<mark>אגוטה קריסטוף</mark> ידועה לי מטרילוגיית המחברת הגדולה הפנומנלית. מי שלא קרא, לא יודע מה הוא מפסיד. רק שהפעם מדובר בזיכרונותיה של קריסטוף עצמה, בספרון המכיל בצמצום המתאים מהניפוח המלאכותי של תשע נשמות אולי חמישים עמודים.
מי שקרא את המחברת הגדולה, ומי שלא אנחנו ברוגז, יודע שמדובר בספרון עלום מקום, עלום זמן ועלום כל פרטים מזהים אחרים, אבל ברור שברקע מלחמה. כנראה שקורות חייה של קריסטוף חלחלו בכוונה ואולי ש

ואו, וואו, וואו

רכשתי אותו לפני מס' ימים באתר של סטימצקי, איתו הגיעו הספרים שהזמנתי ולא נמצאים עדיין כאן באתר סימניה אבל אבקש שיוסיפו אותם, הם חדשים ואולי בגלל זה.

יש לי הרגל לדפדף ולקרוא כמה מילים מספרים שאני רוכשת, ובגלל שזה ספרון קטן פשוט לא עמדתי בפיתוי והמשכתי.
הספר מגולל את חייה של <mark>אגוטה קריסטוף</mark>, סופרת שנולדה בשנת 1935, ועברה חיים לא קלים, אבל למרות הכל היא לא מתבכיינת.
ספר יפהפה, למ

אני רכשתי את הספרון הזה כי זכרתי לטובה את טרילוגיית "המחברת הגדולה" של <mark>אגוטה קריסטוף</mark> אבל ברור שהספר הזה אינו משתווה לטרילוגיה ומתאר רסיסי זכרונות שלה מילדותה בהונגריה ועד הפיכתה לסופרת מפורסמת בשוויץ, אליה היגרה כשברחה עם בעלה וביתה הקטנה מהונגריה הקומוניסטית אל החופש במערב.

להתרשמותי הספרון מזכיר יותר כתבה בעיתון בה היא מספרת את זכרונותיה על עצמה בגוף ראשון והקריאה מסתיימת ביעף - ממש כמו בכתבה

כשקראתי את הספר הזה (מה ספר, ספרון 152 עמודים, שעה וקצת של קריאה) חשבתי על "הדו"ח של ברודק". זה מה שהוא הזכיר לי. אבל סדר הדברים הפוך: "המחברת הגדולה" יצא לאור ב 1986, 30 שנה לפני "הדו"ח של ברודק".

זוג תאומים נמסר לסבתם, אותה לא הכירו, ע"י אמם שאינה יכולה לטפל בהם בגלל המלחמה. המלחמה היא הגיבור בספר הזה: מה היא מעוללת לאנשים הנקלעים לדרכה, אכזריות, צורך לשרוד מפלצתיות וגם חמלה.
אנחנו לא יודעים

אני אוהבת את הסגנון של <mark>אגוטה קריסטוף</mark>. את הצמצום. את הדיוק. כל מילה נחשבת, כל משפט חשוב, כך שאי אפשר לתת למחשבות להתפזר תוך כדי קריאה. לא תהיה שום חזרה. צריך להתרכז.

זה ספר שאפשר לקרוא בנשימה אחת. 119 עמודים, צרים ולא ארוכים. אבל אפשר גם לחלק אותו למנות קצובות, להעצים את העונג, או לפחות להאריך את משכו.

הסיפור פשוט. פליט, בודד, חי חיים תלושים ומונוטוניים, נטולי תקווה ומלאים געגועים, למה שהיה,

הספר הזה הגיע אל ידיי במקרה גמור
ושינה את חיי לחלוטין.

בפעם הראשונה שניגשתי אל הספרון הקטן,
שכתוב בצרפתית שכל ילד בן 7 בצרפת יכול לקרוא ברהיטות,
לא הצלחתי לקרוא בו מעבר לעמוד 25.
וזה לא בגלל שהצרפתית שלי הייתה כזאת גרועה (והיא גרועה).

מעבר לתיאורים הקשים והמזעזעים ביותר,
שבוקעים מפי דמויות של ילדים קטנים,
הדבר שבאמת היה קשה עבורי לעכל,
היה נקודת המבט שממנה הסיפור מסופר.

הילדים שמי

המחברת הגדולה / <mark>אגוטה קריסטוף</mark>

הוצאת הספריה החדשה
שנת הוצאה 1986
מתרגמת מצרפתית נורית פסטרנק
155 עמודים

על הספר הקצר הזה שמעתי כל כך הרבה שלא יכולתי לעמוד בפיתוי להשאיל אותו כשסרקתי את המדפים בספרייה. כל המלצה עליו אמרה שהוא ספר מעולה. זהו ספר ראשון למחברת, אבל אני בא הרי בלי שום דעות קדומות.

"כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר

ההוכחה הוא השני בטרילוגיית התאומים של <mark>אגוטה קריסטוף</mark>. הראשון שבהם נכתב בגוף ראשון רבים, כשאין הפרדה בין התאומים והם כותבים כגוף אחד. גם שמם לא ידוע. בספר השני כבר ידוע לנו כי שמם לוקאס וקלאוס וכי מי שנותר לספר את ההמשך הוא לוקאס.

ומה שיש לספר מהפך קרביים. כאן לוקאס כבר בן 15 והוא נותר לבדו בבית סבתו לאחר מותה. הוא ממשיך לטפל בגן הירק ובמשק החיות ולהתפרנס מזה לא רע.

בהמשך הוא נתקל ביסמין ותינו

לפני שש מאות ושלושים שנה בערך קראתי את הדבר הזה, וכבר אז היה הוא חזק. חזק מאד היה הוא. חזק היה הוא. מאד חזק היה. וכן הלאה וכן הלאה, והעברתיו לאחותי שתקרא, היא היתה אז אמא צעירה, (היום היא סבתא צעירה, צהלולים־צהלולות) הילדות היו קטנות, היתה שעת ערב, וצריך להאכיל ולרחוץ ולהלביש ולהשכיב, והיא, כך לפי עדותה, לא יכולה היתה להניח לספר, יושבת לה בסלון הבית, פולטת מפיה הברות לא ברורות (וואי וואי וכאלה), ו