנות.
הוא עמד בפתח, הביט במשקפיים שבידה אבל לא בה.
"בפעם הבאה כשאתה מחפש, נסה להעמיד פנים שאתה אישה," אמרה אליס בחיוך.
"אני אלבש את אחת החצאיות שלך. אלי, בבקשה, אני מאחר נורא."
"לפי השעון של המיקרוגל יש לך עוד המון זמן," אמרה והושיטה לו את המשקפיים.
"תודה."
הוא חטף אותם כמו רץ במרוץ שליחים המקבל את המקל, והלך אל דלת הכניסה.
"תהיה כאן כשאחזור בשבת?" שאלה את גבו כשהלכה אחריו במסדרון.
"אני לא יודע, בשבת יש לי יום עמוס מאוד במעבדה."
הוא לקח את התיק, הטלפון והמפתחות מהשולחן בכניסה. "נסיעה טובה, ותני ללידיה חיבוק ונשיקה בשמי. ונסי לא לריב איתה," אמר ג'ון.
היא ראתה את בבואתם במראה במסדרון — גבר גבוה ומרשים, מרכיב משקפיים, ששערו החום זרוע שיבה; אישה קטנה ומתולתלת, זרועותיה שלובות על חזהּ, כל אחד מהם מתכונן לזנק אל אותה מריבה שאין לה תכלית. היא חשקה את שיניה, בלעה את רוקה והחליטה שלא לקפוץ.
"לא התראינו כבר די הרבה זמן. בבקשה, תשתדל להיות בבית, טוב?" ביקשה.
"אני יודע. אשתדל."
הוא נשק לה, ואף שרצה נואשות ללכת, השהה את הנשיקה למשך רגע כמעט בלתי מורגש. אלמלא הכירה אותו, היתה משווה לנשיקה שלו הילה רומנטית. היתה עומדת שם, מלאת תקווה, חושבת שהנשיקה אמרה, אני אוהב אותך, אתגעגע אלייך. אבל כשצפתה בו ממהר ברחוב לבדו היתה בטוחה למדי שאמר לה, אני אוהב אותך, אבל בבקשה אל תתרגזי אם לא אהיה בבית בשבת.
פעם היו הולכים יחד מדי בוקר להרווארד יארד. הם עבדו במרחק של קצת יותר מקילומטר מביתם ובאותה אוניברסיטה, ויותר מכול אהבה את ההליכה המשותפת לעבודה. תמיד עצרו בקפה ג'רי'ז — קפה שחור בשבילו, תה בלימון בשבילה, קר או חם, תלוי בעונה — והמשיכו להרווארד יארד, שוחחו בדרך על מחקריהם ועל השיעורים שלימדו, על בעיות בחוגים של כל אחד מהם, על ילדיהם או על תוכניותיהם להערב. כשרק נישאו אפילו הלכו יד ביד. היא התענגה על האינטימיות הנינוחה של טיולי הבוקר הללו איתו, לפני שתביעות היומיום של משרותיהם ושאיפותיהם התישו ושחקו כל אחד מהם.
אבל כעת, זה זמן־מה, הלכו להרווארד בנפרד. אליס חייתה על המזוודות כל הקיץ, השתתפה בכנסים לפסיכולוגיה ברומא, בניו אורלינס ובמיאמי, וכיהנה בוועדת בחינות להגנה על תזות בפרינסטון. באביב נזקקו תרביות התאים של ג'ון לסוג כלשהו של שטיפה בשעה בלתי מתקבלת על הדעת בכל בוקר. הוא לא סמך על אף אחד מהסטודנטים שלו שיתייצב שם בעקביות, ולכן עשה זאת בעצמו. היא לא זכרה מה היו הסיבות לפני האביב, אבל ידעה שבכל פעם הן נשמעו הגיוניות וזמניות בלבד.
היא חזרה אל המאמר שעל שולחנה, אך התשוקה למריבה שלא ניהלה עם ג'ון על בתם הצעירה ביותר, לידיה, מנעה ממנה להתרכז בו. מה יקרה אם יעמוד לצדה לפחות פעם אחת? היא עברה על יתרת המאמר ברפרוף שלא הלם את אמות המידה הרגילות שלה למצוינות, אבל כרגע זה יספיק, בהתחשב בהלך רוחה הנסער ובחוסר הזמן. משסיימה לכתוב את הערותיה והצעות התיקונים שלה, תחבה את המאמר למעטפה וסגרה אותה בתחושת אשמה, משום שידעה שאולי החמיצה שגיאה כלשהי בתכנון המחקר או בפרשנות. היא קיללה את ג'ון על שחיבל ביושרת עבודתה.
אחר־כך ארזה מחדש את מזוודתה, שטרם הספיקה אפילו לרוקן מאז נסיעתה האחרונה. היא ציפתה בשמחה לחודשים הקרובים, שבהם תיסע פחות. בלוח השנה שלה לסתיו נרשמו רק הרצאות מוזמנות ספורות, ואת רובן הזיזה לימי שישי, שבהם לא לימדה. כמו מחר. מחר תהיה המרצה האורחת שתפתח את סדרת ההרצאות של סמינר הסתיו בפסיכולוגיה קוגניטיבית של סטנפורד. ואחר־כך תראה את לידיה. היא תנסה לא לריב איתה, אבל היא לא מבטיחה שום דבר.
אליס מצאה בקלות את הדרך לאולם קוֹרדוּרָה בסטנפורד, בפינת שדרת קמפוס מערב ושדרת פנמה. בעיניה, המורגלות במראות החוף המזרחי, החזית המכוסה טיח לבן, גג אריחי הטרקוטה והגנים העשירים דמו יותר למלון חוף בים הקאריבי מאשר למבנה אקדמי.
היא הקדימה, ובכל זאת נכנסה פנימה בתקווה שתוכל לנצל את הזמן הנוסף לשבת באודיטוריום השקט ולעבור על ההרצאה שלה.
להפתעתה נכנסה לחדר מלא וגדוש. קהל נלהב הקיף שולחן מזנון וחג סביבו, עט על האוכל בתוקפנות, כמו שחפים בחוף עירוני. בטרם הספיקה לחמוק פנימה בלי שיבחינו בה, ראתה את ג'וש, חבר ללימודים מהרווארד, מכובד אך מלא בעצמו, שחסם את דרכה, רגליו נטועות איתן בפישוק מעט רחב מדי, כאילו הוא מוכן ומזומן לעוט עליה.
"כל זה לכבודי?" שאלה אליס בחיוך שובב.
"מה פתאום, אנחנו אוכלים ככה כל יום. זה לכבוד אחד הפסיכולוגים ההתפתחותיים שלנו, שקיבל אתמול קביעות. אז איך הרווארד מתייחסת אלייך?"
"יפה."
"אני לא מאמין שאחרי כל השנים האלה את עוד שם. אם אי־פעם ישעמם לך מדי, כדאי לך לשקול לבוא לכאן."
"אתה הראשון שתדע. ומה איתך?"
"נפלא. בואי למשרד שלי אחרי ההרצאה לראות את הנתונים האחרונים שלנו. הם ממש יפתיעו אותך."
"מצטערת, אני לא יכולה — אני טסה ללוס אנג'לס מיד אחרי ההרצאה," אמרה, אסירת תודה על התירוץ מן המוכן.
"חבל. בפעם האחרונה שראיתי אותך זה היה בשנה שעברה, בכנס הפסיכונומי. לצערי פספסתי את המצגת שלך."
"אם כך, תוכל לשמוע חלק די גדול ממנה היום."
"אז את ממחזרת את הרצאות שלך, מה?"
לפני שהספיקה לענות עט עליה גורדון מילר, ראש החוג, מצילהּ וגיבור־העל החדש שלה. הוא ביקש מג'וש לעזור לחלק את גביעי השמפניה. כמו בהרווארד, גם בחוג לפסיכולוגיה בסטנפורד תבעה המסורת להרים כוסית שמפניה לחיי כל חבר סגל שהגיע לציון הדרך הנכסף של קבלת קביעות. בקריירה של מרצה לא היו הזדמנויות רבות מדי לציין את הקידום מנקודה לנקודה, אבל הקביעות בהחלט היתה תרועת חצוצרה רמה וצלולה.
כשבידי כולם היו כוסיות, עמד גורדון על הבמה ונקש על המיקרופון. "אבקש את תשומת לבכם לרגע."
צחוקו המוגזם, הקולני והמוטעם של ג'וש הדהד ברחבי האולם לפני שגורדון המשיך.
"אנחנו מברכים היום את מרק על קבלת הקביעות. אני בטוח שהוא נרגש מאוד להותיר את ההישג המסוים הזה מאחוריו. נרים כוסית להישגים המרגשים הרבים שבדרך. לחיי מרק!"
"לחיי מרק!"
אליס הקישה את כוסה בכוס שכנה, וכולם שבו עד מהרה לשתות, לאכול ולשוחח. לאחר שכל המזון שעל המגשים נאכל, וטיפות השמפניה האחרונות רוקנו מהבקבוק האחרון, נטל גורדון שוב את המיקרופון.
"אם תשבו בבקשה, נוכל להתחיל בהרצאה."
הוא המתין כמה רגעים עד שהקהל, כשבעים וחמישה איש, התיישבו והשתתקו.
"היום אני מתכבד להציג לפניכם את המרצה שתפתח את הסמינר שלנו השנה. ד"ר אליס האולנד היא מרצה לפסיכולוגיה בחוג על שם ויליאם ג'יימס בהרווארד. ציוני דרך רבים ומרכזיים בפסיכולינגוויסטיקה נזקפו לזכותה בקריירה המרשימה שלה בעשרים וחמש השנים האחרונות. היא ערכה מחקרים חלוציים וממשיכה להוביל גישה משולבת בין־תחומית לחקר מנגנוני השפה. לכבוד הוא לנו לארח אותה כאן היום ולהאזין להרצאתה על הארגון הקונספטואלי והעצבי של השפה."
אליס וגורדון החליפו מקומות. היא השקיפה על הקהל המביט בה, ובעודה מחכה שמחיאות הכפיים ישככו, חשבה על הנתון הסטטיסטי שעל־פיו אנשים פוחדים מדיבור לפני קהל יותר משהם פוחדים מהמוות. היא אהבה את זה. היא נהנתה ללמד, לשחק, לספר את הסיפור ולנהל ויכוח סוער — נהנתה מכל אותם רכיבים של הופעה בפני קהל קשוב. והיא אהבה גם את פרץ האדרנלין. ככל שהסיכון היה גבוה יותר, ככל שהקהל היה מתוחכם או עוין יותר, כך החוויה כולה ריגשה אותה יותר. ג'ון היה מורה מעולה, אך לא אחת התייסר ונתקף בעתה כשנדרש לדבר לפני קהל. הוא השתאה לנוכח ההתלהבות שבה עשתה זאת אליס. סביר שלא העדיף למות, אבל עכבישים ונחשים? בוודאי.
"תודה, גורדון. היום אדבר על כמה מהתהליכים המנטליים שמונחים ביסוד רכישת השפה, ארגונה והשימוש בה."
אליס הציגה את עיקרי ההרצאה המסוימת הזאת פעמים רבות מספור, אבל לא היתה מכנה זאת מִחזור. ההרצאה התמקדה בעקרונות המרכזיים של הבלשנות, והיא גילתה רבים מהם בעצמה. אכן כמה שקופיות נכללו בהרצאותיה כבר שנים, אבל היא הרגישה גאה, ולא מבוישת או עצלנית, על שחלק זה של ההרצאה שלה, התגליות שלה עצמה, נותר נכון ועמד במבחן הזמן. התרומות שלה היו חשובות והניעו עוד תגליות. והיא בהחלט כללה בהרצאותיה גם את התגליות הללו.
היא דיברה מבלי להיעזר ברשימות שלה, נינוחה ונמרצת, והמילים זרמו בלא מאמץ. ואז, כארבעים דקות מתחילת ההרצאה, עשר דקות לפני הסיום, נתקעה לפתע.
"הנתונים מגלים שפעלים יוצאי דופן מצריכים גישה ל..."
היא לא הצליחה למצוא את המילה. היא ידעה מה רצתה לומר, אבל המילה עצמה חמקה ממנה. נעלמה. היא לא ידעה מהי האות הראשונה או איך נשמעה המילה או כמה הברות היו בה. המילה לא עמדה לה על קצה הלשון.
אולי זה היה בגלל השמפניה. בדרך כלל היא לא שותה אלכוהול לפני הרצאה. גם אם ידעה את ההרצאה בעל פה, גם אם היתה בסביבה הכי פחות פורמלית, רצתה תמיד להישאר חדה ככל האפשר מבחינה מנטלית, במיוחד לחלק של השאלות־והתשובות בסוף ההרצאה, שכלל לעתים עימות או ויכוח נלהב ולא מתוכנן מראש. אבל היא לא רצתה להעליב אף אחד, ונראה ששתתה קצת יותר מכפי שהיתה צריכה לשתות, כשמצאה את עצמה לכודה שוב בשיחה הפסיבית־ אגרסיבית עם ג'וש.
אולי זה הג'ט־לג. בעודה נוברת בירכתי מוחה אחר המילה ואחר הסבר רציונלי מדוע איבדה אותה, החל לבה להלום וחום פשט בפניה. עד עתה מעולם לא איבדה מילה מול קהל מאזינים. היא גם מעולם לא נתקפה בהלה מול קהל, וכבר ניצבה פעמים רבות מול קהל גדול ומפיל מורא יותר מזה שלפניה. היא אמרה לעצמה לנשום, לשכוח מזה ולעבור הלאה.
את המילה האבודה החליפה ב"משהו" מעורפל ולא ממש מתאים, זנחה את הטיעון שהיתה באמצעו והמשיכה לשקופית הבאה. ההפסקה נראתה לה כמובן כמו נצח מביך, אבל כשהציצה בפניהם של שומעיה לראות אם מישהו הבחין בגמגום המנטלי שלה, לא נראה לה איש חרד, נבוך או מוטרד בשום צורה שהיא. ואז ראתה את ג'וש לוחש משהו לאישה שלידו, גבותיו קמוטות ועל פניו נסוך חיוך קל.
רק במטוס, בירידה לעבר נמל התעופה של לוס אנג'לס, LAX , נזכרה סוף־סוף.
לקסיקון.
לידיה גרה בלוס אנג'לס כבר שלוש שנים. לו החלה ללמוד במכללה מיד אחרי שסיימה תיכון, היתה מסיימת את התואר הראשון באביב שעבר. אליס היתה גאה בה כל־כך. לידיה היתה כנראה חכמה יותר משני אחיה הגדולים, ושניהם למדו במכללה. ובבית־הספר למשפטים. ובבית־הספר לרפואה.
במקום למכללה נסעה לידיה תחילה לאירופה. אליס קיוותה שכשתחזור הביתה יהיה לה ברור יותר מה היא רוצה ללמוד ולאיזה בית־ספר תרצה ללכת. אבל עם חזרתה סיפרה לידיה להוריה שבדבלין הופיעה קצת על הבמה והתאהבה. היא עוברת מיד ללוס אנג'לס.
אליס כמעט יצאה מדעתה. למרבה תסכולה ורוגזה הכירה בחלקה בבעיה. לידיה היתה הצעירה מבין שלושה ילדים, בתם של הורים שעבדו קשה והרבו בנסיעות; מאז ומתמיד היתה תלמידה טובה, ולכן נטו אליס וג'ון להתעלם ממנה במידה רבה. הם אפשרו לה להתרוצץ חופשייה בעולמה ולחשוב באופן עצמאי, לא התערבו בחייה עד לפרטים הקטנים כפי שעשו הורים רבים לילדים בני גילה. חייהם המקצועיים של הוריה היו מופת למה שאפשר להפיק כאשר מציבים מטרות נשגבות ומיוחדות במינן, וכאשר פועלים בהתלהבות ועובדים קשה לממשן. לידיה הבינה את עצתה של אמה בדבר החשיבות שברכישת השכלה אקדמית, אבל חוננה גם בביטחון העצמי ובעזות המצח לדחות אותה.
וחוץ מזה, היא לא היתה לגמרי לבדה בכך. המריבה הקשה ביותר אי־פעם בין אליס לג'ון פרצה אחרי שהביע את דעתו בנושא: אני חושב שזה נפלא, למכללה היא תוכל ללכת אחר־כך, אם תחליט שהיא רוצה בכלל.
אליס חיפשה את הכתובת בבלקברי שלה, צלצלה בפעמון של דלת מספר 7 וחיכתה. לידיה פתחה את הדלת בדיוק כשעמדה לצלצל שוב בפעמון.
"אמא, הקדמת," אמרה לידיה.
אליס הציצה בשעונה.
"הגעתי בדיוק בזמן."
"אמרת שהטיסה שלך נוחתת בשמונה."
"אמרתי חמש."
"רשום לי ביומן שמונה."
"לידיה, השעה חמש ארבעים וחמש, ואני פה."
לידיה נראתה לא החלטית ומבוהלת, כמו סנאי שנלכד בכביש למול מכונית נוסעת.
"סליחה, בואי תיכנסי."
שתיהן היססו לפני שהתחבקו, כאילו עמדו לפצוח במחול שזה עתה למדו ולא היו בטוחות לגמרי מה הצעד הראשון או מי צריכה להוביל, או שהיה זה מחול ישן, ששתיהן לא רקדו יחד זמן רב כל־כך, עד שכל אחת מהן לא היתה בטוחה בכוריאוגרפיה.
אליס הרגישה במתאר של עמוד השדרה והצלעות של לידיה מבעד לחולצתה. היא נראתה רזה מדי, לפחות חמישה ק"ג פחות מכפי שזכרה. היא קיוותה שחוסר פנאי הוא הסיבה ולא דיאטה מודעת. לידיה, בלונדינית שגובהה מטר שישים ושמונה סנטימטרים, שבעה סנטימטרים וחצי יותר מאליס, בלטה בקרב הנשים בקיימברידג', שכן מרביתן היו איטלקיות ואסייתיות נמוכות, אבל נראה שבלוס אנג'לס היו חדרי ההמתנה של כל מבחני הבמה מלאים בנשים שנראו בדיוק כמוה.
"הזמנתי לנו שולחן לתשע. חכי רגע, אני כבר חוזרת."
אליס מתחה את צווארה ובחנה את המטבח והסלון מהכניסה. הריהוט, קרוב לוודאי מציאות ממכירות חצר ורהיטים ישנים של הורים, נראה דווקא עכשווי למדי — ספה מודולרית כתומה, שולחן קפה בהשראת רטרו, ובמטבח שולחן וכיסאות בנוסח משפחת בריידי. הקירות הלבנים היו חשופים, חוץ מכרזה של מרלון ברנדו שהודבקה מעל לספה. באוויר עמד ריח חריף של נוזל ניקוי, כאילו ניקתה לידיה את הדירה רגע לפני בואה של אליס.
למעשה הדירה היתה נקייה מדי. שום דיסקים או סרטים לא היו מונחים בשום מקום, שום ספרים או ירחונים לא מושלכים על שולחן הסלון, שום תמונות על המקרר, בשום מקום לא היה רמז לתחומי העניין של לידיה או לטעמה האסתטי. כל אחד יכול היה לגור שם. ואז הבחינה אליס בערמת נעלי הגברים שעל הרצפה, משמאל לדלת שמאחוריה.
"ספרי לי על השותפים שלך," אמרה ללידיה שחזרה מחדרה והחזיקה בידה את הטלפון הנייד שלה.
"הם בעבודה."
"במה הם עובדים?"
"אחד ברמן והשני שליח במסעדה."
"חשבתי ששניהם שחקנים."
"נכון."
"אני מבינה. תזכירי לי איך קוראים להם?"
"דאג ומלקולם."
זה הבליח רק לרגע, אבל אליס ראתה זאת ולידיה ראתה שהיא רואה. פניה של לידיה הסמיקו כשאמרה את שמו של מלקולם, ועיניה התרוצצו בעצבנות ופנו מעיניה של אמה.
"אולי נצא? אמרו לי שיוכלו למצוא לנו מקום מוקדם," אמרה לידיה.
"בסדר, אני רק רוצה לגשת רגע לשירותים."
כששטפה את ידיה, הסתכלה אליס במוצרים הערוכים על השולחן ליד הכיור — חלב לניקוי פנים וקרם לחות של ניוטרוג'ינה, משחת שיניים בטעם מנתה, דאודורנט של גברים, קופסת טמפונים של פלייטקס. היא חשבה לרגע. כל הקיץ לא קיבלה מחזור. האם קיבלה במאי? בחודש הבא ימלאו לה חמישים, לכן לא נבהלה. לעת עתה עדיין לא חוותה גלי חום או הזעת לילה, אבל לא כל הנשים חוות זאת בגיל המעבר. וזה יהיה בסדר גמור מצדה.
כשייבשה את ידיה הבחינה בחפיסה של קונדומי טרוג'אן מאחורי תכשירי השיער של לידיה. היא תצטרך לברר עוד פרטים על שותפיה לדירה. במיוחד על מלקולם.
הן ישבו בשולחן במרפסת הפתוחה באַייבִי, מסעדה אופנתית בדאונטאון לוס אנג'לס, והזמינו משקאות: אספרסו מרטיני ללידיה וכוס מרלו לאליס.
"אז איך מתקדם המאמר שאבא כותב ל'סֵַיֶינְס'?" שאלה לידיה.
נראה שלאחרונה דיברה עם אביה. אליס לא שמעה ממנה מאז שלידיה התקשרה ביום האם.
"הוא השלים אותו — והוא גאה בו מאוד."
"מה שלום אנה וטום?"
"טוב, שניהם עסוקים ועובדים קשה. אז איך הכרת את דאג ומלקולם?"
"עבדתי בסטארבקס באיזה ערב והם באו לשם."
המלצר הופיע, וכל אחת מהן הזמינה ארוחת ערב ומשקה נוסף. אליס קיוותה שהאלכוהול ידלל את המתח ביניהן, שהיה כבד וסמיך ופעפע מתחת לשיחה הדקיקה כנייר העתקה.
"אז איך הכרת את דאג ומלקולם?"
"הרגע אמרתי לך. למה את אף פעם לא מקשיבה למה שאני אומרת? הם נכנסו באיזה ערב לסטארבקס בדיוק כשעבדתי, ודיברו על זה שהם מחפשים שותף לדירה."
"חשבתי שאת עובדת כמלצרית במסעדה."
"נכון. אני עובדת בסטארבקס במשך השבוע ובמסעדה בלילות שבת."
"נשמע לי שזה לא משאיר לך הרבה זמן למשחק."
"כרגע אני לא מלוהקת לשום דבר, אבל אני לומדת בסדנה למשחק וניגשת להרבה מבחני במה."
"איזו סדנה?"
"בשיטת מייזנר."
"ומבחני הבמה הם למה?"
"לטלוויזיה ולפרסומות."
אליס סחררה את היין בכוס, שתתה את הלגימה האחרונה, הגדולה, וליקקה את שפתיה. "לידיה, מה בדיוק התוכניות שלך כאן?"
"אני לא מתכננת להפסיק, אם זה מה שאת שואלת."
המשקאות החלו להשפיע, אבל לא כפי שאליס קיוותה. תחת זאת הם שימשו כדלק ששרף את פיסת נייר ההעתקה הקטנה וחשף לגמרי את המתח בין שתיהן בשיחה המוכרת והמסוכנת.
"את לא יכולה לחיות כך לנצח. את מתכוונת לעבוד בסטארבקס גם כשתהיי בת שלושים?"
"זה בעוד שמונה שנים! את יודעת מה תעשי בעוד שמונה שנים?"
"כן, אני יודעת. בשלב כלשהו אדם צריך לקבל אחריות, להיות מסוגל להרשות לעצמו דברים כמו ביטוח בריאות, משכנתה, חסכונות לגיל הפרישה..."
"יש לי ביטוח בריאות. ואולי אהיה שחקנית מוצלחת. לידיעתך, יש אנשים שמצליחים בתחום. והם מרוויחים הרבה יותר כסף ממך ומאבא יחד."
"זה לא רק עניין של כסף."
"אז מה זה? שלא נעשיתי את?"
"דברי יותר בשקט."
"אל תגידי לי מה לעשות."
"לידיה, אני לא רוצה שתיעשי אני. אני פשוט לא רוצה שתגבילי את אפשרויות הבחירה שלך."
"את רוצה לבחור בשבילי."
"לא."
"זאת אני, וזה מה שאני רוצה לעשות."
"מה, להגיש קפה לאטה? את צריכה ללמוד במכללה. זה הזמן בחיים שלך שבו את אמורה ללמוד."
"אני לומדת! גם אם אני לא יושבת בכיתה בהרווארד והורגת את עצמי כדי להשיג מאה במדעי המדינה. אני לומדת חמש־עשרה שעות בשבוע בשיעור משחק רציני. כמה שעות בשבוע הסטודנטים שלך לומדים, שתים־עשרה?"
"זה לא אותו הדבר."
"אבא חושב שכן. הוא מממן את זה."
אליס אחזה בכוח בצדי החצאית שלה וחשקה את שפתיה. מה שרצתה לומר עכשיו לא נועד ללידיה.
"אף פעם לא ראית אותי משחקת."
ג'ון ראה. בחורף שעבר טס לכאן לבדו כדי לראות אותה משחקת בהצגה. אליס היתה עמוסה אז ביותר מדי דברים דחופים, ולא יכלה להתפנות לנסיעה. כשהביטה בעיניה הכאובות של לידיה, לא הצליחה להיזכר מה היו כל אותם הדברים הדחופים. לא היה לה שום דבר נגד קריירת משחק כשלעצמה, אבל היא האמינה שהתמסרותה הבלעדית של בתה למשחק, בלי לרכוש השכלה, גבלה בפזיזות. אם לא תלך עכשיו למכללה, אם לא תרכוש את בסיס הידע להכשרה פורמלית בתחום כלשהו, אם לא תרכוש לעצמה תואר, מה תעשה אם לא תצליח כשחקנית?
אליס חשבה על הקונדומים שראתה בחדר האמבטיה. ואם לידיה תיכנס להיריון? אליס חששה שלידיה עלולה למצוא את עצמה יום אחד לכודה בחיים לא ממומשים ומלאה בחרטה. היא הביטה בבתה וראתה כל־כך הרבה פוטנציאל מבוזבז, כל־כך הרבה זמן מבוזבז. "לידיה, את לא נעשית צעירה יותר. החיים עוברים מהר מדי." "אני מסכימה."
האוכל הוגש, אבל אף אחת מהן לא אחזה במזלג. לידיה מחתה את עיניה במפית הפשתן הרקומה ביד. תמיד נגררו לאותו קרב, ואליס הרגישה שהן כמו מנסות להפיל חומת בטון באמצעות חבטות ראש. הקרב לעולם לא יועיל, ורק יכאיב ויזיק להן. היא ייחלה שלידיה תראה את האהבה והחוכמה במה שרצתה בשבילה. ייחלה להיות מסוגלת לשלוח יד אל מעבר לשולחן ולחבק את בתה, אבל יותר מדי צלחות, כוסות ושנים של ריחוק הפרידו ביניהן.
פרץ פעילות פתאומי, במרחק כמה שולחנות, הסב את תשומת הלב שלהן מעצמן. מבזקי מצלמות הבהיקו, וקהל קטן של סועדים ומלצרים התכנס, ממוקד כולו באישה שדמתה מעט ללידיה.
"מי זו?" שאלה אליס.
"אמא," אמרה לידיה בנימה נבוכה ומתנשאת בעת ובעונה אחת, שאותה שכללה כבר כשהיתה בת שלוש־עשרה. "זו ג'ניפר אניסטון."
הן אכלו את ארוחת הערב שלהן ודיברו רק על דברים בטוחים, כמו האוכל ומזג האוויר. אליס רצתה לדעת עוד על יחסיה של לידיה עם מלקולם, אבל רגשותיה של לידיה עדיין להטו כגחלים, ואליס חששה להצית מריבה נוספת. היא שילמה את החשבון, ושתיהן יצאו מהמסעדה, שבעות אבל לא מסופקות.
"סליחה, גברתי!"
המלצר שלהן השיג אותן על המדרכה.
"שכחת את זה."
אליס עצרה וניסתה להבין איך זה שהבלקברי שלה הגיע לידי המלצר. היא לא בדקה את האימייל או את היומן שלה במסעדה. היא חיטטה בתיק — הבלקברי לא היה שם. נראה שהוציאה אותו כשחיפשה את ארנקה, לפני ששילמה.
"תודה."
לידיה נתנה בה מבט שואל, כאילו רצתה לומר משהו על דבר־מה שלא היה האוכל או מזג האוויר, אבל התחרטה. בדרך חזרה לדירה לא דיברו.
"ג'ון?"
אליס חיכתה, השתהתה במסדרון הכניסה, ידית המזוודה עוד בידה. על הרצפה לפניה היה פזור דואר שלא נפתח, ובראש הערֵמה "הרווארד מגזין". השעון שבסלון תקתק והמקרר זמזם. שעת אחר צהריים מאוחרת חמימה ומופזת היתה מאחורי גבה, והאוויר בפנים היה קריר, אפלולי ומעופש. נטוש.
היא הרימה את הדואר ונכנסה למטבח, המזוודה על גלגלים נלוותה אליה כחיית מחמד נאמנה. הטיסה שלה התעכבה, והיא הגיעה באיחור, אפילו על־פי השעון בתנור המיקרוגל. היה לו יום שלם, שבת שלמה, לעבוד.
נורית ההודעות האדומה על המשיבון שלהם לטשה בה מבט בלא למצמץ. היא הציצה במקרר. שום פתק על הדלת. כלום.
היא עמדה במטבח החשוך, ידית מזוודתה עדיין בידה, וצפתה בכמה דקות שהתקדמו להן על שעון המיקרוגל. הקול בראשה, מאוכזב אך סולח, נחלש ככל שקול קדמון יותר החל לתפוח, לגבור ולהתפשט. היא שקלה להתקשר אליו, אבל הקול הגובר פסל את ההצעה על הסף ודחה כל תירוץ. היא שקלה להחליט שלא יהיה לה אכפת, אבל הקול, שחלחל כעת אל כל גופה, הדהד בבטנה, רטט בכל אחד מקצות אצבעותיה, היה חזק וחודרני מכדי להתעלם ממנו.
למה זה הפריע לה כל־כך? הוא היה באמצע ניסוי ולא היה יכול לעזוב אותו ולחזור הביתה. הרי היא עצמה היתה במקומו פעמים רבות מספור. זה מה שהם עשו. זה מה שהיו. הקול קרא לה טיפשה מטומטמת.
היא ראתה את נעלי הריצה שלה מונחות על הרצפה ליד הדלת האחורית. ריצה תשפר את הרגשתה. זה מה שהיא צריכה.
היא שאפה לרוץ מדי יום. זה שנים רבות התייחסה לריצה כאל צורך יומיומי חיוני, כמו אכילה או שינה, והצליחה לרוץ אפילו בחצות או באמצע סערת שלגים קשה. אבל בחודשים האחרונים הזניחה את הצורך הבסיסי הזה. היא היתה עסוקה כל־כך. כששרכה את שרוכי נעליה אמרה לעצמה שלא טרחה לקחת אותן איתה לקליפורניה מפני שידעה שלא יהיה לה זמן. למען האמת היא פשוט שכחה לארוז אותן.
מביתה ברחוב פופלאר רצה תמיד באותו מסלול: במורד שדרת מסצ'וסטס, דרך כיכר הרווארד לממוריאל דרייב, לאורך נהר הצ'רלס לגשר הרווארד ליד המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, וחזרה — מעט יותר משמונה קילומטרים, סיבוב של ארבעים וחמש דקות. היא אפילו השתעשעה ברעיון להשתתף במרתון של בוסטון, אבל בכל שנה החליטה שבעצם אין לה זמן להתאמן לריצה למרחק כזה. אולי יום אחד תעשה זאת. מאחר שהיתה בכושר גופני מעולה לאישה בגילה, הניחה שתמשיך לרוץ גם בשנות השישים המאוחרות לחייה.
קבוצות של הולכי רגל על המדרכות וההתמודדות עם התנועה בצומתי הרחובות עיכבו אותה בקטע הראשון של הריצה שלה דרך כיכר הרווארד. הכיכר המתה מאדם, ובאותה שעה מסוימת של יום שבת רחשה ציפייה: המוני אדם התכנסו והתגודדו בקרנות רחוב והמתינו לרמזור ירוק במעבר החצייה, עמדו מחוץ למסעדות והמתינו לשולחן, עמדו בתור והמתינו לכרטיסי קולנוע, וישבו במכוניות בחנייה כפולה והמתינו שהבלתי סביר יקרה ומקום חנייה מוסדר כלשהו יתפנה. עשר הדקות הראשונות של הריצה שלה הצריכו מידה ניכרת של ריכוז חיצוני מודע כדי לתמרן בין כל אלה, אבל מרגע שחצתה את ממוריאל דרייב לנהר הצ'רלס, היתה חופשייה לרוץ בפסיעות ארוכות, נינוחה לגמרי.
הערב הנעים ונטול העננים עודד של שפע פעילות לאורך נהר הצ'רלס, אבל השטח המדושא שליד הנהר נראה עמוס פחות מהרחובות של קיימברידג'. למרות זרם בלתי פוסק של רצים, כלבים ובעליהם, הולכי רגל, גולשי גלגיליות, רוכבי אופניים ונשים שהדפו לפניהן תינוקות בעגלות ריצה, היתה אליס מודעת כעת רק במעורפל למתרחש סביבה, כמו נהג מנוסה בכביש שהוא מרבה לנסוע בו. היא רצה לאורך הנהר, ולא חשבה על מאום מלבד קול נעלי הריצה שלה הנחבטות במדרכה במקצב מתואם עם קצב נשימתה. היא לא שחזרה במוחה את המריבה שלה עם לידיה. לא התייחסה לקיבתה הרוטנת ברעב. לא חשבה על ג'ון. היא פשוט רצה.
כרגיל הפסיקה לרוץ ברגע שחזרה לפארק ג'ון פיצג'רלד קנדי, כיס של מדשאות מטופחות הגובלות בממוריאל דרייב. בראש צלול, בגוף נינוח שכמו נעשה צעיר יותר, החלה ללכת בחזרה הביתה. הפארק הלך והוצר לקראת כיכר הרווארד, ובין מלון צ'רלס לבית־ הספר לממשל על שם קנדי דמה למסדרון נעים, זרוע ספסלים.
בקצה האחר של המסדרון, בצומת הרחובות אליוט ובראטל, עמדה אליס מוכנה לחצות את הכביש. לפתע אחזה אישה בזרועה בכוח מבהיל ואמרה, "חשבת היום על גן עדן?"
האישה נעצה באליס מבט חודר ויציב. שערה היה ארוך ודמה בצבעו ובמרקמו לצמר פלדה, ועל חזהּ נשאה שלט שעליו נכתב בכתב יד "אמריקה חזרי בתשובה, זנחי את החטא ובואי אל ישו". בכיכר הרווארד תמיד היה מישהו שמכר את אלוהים, אבל עד עתה מעולם לא פנו לאליס באופן כה ישיר ואינטימי.
"סליחה," אמרה, וכשהבחינה שהתנועה נעצרת לרגע, נמלטה לעברו האחר של הרחוב.
היא רצתה להמשיך ללכת, אבל במקום זה קפאה במקומה. היא לא ידעה היכן היא. כשהביטה לאחור, לעברו האחר של הרחוב, ראתה את האישה עם שער צמר הפלדה רודפת אחר חוטא אחר לאורך המסדרון. המסדרון, המלון, החנויות, הרחובות המתפתלים בלא סדר הגיוני. היא ידעה שהיא בכיכר הרווארד, אבל לא ידעה איך להגיע הביתה.
היא ניסתה שוב, באופן מפורש יותר. מלון כיכר הרווארד, חנות הספורט איסטרן מאונטיין, חנות האחים דיקסון לחומרי בניין, רחוב מאונט אוברן. היא הכירה את כל המקומות האלה — הכיכר הזו היתה המגרש הביתי שלה זה יותר מעשרים וחמש שנים — אבל משום מה הם לא השתבצו למפה מנטלית שתאמר לה היכן היא גרה ביחס להם. שלט עגול בשחור־לבן ועליו האות T, היישר מולה, ציין כניסה לתחנה התת־קרקעית של הרכבות והאוטובוסים של הקו האדום, אבל בכיכר הרווארד היו שלוש תחנות כאלו, והיא לא הצליחה לפענח איזו תחנה זו מבין השלוש.
לבה הלם במהירות. היא החלה להזיע. היא אמרה לעצמה שדופק מואץ והזעה הם חלק מתגובה מתוזמרת והולמת לריצה. אבל כשעמדה שם על המדרכה, דמתה התחושה לפניקה.
היא כפתה על עצמה ללכת עוד רחוב, ועוד אחד, ועם כל פסיעה מבולבלת הרגישה שרגליה הלא יציבות עלולות לקרוס. המרכול, קרדוּלוֹ, חנות העיתונים בפינה, מרכז המבקרים של קיימברידג' מעבר לכביש, ומעבר לו הרווארד יארד. היא אמרה לעצמה שהיא עדיין מסוגלת לקרוא ולזהות. שום דבר לא עזר. לשום דבר לא היה הקשר.
אנשים, מכוניות, אוטובוסים ורעשים בלתי נסבלים למיניהם דהרו והתפתלו סביבה ועל פניה. היא עצמה את עיניה. הקשיבה לדם הזורם והולם מאחורי אוזניה.
"בבקשה, שזה ייפסק," לחשה.
היא פקחה את עיניה. הנוף שב והתמקם במקומו באותה מהירות שבה נטש אותה. המרכול, קרדולו, הפינה של ניני, הרווארד יארד. באופן אוטומטי הבינה שעליה לפנות שמאלה בפינה וללכת מערבה בשדרת מסצ'וסטס. כעת כבר לא היתה אבודה להתמיה במרחק קילומטר וחצי מהבית, ונשימתה נרגעה. אבל הרי זה עתה מצאה את עצמה אבודה להתמיה במרחק קילומטר וחצי מהבית. היא הלכה מהר ככל שיכלה מבלי לרוץ.
היא פנתה אל הרחוב שבו גרה, רחוב מגורים שקט ועטור עצים, במרחק כשני רחובות משדרת מסצ'וסטס. כעת, שתי רגליה על הכביש וביתה בטווח ראייה, הרגישה בטוחה הרבה יותר, אבל עדיין לא בטוחה לגמרי. היא לא הסירה את מבטה מדלת הכניסה, המשיכה להניע את רגליה והבטיחה לעצמה שים החרדה הגואה בשצף בתוכה ישכך ברגע שתיכנס בדלת הכניסה ותראה את ג'ון. אם הוא בבית.
"ג'ון?"
הוא הופיע בפתח המטבח, לא מגולח, משקפיו רכובים על שערו הפרוע נוסח המדען המטורף, קרטיב אדום תחוב בפיו, לבוש בחולצת המזל שלו — חולצת טריקו אפורה. הוא עבד כל הלילה. כפי שהבטיחה לעצמה, החלה חרדתה לשכוך, אבל נראה שיחד איתה גם המרץ והאומץ שלה פחתו, והיא נותרה שבירה ורצתה להתמוטט בזרועותיו.
"היי, בדיוק תהיתי איפה את, עמדתי להשאיר לך פתק על המקרר. איך היה?"
"מה?"
"סטנפורד."
"אה, טוב."
"ומה שלום לידיה?"
רגשות הבגידה והכאב בגלל לידיה, מפני שלא היה בבית כשחזרה, הרגשות שגורשו בעת הריצה והוחלפו בפחד שלה לנוכח ההליכה הלא מובנת לאיבוד, תבעו לעצמם מחדש את קדימותם בסדרי העדיפויות שלה.
"תגיד לי אתה," אמרה.
"רבתן."
"אתה משלם על שיעורי המשחק שלה?" האשימה אותו.
"אה," אמר, וינק את שאריות הקרטיב אל פיו המוכתם באדום. "תראי, אפשר לדבר על זה אחר־כך? אין לי זמן להתחיל עם זה עכשיו."
"אז תמצא את הזמן, ג'ון. אתה מחזיק אותה שם בלי לספר לי, ואתה לא פה כשאני מגיעה הביתה, ו..."
"ואת לא היית פה כשאני חזרתי הביתה. איך היתה הריצה שלך?"
היא שמעה את ההיגיון הפשוט בשאלה הנסתרת שלו. אילו היתה מחכה לו, אילו היתה מתקשרת, אלמלא עשתה בדיוק מה שרצתה ויצאה לריצה, היתה יכולה לבלות את השעה האחרונה בחברתו. היא נאלצה להסכים.
"בסדר."
"אני מצטער, חיכיתי כמה שיכולתי, אבל אני מוכרח לחזור למעבדה. עד עכשיו היה לנו יום מדהים, התוצאות נפלאות, אבל עוד לא גמרנו, ואני חייב לנתח את הנתונים לפני שנתחיל שוב בבוקר. באתי הביתה רק כדי לראות אותך."
"אני צריכה לדבר איתך על זה עכשיו."
"אבל זה הרי לא משהו חדש, אלי. אנחנו לא מסכימים בנושא של לידיה. זה לא יכול לחכות עד שאחזור?"
"לא."
"רוצה ללוות אותי ולדבר על זה בדרך?"
"אני לא הולכת למשרד, אני צריכה להיות בבית."
"את צריכה לדבר עכשיו, צריכה להיות בבית, פתאום את צריכה בלי סוף — משהו אחר קורה פה?"
המילה "צריכה" פגעה בעצב רגיש. צורך היה שווה לחולשה, לתלותיות, למשהו פתולוגי. לאביה. כל חייה שקדה לעולם לא להיות כזו, לעולם לא להיות כמוהו.
"אני פשוט מותשת."
"את נראית מותשת — את צריכה להאט קצת את הקצב."
"זה לא מה שאני צריכה."
הוא חיכה שתרחיב, אבל היא חיכתה זמן רב מדי.
"תראי, ככל שאקדים ללכת כך אקדים לשוב. לכי לנוח קצת, אני אחזור הביתה יותר מאוחר."
הוא נשק לראשה המיוזע ויצא מן הדלת.
היא עמדה במסדרון, במקום שהשאיר אותה, ולא היה אף אחד שתוכל להתוודות באוזניו או לגלות לו את מחשבותיה, והיא חשה כיצד מה שחוותה זה עתה בכיכר הרווארד מציף אותה במלוא כובדו הרגשי. היא התיישבה על הרצפה ונשענה על הקיר הקריר, התבוננה בידיה הרועדות בחיקה כאילו לא ייתכן שהן שלה. היא ניסתה להתרכז ולייצב את נשימתה, כמו שנהגה לעשות בעת הריצה.
אחרי דקות ארוכות של שאיפות ונשיפות, היתה לבסוף רגועה דיה לנסות להבין איכשהו את מה שקרה זה עתה. היא חשבה על המילה שחסרה לה בהרצאה בסטנפורד ועל המחזור החסר שלה. היא קמה, פתחה את המחשב הנישא שלה וחיפשה בגוגל "תסמיני גיל המעבר".
רשימה מבהילה מילאה את הצג — גלי חום, הזעת לילה, הפרעות שינה, עייפות קשה, חרדה, סחרחורת, דופק לא סדיר, דיכאון, נטייה לרגוז, מצבי רוח מתחלפים, אי־התמצאות, בלבול מנטלי, קשיי זיכרון.
אי־התמצאות, בלבול מנטלי, קשיי זיכרון. כן, כן וכן. היא נשענה לאחור בכיסאה והעבירה את אצבעותיה בשערה השחור המתולתל. הביטה בתמונות המוצגות לראווה על מדפי הספרייה, שכיסו את הקיר מהרצפה ועד לתקרה: טקס סיום לימודיה בהרווארד, ג'ון והיא רוקדים בחתונתם, דיוקנאות משפחתיים מהתקופה שבה הילדים היו עוד קטנים, דיוקן משפחתי מחתונתה של אנה. ואז חזרה לרשימה על צג המחשב. זה היה בסך הכול השלב הטבעי הבא בחייה כאישה. מיליוני נשים התמודדו עם זה מדי יום ביומו. אין כאן שום דבר שעלול לסכן את חייה. שום דבר חריג.
היא רשמה לעצמה תזכורת לקבוע תור לבדיקה אצל הרופאה שלה. אולי כדאי שתתחיל טיפול הורמונלי חלופי באסטרוגן. היא עברה עוד פעם אחת אחרונה על רשימת התסמינים. מצבי רוח משתנים. הפתיל הקצר שלה, לאחרונה, עם ג'ון. הכול התאים. בתחושת סיפוק סגרה את המחשב.
היא ישבה עוד זמן־מה בחדר העבודה המאפיל, הקשיבה לבית השקט ולצלילי ברביקיו בסביבה. שאפה את ניחוח ההמבורגרים הנצלים. מסיבה כלשהי כבר לא היתה רעבה. היא בלעה גלולת מולטי־ויטמין עם כוס מים, פרקה את מזוודתה, קראה כמה מאמרים בכתב עת לקוגניציה ושכבה לישון.
ג'ון חזר סוף־סוף הביתה אחרי חצות. משקלו על המיטה העיר אותה, אבל לא לגמרי. היא לא זעה והעמידה פנים שהיא ישנה. הוא ודאי מותש, אחרי שהיה ער כל הלילה ועבד כל היום. בבוקר יוכלו לדבר על לידיה. היא תתנצל על שבזמן האחרון היתה רגישה כל־ כך ונתונה למצבי רוח. ידו החמה על ירכה אספה אותה אל עיקול גופו. היא חשה בנשימתו על עורפה ושקעה בשינה עמוקה, משוכנעת שהיא מוגנת מכל רע.