ביקורת ספרותית על תמונתו של דוריאן גריי (2006) מאת אוסקר ויילד
ספר טוב

---

הספר הזה נגע בי עמוקות.
לא בגלל משהו שהספר הביא אלי, אלא בגלל המטען שאני הבאתי אליו -
עד כדי כך, שהתקשיתי לכתוב ביקורת מיד עם סיומו,
כשספר נוגע בעצב רגיש הוא מטלטל פי כמה,
אך סבורני שהספר הזה נוגע ברמה זו או אחרת בכל אחד.

"יש להתייחס לספר בנצחיות שהוא ראוי לה " -
רעם ויילד על מבקריו ומקטלגיו, רעם וצדק!

נהנתנות, אפס ערכיות, סגידה ליופי ולקליפה,
נרקיסיסם, אנוכיות חסרת גבולות, חוסר אמפטיה, החרבת חיים -
והכל בקצה! - כל אלה מצויים בליבו של הספר.

דוריאן גריי, עלם בעל יופי עוצר נשימה המשדר טוהר ותמימות,
מהווה מודל, מקור לסגידה ולאהבה של צייר וירטואוז,
אשר רגשותיו החבויים ויופיו הגלוי והחבוי של העלם -
גורמים לו להגיע לשלמות ביצירה -
שלמות רבה מכפי שאף הצייר עצמו יכול לדמיין.

בסיפור דמות צבעונית מרכזית נוספת, הלורד הנרי.
איש מבריק, ערמומי, נכלולי, פסיכופט למהדרין!
יש האומרים כי אותו לורד הנרי זה,
שימש את אוסקר ווילד להכנסת מילותיה של דמותו שלו לתוך העלילה..

אותו לורד הנרי, השתעשע במוחו של העלם התמים,
כסוג של ניסוי - עיצב את מחשבותיו,
השחית את נפשו באמצעות ספר מחריב, ומילים מומתקות.

לורד הנרי הבהיל את דוריאן גריי,
לחש לו כי היופי והעלומים הם סוד מהותו, ובלעדיהם אין לו דבר.
והנער, הנוח וקל להשפעה, "קונה" את דבריו, שותה אותם בצמאה,
ולוחש תפילה למראה דיוקנו המושלם בתמונת הצייר הוירטואוז.

התפילה - שהתמונה בדיוקן תזדקן במקומו! (נשמע נפלא, לא ?)
שיהיה זה הוא שישא את יופי ותום הנעורים, עם פני נער נצחי,
והתמונה תהא זו שתישא את צלקות הזמן, הקמטים, העוולות, החוויות.

בקצה כמו בקצה, אף אותותיו של חודש הזדקנות מחרידות את הנער, עדות לחוליו הנורא.

באופן קסום, ולמרבה המורא - משאלתו של דוריאן גריי התגשמה.

והנער מתבגר בקצב מואץ,
מחכים בן רגע, הופך תאב חיים, צמא אהבה וידע, מתאהב עד כלות.
וזהו! זו הנקודה בה הוא גם למעשה מפסיק לחיות.

הניסוי של לורד הנרי מוכתר כהצלחה כבירה,
דוריאן גריי סיים את שלב ההתאהבות,
ועבר לשלב האפטיות, הנרקיסיסם והפסיכופטיות הנוראה.

התמונה היא זו הנושאת את עוולתיו של דוריאן גריי,
את קווי הרוע והערמומיות, את השחור אשר בנשמה,
ודוריאן, חף מאותות, חף מתוצאות מעשיו,
מפיל חללי אדם בחייו, מחריב ומשחית -
מבלי צל של ענן שיחלוף בעיניו,
מבלי צל של ענן שיעכיר את נפשו.
מישהו אחר נושא זאת בשבילו -
אותה יצירת מופת מופלאה ששורטטה באהבה ונצבעה בסגידה.


הספר מעורר שאלות רבות מספור, על הסגידה ליופי ולריקנות,
על צביעות המוסכמות,
על מצפון ומוסר,
על חברה שבה ניתן להתחמק מאחריות ומנשיאה בתוצאותיהם של מעשים מחפירים.
(ורבים רבים הם עוד הפירושים)


אוסקר ויילד, שאב רבות מהפילוסופיה האסטתית,
האמין באמנות לשם אומנות, האמין וסגד להתפעלות מיופי כמהות עצמה.
הוא מעלה בסיפור זה שאלות נוקבות, מלגלג ומריע.
ניתן לפרש את הסיפור מנקודות מבט רבות, ולהתחבר או לא להתחבר למסקנות,
אבל מהדרך, מהאמירות והמימרות אי אפשר שלא להנות.

אוסקר ויילד משלב בספר זה חוכמה ושנינות למכביר.

"אני מחבב אנשים יותר משאני מחבב עקרונות, ואנשים חסרי עקרונות אני מחבב
יותר מכל" אומר לורד הנרי. - נפלא.
אפשר לא להסכים.
ממש אי אפשר שלא להנות.

מבריק אוסקר ויילד. יחיד ומיוחד -
ולנו לא נותר אלא להעריך את "מלך הבלתי נסבלים" הזה,
כפי שכונה בידי חלק ממקטלגיו,
להעריך ולהנות מכתביו.

» ביקורות נוספות של lmh@rt
» ביקורות נוספות על תמונתו של דוריאן גריי (2006)