“לאחר חששות כבדים ומורא גדול מהספר הזה, סופסופ התחלתי... קראתי עליו ביקורות כאלה טובות שהייתי חייבת, למרות שידעתי שיכאיב.
חצי שנה (!) הוא המתין לי בסבלנות על המדף, ובכל פעם מחדש בחרתי בספר אחר על פניו, פחדנית שכמותי. בחיים לא קרה לי כזה דבר, להתחיל ספר בלי אויר.
הסיפור קשה, מאד, ואילו הכתיבה - דווקא בשל היותה פשוטה וחד משמעית, '!as is' - מאפשרת לקרוא אותו, וזו גדולתו. כתיבה רגשנית, עמוקה יותר, הייתה הופכת אותו זוועתי מדי עבורי. משורה לשורה, מעמוד לעמוד, חזרתי לנשום, למרות שעדיין נקרע לי הלב.
אכזריות החיים, בפרט כשהיא נוחתת על ראשיהם של ילדים, היא דבר קשה מנשוא. לעומת זאת - זוג התאומים בסיפור, דווקא הם שהפיחו בי תקווה, הם ששכנעו אותי שיהיה בסדר, שדבר לא יעמוד מול עולמם הפנימי העצום, מול רצונם, מול אמונתם בדרכם הייחודית (הנוראה והמופלאה). שהם יכולים לכל.
דהרתי בקריאה וכשהגעתי לסוף כאילו נכנסתי בקיר.
ספר שהתחלתי בצהרי היום, וסיימתי לפני שהתחלף התאריך.
לקחת את הספר + נשימה עמוקה - ולקרוא!”

“ספר שמשאיר תחושת זעזוע. ספר אימה במסווה.

הכתיבה ילדותית משהו, עם מספר קטעי מיניות שדורשים הגבלת גיל.
(הספר היה חי ובועט ומספר את סיפורו באותה עצמה גם בלעדיהם -
ואז היה גם מומלץ לקריאה לילדים בעיני -
במתכונתו הנוכחית - לא ממש :) )

הדמויות העיקריות בספר הן תאומים, המובאים על ידי אימם,
במהלך מלחמת העולם השניה,
לבית סבתם בכפר, על מנת שיינצלו.

והסבתא - הקרויה "מכשפה" , דמות כחושה, חרושת קמטים, ללא שיניים,
עם בהרות ושומות עם שערות (בקיצור - מרנינה ביופיה הכובש),
אינה מתקלחת, מצחינה בכל הוויתה הרוחנית והגשמית,
כפריה בהמית העושה את צרכיה בחוץ בתוך סבכת חצאיותיה
(תחתונים מעוררים בה שאט נפש - היו מסבכים את כל האופרציה).

סופר על הסבתא כי הרעילה את בעלה למוות אי שם בעבר,
כי בתה, אמם של התאומים הפנתה לה את גבה מזה כעשור,
ורק בצר לה - למען ילדיה,
שבה, חסרת ציפיות או רגשות והפקידה את ילדיה בבית ילדותה.

התאומים קשורים זה לזה בעבותות, בעלי יכולות לימוד מבריקות,
עוצמה פנימית חסרת גבולות, ופני מלאכים.

הם מוכיחים כי מי שהתאווה לידע באה מתוכו, לומד צומח ומתפתח,
על אף המכשולים אשר החיים מעמידים בפניו.

ה DNA בסוף מנצח. תמיד.
במקרה של הספר הזה - גם מהיבט אחר.
התחשלות רגשית, אטימת רגשות, בניית קור רוח רצחני -
דומה כי סבתם, כמוהם, עברה תהליך דומה בעבר.

התאומים בונים עצמם להתחשלות עם החיים החדשים שנכפו עליהם,
בשניים זה קל יותר.
במשמעת אין קץ, בתבונה ותושיה הם מכינים עצמם לחיים,
מלמדים עצמם את כתבי הקודש, כתיבת חיבורים, אוצר מילים גאוגרפיה ושפות -
אבל לא רק -
גם איך להיות אטומים לפגיעה פיסית, ולגילויי רוך ואהבה ורגשות -
הם לימדו עצמם להיות מכונות אדם קטנות.

המוסר, טוב הלב, האנושיות, חוש הצדק -
המטען עמו הגיעו לבית ה "מכשפה" - ממשיך לפעם בהם, להוות מצפנם הפנימי,
אך עולם החוקים שלהם השתנה, בעולם חוקים זה את האמצעים מקדשת המטרה,
והאכזריות והחולי של הפרטים והחברה משוקפים במערכת חוקים מצמררת וחדשה.

כל המבוגרים בסיפור מגלים צד אפל, חולה רגשית, חסר מוסר -
והתוצאה - מזכירה לי יותר מכל סרט אימה.

משל קמו בובות המלאכים האהובות מהמדף,
ובחיוך רקום וכפתורים תכולים במקום עיניים,
מפלסות את דרכן בסכין,
מותירות אחריהן שובל דם.

אני הזדעזעתי.”

“הספר הזה הגיע אל ידיי במקרה גמור
ושינה את חיי לחלוטין.

בפעם הראשונה שניגשתי אל הספרון הקטן,
שכתוב בצרפתית שכל ילד בן 7 בצרפת יכול לקרוא ברהיטות,
לא הצלחתי לקרוא בו מעבר לעמוד 25.
וזה לא בגלל שהצרפתית שלי הייתה כזאת גרועה (והיא גרועה).

מעבר לתיאורים הקשים והמזעזעים ביותר,
שבוקעים מפי דמויות של ילדים קטנים,
הדבר שבאמת היה קשה עבורי לעכל,
היה נקודת המבט שממנה הסיפור מסופר.

הילדים שמים לעצמם למטרה,
לכתוב את הסיפור מנקודת מבט נטולת-סובייקטיביות.
נעדרת רגש, העדפה או שיפוט אישי.

"נכתוב "אנחנו אוכלים הרבה אגוזים" ולא נכתוב "אנחנו אוהבים אגוזים",
כי המילה לאהוב אינה מילה בטוחה. היא חסרה דיוק ואובייקטיביות...
המילים שמגדירות רגשות מעורפלות מאוד, מוטב להימנע מן השימוש בהן ולהסתפק בתיאור החפצים,
יצורי האנוש ועצמך, כלומר בתיאור נאמן של העובדות." (עמ' 34).

וכך הסיפור מסופר - סיפור ללא מספר.
אין סובייקט שעומד מאחורי המילים הקשות,
שאפשר לשנוא או לאהוב, לרחם או לחמול עליו.

לקורא אין במה להאחז.
עד כדי כך שהסבתא הנאלחת והמרשעת,
הופכת להיות הדמות האנושית והחביבה ביותר בעלילה.

הגאוניות המרעישה בעיניי של הספר ההזוי לכל הדעות הזה,
היא הביקורת המטלטלת של אגוטה קריסטוף שכמעט בכלל שלא נאמרת במילים.
היא פשוט גורמת לקורא לחוות על בשרו את תוצאות התרגול והאימוץ
של אותה נקודת-המבט העילאית והנשגבת,
שאליה מטיפים כל כתבי הקודש והפילוסופיות האזוטריות לדורותיהם.

אותו המבט הסימטרי של בודהה, חסר הפניות.
אותו החיוך האניגמטי שלו שלא מסגיר כל רגש לכאן או לכאן,
אותו המבט האובייקטיבי על המציאות שצ'קרת העין השלישית פותחת בפנינו.
אותו המבט של השמש, הירח והכוכבים, המבט ממעוף הציפור,
שהוא אדיש לסבלי האנושות, זה שקהלת אמר עליו "עולם כמנהגו נוהג".
המבט שמסמל את השחרור וההארה, זה שמשחרר את האדם מעול אנושיותו.

זה המבט נטול-הסובייקט שממנו הסיפור הזה מסופר.

הילדים הם בעצם כהני דת אדוקים.
יש להם ידע מעמיק בכל כתבי הקודש.

"-מה? קראתם את כל כתבי הקודש?
-כן אדוני. אנחנו יודעים אפילו הרבה קטעים בעל פה.
-אילו למשל?
-קטעים מספר בראשית, מספר שמות, מקהלת, מחזון אחרית הימים, ועוד" (ע"מ 85)

הם מתרגלים ויפאסנה (שתיקה), מדיטציות של חוסר-תנועה, סיגופים כמו צום, עינויים פיזיים.
הם מתרגלים התמסרות כפי שמטיפות פילוסופיות של בהקטי-יוגה,
מתמסרים לרגש "אול-דה-וואי",
מקצינים את הכאב עד שהרגש מובע עד הסוף (מת)
וכך הם מצליחים להשתחרר מהנטל הרגשי.
כמו בודהה, הם עושים זאת כי הם רק רוצים למצוא מזור לסבל.

"אנחנו רק רוצים לגבור על הכאב, על החום, על הקור, על הרעב,
על כל מה שגורם סבל" (ע"מ 90).

התוצאה של התרגול הקדוש הזה היא הרסנית.
האדם מאבד צלם אנוש - הופך להיות נטול "אגו".
אגו = מבנה הנפש היחודי של כל אדם.
זהו למעשה הדנ"א של דפוסי הרגש והמחשבה הסובייקטיבים,
והוא זה שגורם לנו להלחם עם אחרים על צדקתנו.
הוא הגורם למלחמה שבחוץ שבעטיה הילדים הוגלו לסבתא המרשעת בעל כורחם.
זאת דרכם של הילדים להלחם במלחמה שבחוץ- הם נלחמים באגו שבתוכם.

קריסטוף מראה לקורא כיצד יראה העולם מעיניהם של אנשים נטולי-אגו.
והתוצאה טראגית לא פחות מהעולם הרווי-מלחמות אגו.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שהאגו חיוני,
אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.

אסכם ואומר,
שהספר הזה לא יתאים לכל אחד בלשון המעטה.
ועם זאת, הוא רלוונטי ביותר בעיניי לעידן הניו-אייג'י הנוכחי,
שנדמה שיש בו תנופה מחודשת לרוחניקיות מהסוג שקריסטוף יוצאת נגדה.
רוחניות שבה אנשים "מאוזנים" הם אנשים ששום דבר חיצוני לא מפעיל אותם.
אנשים שחותרים לאושר תמידי, שבלתי-תלוי במציאות המשתנה.

על אנשים כאלה אמרה קריסטוף,
תוך כדי תיאורו של "תרגול בעיוורות ובחירשות":

"במשך הזמן, שוב אין לנו צורך במטפחת לעיניים ובעשב לאוזניים.
זה שהעמיד פני עיוור פשוט מפנה את מבטו פנימה,
החירש אוטם אוזניו לכל הרעשים"

ספר עוצמתי. מצמרר. פוגעני. קשה לעיכול.
מכה הלם. ולצערנו כנראה מציאותי מתמיד.”

“ספר חזק,כבר על ההתחלה , בערך כמו הסרט, מזכיר אמירה של אישה חכמה אחת ששכחתי שמה שהגדירה את האכזריות הבהמית של אותו צורר
במישפט קולע ומצמרר
"הבנאליה של הרוע"
ואכן גם כאן הרוע מופיע בפשטות בבנאליות כאילו וזה גזירה משמים כאילו זה חלק ממערכות השמים וגרם הכוכבים
מי שרוצה ומעונין קצת לצאת מהאדישות בקריאת ספר ומהפיהוק ,,,,זה הספר
כמה הוא מלמד על אכזריות האדם
רו, רוע מזוקק
וגם פה ושם חמלה הדדית בין האחים”