ספר שמשאיר תחושת זעזוע. ספר אימה במסווה.

הכתיבה ילדותית משהו, עם מספר קטעי מיניות שדורשים הגבלת גיל.
(הספר היה חי ובועט ומספר את סיפורו באותה עצמה גם בלעדיהם -
ואז היה גם מומלץ לקריאה לילדים בעיני -
במתכונתו הנוכחית - לא ממש :) )

הדמויות העיקריות בספר הן תאומים, המובאים על ידי אימם,
במהלך מלחמת העולם השניה,
לבית סבתם בכפר, על מנת שיינצלו.

והסבתא - הקרויה "מכשפה" , דמות כחושה, חרושת קמטים, ללא שיניים,
עם בהרות ושומות עם שערות (בקיצור - מרנינה ביופיה הכובש),
אינה מתקלחת, מצחינה בכל הוויתה הרוחנית והגשמית,
כפריה בהמית העושה את צרכיה בחוץ בתוך סבכת חצאיותיה
(תחתונים מעוררים בה שאט נפש - היו מסבכים את כל האופרציה).

סופר על הסבתא כי הרעילה את בעלה למוות אי שם בעבר,
כי בתה, אמם של התאומים הפנתה לה את גבה מזה כעשור,
ורק בצר לה - למען ילדיה,
שבה, חסרת ציפיות או רגשות והפקידה את ילדיה בבית ילדותה.

התאומים קשורים זה לזה בעבותות, בעלי יכולות לימוד מבריקות,
עוצמה פנימית חסרת גבולות, ופני מלאכים.

הם מוכיחים כי מי שהתאווה לידע באה מתוכו, לומד צומח ומתפתח,
על אף המכשולים אשר החיים מעמידים בפניו.

ה DNA בסוף מנצח. תמיד.
במקרה של הספר הזה - גם מהיבט אחר.
התחשלות רגשית, אטימת רגשות, בניית קור רוח רצחני -
דומה כי סבתם, כמוהם, עברה תהליך דומה בעבר.

התאומים בונים עצמם להתחשלות עם החיים החדשים שנכפו עליהם,
בשניים זה קל יותר.
במשמעת אין קץ, בתבונה ותושיה הם מכינים עצמם לחיים,
מלמדים עצמם את כתבי הקודש, כתיבת חיבורים, אוצר מילים גאוגרפיה ושפות -
אבל לא רק -
גם איך להיות אטומים לפגיעה פיסית, ולגילויי רוך ואהבה ורגשות -
הם לימדו עצמם להיות מכונות אדם קטנות.

המוסר, טוב הלב, האנושיות, חוש הצדק -
המטען עמו הגיעו לבית ה "מכשפה" - ממשיך לפעם בהם, להוות מצפנם הפנימי,
אך עולם החוקים שלהם השתנה, בעולם חוקים זה את האמצעים מקדשת המטרה,
והאכזריות והחולי של הפרטים והחברה משוקפים במערכת חוקים מצמררת וחדשה.

כל המבוגרים בסיפור מגלים צד אפל, חולה רגשית, חסר מוסר -
והתוצאה - מזכירה לי יותר מכל סרט אימה.

משל קמו בובות המלאכים האהובות מהמדף,
ובחיוך רקום וכפתורים תכולים במקום עיניים,
מפלסות את דרכן בסכין,
מותירות אחריהן שובל דם.

אני הזדעזעתי.

הספר הזה נגע בי עמוקות.
לא בגלל משהו שהספר הביא אלי, אלא בגלל המטען שאני הבאתי אליו -
עד כדי כך, שהתקשיתי לכתוב ביקורת מיד עם סיומו,
כשספר נוגע בעצב רגיש הוא מטלטל פי כמה,
אך סבורני שהספר הזה נוגע ברמה זו או אחרת בכל אחד.

"יש להתייחס לספר בנצחיות שהוא ראוי לה " -
רעם ויילד על מבקריו ומקטלגיו, רעם וצדק!

נהנתנות, אפס ערכיות, סגידה ליופי ולקליפה,
נרקיסיסם, אנוכיות חסרת גבולות, חוסר אמפטיה, החרבת חיים -
והכל בקצה! - כל אלה מצויים בליבו של הספר.

דוריאן גריי, עלם בעל יופי עוצר נשימה המשדר טוהר ותמימות,
מהווה מודל, מקור לסגידה ולאהבה של צייר וירטואוז,
אשר רגשותיו החבויים ויופיו הגלוי והחבוי של העלם -
גורמים לו להגיע לשלמות ביצירה -
שלמות רבה מכפי שאף הצייר עצמו יכול לדמיין.

בסיפור דמות צבעונית מרכזית נוספת, הלורד הנרי.
איש מבריק, ערמומי, נכלולי, פסיכופט למהדרין!
יש האומרים כי אותו לורד הנרי זה,
שימש את אוסקר ווילד להכנסת מילותיה של דמותו שלו לתוך העלילה..

אותו לורד הנרי, השתעשע במוחו של העלם התמים,
כסוג של ניסוי - עיצב את מחשבותיו,
השחית את נפשו באמצעות ספר מחריב, ומילים מומתקות.

לורד הנרי הבהיל את דוריאן גריי,
לחש לו כי היופי והעלומים הם סוד מהותו, ובלעדיהם אין לו דבר.
והנער, הנוח וקל להשפעה, "קונה" את דבריו, שותה אותם בצמאה,
ולוחש תפילה למראה דיוקנו המושלם בתמונת הצייר הוירטואוז.

התפילה - שהתמונה בדיוקן תזדקן במקומו! (נשמע נפלא, לא ?)
שיהיה זה הוא שישא את יופי ותום הנעורים, עם פני נער נצחי,
והתמונה תהא זו שתישא את צלקות הזמן, הקמטים, העוולות, החוויות.

בקצה כמו בקצה, אף אותותיו של חודש הזדקנות מחרידות את הנער, עדות לחוליו הנורא.

באופן קסום, ולמרבה המורא - משאלתו של דוריאן גריי התגשמה.

והנער מתבגר בקצב מואץ,
מחכים בן רגע, הופך תאב חיים, צמא אהבה וידע, מתאהב עד כלות.
וזהו! זו הנקודה בה הוא גם למעשה מפסיק לחיות.

הניסוי של לורד הנרי מוכתר כהצלחה כבירה,
דוריאן גריי סיים את שלב ההתאהבות,
ועבר לשלב האפטיות, הנרקיסיסם והפסיכופטיות הנוראה.

התמונה היא זו הנושאת את עוולתיו של דוריאן גריי,
את קווי הרוע והערמומיות, את השחור אשר בנשמה,
ודוריאן, חף מאותות, חף מתוצאות מעשיו,
מפיל חללי אדם בחייו, מחריב ומשחית -
מבלי צל של ענן שיחלוף בעיניו,
מבלי צל של ענן שיעכיר את נפשו.
מישהו אחר נושא זאת בשבילו -
אותה יצירת מופת מופלאה ששורטטה באהבה ונצבעה בסגידה.


הספר מעורר שאלות רבות מספור, על הסגידה ליופי ולריקנות,
על צביעות המוסכמות,
על מצפון ומוסר,
על חברה שבה ניתן להתחמק מאחריות ומנשיאה בתוצאותיהם של מעשים מחפירים.
(ורבים רבים הם עוד הפירושים)


אוסקר ויילד, שאב רבות מהפילוסופיה האסטתית,
האמין באמנות לשם אומנות, האמין וסגד להתפעלות מיופי כמהות עצמה.
הוא מעלה בסיפור זה שאלות נוקבות, מלגלג ומריע.
ניתן לפרש את הסיפור מנקודות מבט רבות, ולהתחבר או לא להתחבר למסקנות,
אבל מהדרך, מהאמירות והמימרות אי אפשר שלא להנות.

אוסקר ויילד משלב בספר זה חוכמה ושנינות למכביר.

"אני מחבב אנשים יותר משאני מחבב עקרונות, ואנשים חסרי עקרונות אני מחבב
יותר מכל" אומר לורד הנרי. - נפלא.
אפשר לא להסכים.
ממש אי אפשר שלא להנות.

מבריק אוסקר ויילד. יחיד ומיוחד -
ולנו לא נותר אלא להעריך את "מלך הבלתי נסבלים" הזה,
כפי שכונה בידי חלק ממקטלגיו,
להעריך ולהנות מכתביו.

הכתירו לו כתרים תמוהים בעיני.

מורקמי כותב כנער מלא הורמונים,
עם פנטזיות סוטות למדי,
אשר למד דבר או שניים על סקס -
אך אין לו הרבה מושג בנשים. ממש אין לו.

הדמויות בעיני מוקצנות, ובהחלט לא אמינות.
החיבורים בין הדמויות גם הם רופפים מדי.
כך גם החיבור לביטלס.

הכל רופף, מוקצן, לא אמין. לא קניתי.
הרגיש כמו אסופת גימיקים.
פה ושם מצאתי גם נקודות אור.
יש בסיפור כמה קטעים מרגשים ונוגעים. ותו לא.

הסיפור, המתרחש על רקע סוף שנות השישים,
(עם ה PEACE המשעשע שמורקמי מכניס מדי פעם)
מתאר את זכרונותיו של ווטנבה
(שכל הזמן התקשיתי לדמיין כאסייתי - היה מוכר לי מדי הווטנבה הזה)
מימיו בתיכון ובקול'ג.

הכל מתחיל בהתאבדותו של חברו הטוב, בהיותם בני 17.
התאבדויות נוספות נשזרות בעלילה לאורך הדרך. באופן מאולץ מתבקש שכזה.
לחבר הטוב היתה חברת ילדות, נאוקו,
שהפכה לבת זוגו הצמודה לכשבגרו (או בעצם מגיל 12 בערך - גם לא הגיוני במיוחד),
ואשר יחד עם ווטנבה הפכו לשלישיה,
כשווטנבה מהווה הגורם המאזן שמראים לו רק את הצד היפה והלא רקוב.

הזכיר לי את ה"תבלין החסר" להגדרתה של פנלופה קרוז את סקרלט גוהנסון ב "ויקי כריסטינה ברצלונה".
שם אמנם גם השלישיה היתה לא הגיונית במיוחד אבל הסתדרה נפלא בתוך הסרט - המצויין באמת -
אבל בספר הזה הגדרת השלישיה בפיה של נאוקו,
כמו גם תיאוריה את הזוגיות ההזויה שלה עם החבר שהתאבד - היו פשוט לא מחוברים לכלום.

ווטנבה מסיים את התיכון, הולך לאוניברסיטה, רוקם מערכת יחסים דלה במילים עם נאוקו,
מתגורר עם דמות חנונית, משעשעת, הזוכה לכינוי קמיקזה בפי כל,
והמאדירה את טוב ליבו המוצג בפנינו של ווטנבה
(הספר הזה ממש עיצבן אותי - רואים אני מניחה :) )

ווטנבה מתיידד עם סטודנט מוכשר ומוצלח,
בזכות אהבתם המשותפת לספרים,
וחוסר הצורך של שניהם באישור הסביבה לתחושת ההגדרה העצמית.

ווטנבה מתידד גם עם דמות מתוקה וחיננית, שכובשת את ליבו בחוסר עכבות לשונה.
בית הבראה מבודד, עם ניסיון לאנאלוגיה עלובה ל "הר הקסמים" של תומאס מאן,
משמש עולם מבודד אליו נשאבת דמותה החיוורת של נאוקו, החברה של החבר.

את ווטנבה, אותנטי שקול חושב וכנה,
שמעדיף מהות על עטיפה,
שלא צריך אחרים כדי להגדיר את עצמו,
כדי להחזיק את עצמו,
כדי להיות איש שלם -
אני מכירה היטב.

גם את מידורי, מלאת החיים,
חסרת עכבות בלשונה ובדימיונה,
נהנית להתריס בניבולי פה ובגסויות במשובה -
אני ממש מכירה. (ואוהבת :) )

שניהם מייצגים דמויות שאוהבת בחיים האמיתיים,
אבל מורקמי נסחף והקצין,
שכח את החיבורים, שכח קצת את הדמויות -
יצר גם מהמוכר משהו לא אמין.

את החיבור של אבא של מידורי אהבתי,
גם אם השקר שלה עבר "חלק" מדי לטעמי,
באופן שלא עולה בקנה אחד עם אופיו של ווטנבה
(קיבלתי גם תחושה שמורקמי מאמין בסתר ליבו שנשים הן שקרייניות ביסודן)

גם ברייקו, מצאתי קסם כלשהו,
רייקו מצויירת כאישה מוכשרת, נבונה, בשלה, חברמנית משהו, אסירה וחופשיה כאחד,
כמהה לוונטבה (או לגבר כלשהו כך עושה רושם) בין השורות,
אבל כל ה "בוינג!" כשפתאום היא יורדת מהפסים מתואר באופן לא אמין.
גם הגילוי לב שלה עם וונטבה. לא אמין.

והאנוקי בכלל, היא דמות חיוורת ולא הגיונית בעיני.
הקישורים אליה וממנה מאולצים. כך גם החיבורים הרגשיים.

בקיצור,
לא ממש מתחשק לי להמשיך עם הביקורת,
יכולה להמשיך לכתוב, אבל לא מוצאת טעם.

אין פה שום עולם תמים שאבד כמו שכתוב בגב הספר.
אפילו האמירה הזו לא מתחברת לכלום.

לא אהבתי. ממש לא.
קריא, לא יותר.

ציפיתי למקבילה ספרותית של 12-angry-men
אחד מאותם הסרטים שיכולה לראות שוב ושוב -
ולהתענג כל פעם מחדש.
הספר טוב. בהחלט לא יצר את אותה הרגשה של 12-angry-men -
אבל בהחלט בהחלט מלא וממלא בניחוח של אותם הסרטים.

איכשהו צרם לי קצת ה"ריח" היהודי שהוא מתאר.
היה רגע שהתלבטתי אם יהודיה אצלו היא כינוי גנאי, החלטתי שלא.
היתה יהודיה ו"ריח יהודי" - שניהם עם קונוטציה שלילית משהו,
אבל היו גם גרמני, אמריקני ורוסי מלוכלך.
צריך לקרוא עוד ספרים שלו כדי להחליט אם הצרימה של ה"ריח היהודי" מתחדדת.

זהו הספר הראשון בסדרת ספרי המתח בכיכובו של הפקד מגרה.
ההארי הולה של זורז סימנון.
הוא דק אבחנה, אנושי, נבון, חדור מטרה,
ומצטייר כנפיל עממי משהו מחד, וגנטלמן מעורר יראה מאידך.

בספר זה מגרה, שנקרא "הפקד" לאורך רוב הספר,
מוצא רוצח מבוקש ופותר תעלומה -
תוך שיתוף פעולה משטרתי חוצה גבולות - הנעשה במברקים מקודדים,
ובעיקר בזכות דקות האבחנה שלו, כושר השיפוט שלו, תגובותיו המדויקות,
ונכונותו לשים את נפשו בכפו .

הסיפור עצמו מאוד מחדד את מרחק הזמן שעבר מאז כתיבתו.
מזכיר פרטי ריהוט ווינטז,
ספה ירוקה עם ידיות עץ מקושטת במפית תחרה מעשה ידיה של בעלת הבית
או רדיו שהצטופפו סביבו לשמוע את חדשות השעה.

לספר יש קצב איטי, נעים, אם כי צורם לעיתים בשונותו,
מתומצת יותר במילים ורגשות, אם כי לא בהכרח מביע פחות -
רק מביע בצורה מעודנת יותר, משתמעת ולא גלויה,
משאיר יותר מרחב לתרגום פנימי. (לא בהכרח דבר רע :))

התוצאה הסופית היא ספר מתח שבאופן תמוה -
מצליח לבנות עלילת מתח מובהקת ובאופן מדוייק -
וזאת מבלי להיות מותח במיוחד.
מין מתח נעים שאינו גורם לכסיסת ציפורניים.
מתח מהנה. אך כזה שבקלות ניתן לעזוב -
ולחזור אליו מאוחר יותר.

בסיפור נוצרים חללים הממולאים על ידי הדימיון,
הפרטים היבשים אינם רבים, אך קיימים -
מייצרים מסגרת של זמן, מקום, מראה, ניחוח, תחושה -
ועדיין - מחיייבים את הקורא לתרום משל עצמו,
למלא, לעבות, להשלים,
וכל זאת איכשהו מבלי שזה ייצר הרגשה של סיפור חסר.
הוא קצת מכריח אותנו להיות שותפים ביצירת הסיפור.
הרבה יותר מבקריאה רגילה, אבל באופן מהנה משהו.
ואולי זו גדולתו ?

הספר הזה הוא בהחלט פלפל צהוב,
אבל גם קובה מטפונייה,
עם גרעין של אותנטיות כובשת, עטוף במנגינה חמוצה,
אם "לרכוב" על דימוייו (המקסימים בעיני) של אשכול נבו.

ה-אבל- הוא בגלל שלספר יש מנגינה.
והמנגינה חיננית בתחילה,
אך מהר מאוד ממאיסה את הקריאה - וחבל. כי הספר מצויין.

אהבתי את הספר,
את הארציות העשירה של הכתיבה, של הדמויות, של מערכות היחסים.
את הישראליות השזורה בכתיבה ובתכנים.
את הנגיעה המרפרפת מעמיקה במארידיאנים הישראליים.

סבלתי ממש מהמנגינה! -
מהחרוזים המעיקים והבלתי נסבלים.
כל פסקה שניה או שלישית, ואפילו בתוך המשפטים.
בהתחלה רק שמתי לב שאני קוראת במשקלים.
מין תחושה כזו כאילו אני קוראת מילים ותחתיהן מופיעים תווים,
ובמהלך הקריאה, מבלי שאשים לב, יד שמאל כבר מנגנת בעוד אני קוראת.

מעבר למנגינה, הסופר מפליא לשרטט את דמויותיו. עם הרבה רגישות, תבונה ועומק.

הספר נוגע בעדינות מרפרפת ורגישה בשכול ה"ישראלי",
הספר מציג בעדינות לא פחותה את הכאב של הערבים הישראליים,
היחס של הערבים לביתם, וחווית הגירוש בעיניהם הם -
מתוארות באנושיות מרובה.

הספר מפליא בתיאור זוגיות, על הקסם והקושי שבה,
על השוני הדימיון בין זוגות מרקעים ותרבויות שונות,
על צורות הביטוי וההתממשות השונות.

הספר הזה הוא כל כולו סיפור על מערכות יחסים,
אלו הנרקמות בתוך הבית פנימה.

אלו הקורמות עור וגידים בנבכי הנפש -
ומגדירות בית מהו, ומיהם דייריו -
חיים או מתים, קרובים או רחוקים.

למעשה, לעניות דעתי,
הספר מספק פנים שונות וזויות שונות לאותו דבר אחד יחיד ומיוחד -
התחושה והתפישה,
המטפיסית משהו,
של הבית! הפנימי,! העוטף, המגן!
איש איש ומרכיביו הוא לייצור התחושה.

אוי! איזה ספר! או,
וואו! איזה ספר!
קשה להחליט.

נכון ש "עוצר נשימה" הוא אחד הביטויים השגורים בפינו,
לתיאור ספר אשר ריתק אותנו במיוחד,
אבל בספר הזה - "עוצר נשימה" אצלי חרג מגבולות הדימוי.
מה שנקרא, עוצר נשימה תרתי משמע.

אני לא אוהבת לספר את תוכן הסיפור למי שעדין לא קרא את הספר,
בשביל זה יש תקציר בגב הספר,
או במקומות אחרים למי שממש זקוק למידע.
(אבל אם לא בסיפור היסטורי עסקינן - לא חבל ?)

בעיני אפילו תקציר בגב הספר, לפעמים מספר יותר מדי.
אני מעדיפה להבין את נושא ורוח הספר באופן כללי בלבד,
ולקבל את המידע המינימלי ביותר,
המקיים תנאי מספיק,
על מנת לדעת אם בכלל הספר עשוי לדבר אל ליבי באופן כללי.
את תקציר הסיפור אני מעדיפה לגלות תוך כדי קריאה.

לכן, בעיני, ביקורת אמורה לשקף רק את רוח הספר.
את ההרהורים שנבעו ממנו,
את התחושות שהוא העלה,
את העצבים הרגישים שהוא חשף,
ללא ספוילרים או תיקצור תוכנו.
אבל זו רק דעתי שלי.

כרגע - אני מתלבטת איך ניתן להעביר את רוח הספר,
וזאת מבלי "לחשוף" אותו לקוראים עתידיים.

כי יש משהו בספר הזה,
משהו שמתעתע גם בקוראי ספרי מתח מיומנים,
(ולא, זה בהחלט לא ספר מתח).
קראתי, עלה בי חשד,
ואדון קלודל (הסופר) הרדים לי אותו,
והוא עשה זאת במיומנות מאלפת,
מוביל באף עד הרגע שה-ו-א מחליט לספר.

עד נקודה מסויימת הספר נחמד,נעים, לא יותר מזה,
ואז, הכל מתהפך! מתחילים להיכנס ללחץ, לדאוג,
מה קורה פה ? מה זו התפנית הזו ?

את המכה הראשונה צופים קצת לפני שהיא מתרחשת,
באופן אישי התאכזבתי מבחירתו של אדון קלודל,
דמותו של הויאטנמי הזקן, מר לין,
עוררה חיבה עד אותו רגע,
ורציתי שהסיפור יקח כיוון אחר,
ואז אדון קלודל מנחית את הפאנצ'ליין האמיתי.
וואו! כבר הסתובבתי סביב ההשערה הזו וזנחתי אותה מזמן,
הפתעה !!

הספר קצר אך עוצמתי ביותר, כפי שמובטח על גבי הכריכה.

ניתן לנשום ולהריח את חיי הכפר הוויאטנמי,
באמצעות הגיגיו של מר לין.
קשיי ההתאקלמות בארץ זרה בתכלית,
עבור פליט בא בימים כמר לין,
מעוררים חמלה והרהורים.

משלב מסויים בקריאה,
משהו במצבו של מר לין הזכיר לי את סטיבן הוקינג,
אדם חושב הכלוא בתוך גופו, או במקרה הזה,
באי יכולת לתקשר עם רוב רובו של העולם הסובב אותו.

ואז הגיעה ההפתעה. :)

אני חושבת שניתן וראוי להגדיר את הספר כמצויין,
פשוט עדיין מתהפכת לי הבטן מההנחתה המעולה של הסופר.

תהנו ..

רציתי ספר שאפשר להתחיל ולסיים לפני השינה .
(באמת צריכה לחדש את ערימת הממתינים לקריאה שלי,
נותרו רק עשרה, +שניים לא גמורים, ולא בא לי להתחיל אף אחד מהם כרגע)

אכן, רציתי ספר שאפשר להתחיל ולסיים לפני השינה -
הבעיה היא שהספר הזה הוא אחד מאותם מדירי שינה .

אז הספר, "הנער בפיג'מת הפסים",
אחד מאותם בודדים שנכנסים לקטגוריית הספרים שקראתי רק לאחר שראיתי את הסרט המבוסס עליהם.
זה הפריע קצת, מודה, השחקנים, התפאורה והמצבים אשר בסרט הם אלו שצפו ועלו במהלך הקריאה.

עדיין, ספר נפלא לכל גיל.
גם אם הכתיבה היא מגוננת על הקוראים הרכים,
חסרה בתיאורים מפורשים של הזוועות,
הזוועה עולה וצפה, בלתי נמנעת.
והסיפור עצוב עד אימה.

ברונו, הילד הגרמני הקטן, וגם סבתו ברקע, מלמדים אותנו פרק באנושיות.

רק בוגרים יוצאי דופן, וילדים טהורי לב,
ובקיצור כל אותם אינדיבידואלים בעלי אינטיליגנציה רגשית גבוהה,
המצליחים לשפוט אנשים ומצבים בדייקנות,
ותוך הסתמכות על יכולת השיפוט שלהם עצמם,
מבלי לתת להשפעות חיצוניות -
כמו הדעה וההתנהגות "הרווחות", המקובלות בסביבתם,
או, בלשון אחרת,
מבלי להיות מושפעים ממוטיב העדר - הבינוני כל כך,
אשר רוב רובם של האנשים, למרבה הצער, פועל על פיו,
רק אותם אנשים - הם התקווה האמיתית של האנושות באשר היא.

אותם אלו אשר לא יפחדו לשים מראה ולצעוק כי המלך הוא עירום.
אותם אנשים אשר מכריחים את הסובבים אותם לראות את הדברים נכוחה,
ומעלים את האנושיות למקומות נשגבים יותר, ראויים יותר.

גם ברונו הקטן וגם סבתו הם כאלה.
אותו זן מיוחד ומבורך.

חף מתחלואי החברה, סקרן וחושב,
שואל את עצמו ברונו,
מה בעצם ההבדל בין האנשים עם מדי הפיג'מות אשר מעבר לגדר,
לבין האנשים, עם המדים המגוהצים וסרטי הזרוע באדום ושחור,
המסתובבים בביתו ?!
ומי בעצם החליט אילו אנשים ילבשו מדי פיגמות ואילו מדים מגוהצים ?!

ברונו רוצה להיות חוקר ומגלה,
והוא יודע כי מה שראוי להתגלות ממתין,
בשקט, באורך רוח - לרגע שבו אכן ימצא.

וברונו מגלה,
הא מגלה ילד יהודי בשם שמואל,
ילד שרצה המקרה ונולד באותו יום שבו נולד הוא,
וחייו של הילד שונים כל כך -
הוא מאנשי הפיג'מות!
אך הילד עצמו אינו שונה כל ועיקר,
וחברות אמיצה מתפתחת.

ברונו רואה את האנשים ולא את המדים,
את הפרט כפרט ולא כחלק מקבוצה,
ואכן הוא מגלה לסובבים אותו, ולנו הקוראים,
כמה מטושטש הוא הגבול שבין הקבוצות,
כמה קל להתנייד מקבוצה אחת לאחרת.
כי מתחת לכל אותן קבוצות השתייכות, מגדרים ומדים -
כולם אנשים.

המראה הזו בידי הילד הקטן מחירה מצמרר.
כי למי באמת יש את הזכות, האיומה הזו,
להחליט -
מי הם האנשים שילבשו מדים מגוהצים ומי פיג'מות ?

מסמך אנושי נפלא.
את הספר לקחתי לידי עם הכנה נפשית לספר שיתכן ויהיה סוחט דמעות, אך לא כך הוא.

הספר אותנטי, כנה, ואמיתי,
עם קורטוב של הומור, לא בהכרח מכוון,
תולדה של דמותו ואישיותו של המספר חנן פרנק,
כפי שהיא עולה מבין דפי הספר.

זהו סיפורה של משפחה, שחלקה יהודי, וגורלה קשור לעד בגורל העם היהודי.

זהו סיפורו של חנן פרנק,
המגולל את סיפור חייו האישי כמו גם את סיפור חייו של אביו,
כסיפורים שלובים ומקבילים, בשני קולות -
והוא עושה זאת היטב.

חנן פרנק, שעלה לארץ על מנת להתגייס לצהל,
איבד את רגליו במלחמת ההתשה,
והמחשבה הראשונה שעולה תוך כדי קריאת הסיפור,
היא שמדובר בדמות עם שתי רגליים על הקרקע,
גם אם אותן רגליים אינן עוד.

על אף שהספר סובב סביב סיפור פציעתו של חנן,
אין זה ספר המתאר פציעה ושיקום,
זהו ספר המגולל סיפור חיים של דורות,
בגולה, בשואה ובארץ ישראל.
והסיפור כנה, אמתי ועמוק.

הספר מגולל מערכות יחסים מורכבות,
בצל המציאות של כל אותן תקופות,
בצל המשברים הכלכליים וההיסטוריים,
בצל שאלת הזהות היהודית,
בצל החיים עצמם.

הספר אותנטי ולכן גם הדמויות שבו, עמוקות ונפלאות.

חנן פרנק מיטיב לחשוף את הבעייתיות בהגדרת מיהו יהודי בהומור חינני.
הוא מיטיב לחשוף בפנינו את דמותו של אביו ואת זו שלו עצמו,
על הטעויות, הכשלונות וההתמודדות עימן ,
על הגיגיהם הכמוסים ביותר,
על הנפילות וההתרוממויות,
ובסופו של יום, לא חמלה היא הרגש שנותר אלא הערכה,
ועל אף שרגליו החסרות מוזכרות גם מוזכרות לאורך כל הספר,
חנן פרנק מצטייר כאדם שלם - הן פיסית והן נפשית,
ועושה רושם שלשלמות זו הוא הצליח להגיע דווקא בזכות פציעתו.

12-21-2012, תאריך קסום, ולבני האדם תמיד היתה חולשה לדברים יפים,
ביניהם גם למספרים יפים,
כמו גם לשאלות קיומיות פילוסופיות - פשוט צורך הישרדותי.

המיילים, הסרטונים, החידות וכל ההתעסקות המחודשת בנושא סוף האנושות,
כפועל יוצא של נוסטרדמוס, בני המאיה ואחרים -
אם לא נחשפתם למשהו מזה לפני שנתיים -
אני מניחה שחיפוש סביב הנושא ברשת יעלה חיוך על שיפתותיכם ..

רדינג בספר הזה הוא דן בראון בגרסה אינטיליגנטית יותר, בעיני כמובן.

מריו רדינג יודע את מלאכת כתיבת ספרי המתח. הספר נקרא בנשימה אחת.
הספר עשוי טוב, מלאכת הכתיבה שלו אינה ייחודית אך החומרים שבה נפלאים ומרתקים.

הספר מעורר מחשבה על ההיסטוריה, על האמונה, על הצורך להשתייך לקבוצה,
על הצורך להשתמר כקבוצה על כל מה שמגדיר אותה,
ועל הצורך להתקיים ולהתבלט כפרט וכאינדיבידואל -
כצורך קיומי של האדם לשרוד.

הספר הנוכחי אינו ספר עיון, כלל וכלל לא,
יותר מכל זהו ספר מתח, המכיל גם אלמנטים היסטוריים ותיאולוגיים.
הספר מגלה טפח מעולמם האקזוטי (הנפלא בעיני) של הצוענים, בני הרומה,
ופותח צוהר קל לתקופת ימי הביניים, לנוסטרדמוס האיש והאגדה,
לאינקוויזיציה ולכנסיה, לשטן! להתגלמות הרוע.

תפיסה מעוררת מחשבה ומצמררת שעולה מהספר הזה היא,
זכותו של האדם כפרט וכקבוצה לייצר רע על מנת למנוע רע גדול יותר.
תפיסה שבה היטלר כאנטי-כריסט היה צורך קיומי של האנושות,
על מנת להימנע מכיליון, על מנת להימנע מהשטן.

כיף לו, למריו רדינג, תחומי התמחותו מרתקים אקזוטיים ומסעירים.
נבואות וחיזוי עתידות, ישו, הכנסיה, האינקוויזיציה, השטן, האנטיכריסטים,
נומרולוגיה, קבלה, מסדרי אבירים - תענוג צרוף!
הייתי מוכנה להקדיש כמה שנות חיים ללימוד הנושאים האלה .

בינתיים, :),
רדינג כתב טרילוגיה על אנטיכריסטים וספר נוסף על בני המאיה - שאני בהחלט מתכוונת לקרוא :)