זה הספר השני של בשביס זינגר שאני קורא לאחר "העבד" המופלא.

גיבור הסיפור הוא אהרון גריידינגר, שדמותו נראית כמבוססת, לפחות באופן חלקי, על דמותו של בשביס זינגר עצמו. גריידינגר, כמו בשביס זינגר, הוא בן למשפחה חרדית ואביו הוא רב, מתגורר ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה 10 בוורשה, מקיים קשרים אינטימיים עם כמה נשים, לעיתים במקביל, עוסק בכתיבה וגם משמש כמגיה באחת מעבודותיו.

גם בספר הזה עולה ביקורת כנגד התפישות הדתיות, על הכפייתיות וההסתגרות שבהן, הנראית עוד יותר נוקבת מאשר בספר "העבד". הביקורת מתייחסת לנושאים שונים, כגון: לימוד של "דיני ביצה שנולדה ביום טוב והקורבנות שהוקרבו בבית־מקדש שחרב לפני אלפיים שנה" במקום ללמוד חשבון, גיאוגרפיה, כימיה וכו'; סגפנות יתר שהתבטאה בכך שלא היו צעצועים בביתו והקפדה מופרזת על איסורים מאיסורים שונים – אסור לצייר דמות אדם, אסור לדבר בגנותו של אחר, אסור לצחוק למישהו ואסור לבדות סיפור; חשש מחטאים וראיית תכליתו של העולם הזה רק כפרוזדור לעולם הבא - יש ללמוד בו תורה ולעשות מעשים טובים כדי לקבל גמול בעולם הבא. על זה אמר רבי סטינג:
"But to look for Heaven is to live here in Hell".

אהרון, כמו בשביס זינגר, לא הולך בתלם שמשפחתו היתה רוצה שילך בו. כבר בצעירותו החל לקרוא בסתר ספרים ממגוון תחומים – ספרות, מדע, פילוסופיה, והוא מגבש לעצמו תפישת עולם עצמאית. הוא מאמין באלוהים אך לא במנהגי הדת הכפייתיים (בשונה מאחיו שפחד, למשל, לשבת בכרכרה, שמא המושב עשוי שעטנז).

עיקר העניין בספר מבחינתי היו התיאורים האותנטיים של העיר וורשה ושל הקהילה בה הוא גדל, והתייחסות לתפישות עולם והתנהגויות שונות של חבריו, שכניו ובני משפחתו. בדרך כלל הספר קריא מאוד (למרות האותיות הקטנות), אבל לעיתים יש בו אמירות פילוסופיות משמימות שלא עוררו עניין רב אצלי. גם ריבוי היחסים עם נשים לא היה כל כך מעניין מבחינתי.

ישנה גם שושה, חברת ילדות לא מפותחת שהוא חש אליה איזשהו תמהיל לא ברור של אהבה, חמלה ומחוייבות, אבל מבחינתי היא לא היתה לב הסיפור.

אני לא בטוח איך לדרג את הספר. יש בו עניין, אבל הוא לא מגיע לרמתו של "העבד". אפשר לקרוא.

εϊз

על מה הספר הזה: לדעתי הוא עוסק בשואה גם אם אינה נוכחת בו. כ 80 אחוז מהספר מתרחשים בפולין לפני פלישת היטלר, וה-20 הנותרים מתרחשים בתל אביב למעלה מעשור לאחר מכן. מסופר על יהודים שחיו בוורשה בשנים שלפני הגטו וגירושם למחנות ריכוז, אך כל אלו הם דמויות משנה בספר, ושני האירועים ההיסטוריים הללו מתוארים במקרה. מדובר באישה חולנית, נחשלת ולא מפותחת בשם שושה, ילדה שהמספר אהב כשהיה ילד והתחתנה כנגד כל היגיון כשהתבגר, אבל היא נראית פחות אדם מאשר הייתה בנעוריו ותמימותו של המספר. נראה לי שמלבד השואה הספר עוסק בזה: התפכחות, אובדן הנעורים והתמימות.
שלא כמו ב"עבד", לרומן יש עלילה מועטה: אראל (אהרון) עוסק בדיונים פילוסופיים עם אינטלקטואלים אחרים וכמובן בנשים.
גדל בוורשה רחוב קרוכמלנה, אהרון (אראלה) גריידינגר היה בנו של רב חסידי גדול. חייו מלאים בספרים ובמגילות, הוא בקיא בהלכה. הוא התיידד עם שושה, בחורה צעירה ומעט מטגבלת נפשית ופשוטה המתגוררת בבניין שלו. חייהם היו מוקפים בסיפורי הרפתקאות ובדמיון של אהרון. כאשר משפחתו עוברת מספר רחובות משם, ידידותם מסתיימת מכיוון שלא נראה טוב שבנו של רב חסידי ייסע לשכונה שלה לביקור.
שנים מאוחר יותר אהרון גדל ומתקשה להיות סופר יידישאי. יש לו מערכות יחסים שונות עם נשים: דורה, קומוניסטית, סיליה, אישה נשואה מנהלת גם רומן עם גבר אחר מלבד אהרון, בטי שחקנית אמריקאית שבעלה רוצה שאהרון יכתוב מחזה. בזמנו הפנוי הוא אפילו "מתחיל" עם העוזרת שלו.
כשהוא מחליט לבדוק אם שושה עדיין גרה בדירת ילדותה, בטי איתו. היא אולי לא לגמרי מבינה את העניין שלו למצוא אותה שוב, אבל נראה שהיא רוצה. בדירתה של שושה הזמן עצר מלכת. היא עדיין ילדותית, גם במראה וגם מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. אהרון מבין שהוא עדיין אוהב אותה אחרי כל השנים האלה ורוצה לעשות איתה את חייו. זה סוף שנות ה-30 והיטלר על סף דלתם. ורשה היא לא מקום בטוח להיות בו.
כאן דווקא עם דמיון ל"עבד", נזכרתי כי גם בסיפור ההוא היה מין גורל אלוהי ששלח אותו כנגד כל הסיכויים לקחת את וונדה הגויה עימו ולהקים משפחה.
במקום להרחיק את עצמו מוורשה למען הביטחון באמריקה, אהרון מחליט שהוא לא יכול לעזוב בלי שושה. היא לא יכולה לעזוב את משפחתה. משפחות שנשארו בוורשה יחד בבתיהם, העדיפו למות יחד מוקפים באהבתם הגלויה זה לזה, לדתם, לאמונותיהם, מאשר לרוץ ולהסתיר את מי שהם.
קל לשנוא את אהרון. ולמרות זאת הוא מזכיר את קולפילד בסיפור "התפסן" :הוא אדיש ולא יודע מה לחשוב על שום דבר. ובכל זאת, הוא מוצא משהו בשושה ומתייחס אליה, באהבה, כבת שלו גם כמו קולפילד שאוהב את אחותו הקטנה וילדים בכלל.
שושה, למרות שאין בו עלילה, הוא סיפור נוגע ללב. הדמות הראשית מתחילה ועד סופה מעניינת שכן אם היא הייתה גדלה פיזית, רגשית ואינטלקטואלית, האם אהרון עדיין היה מתעניין וחוזר אליה ומגלה שהוא אוהב אותה, האם היה מסכן את חייו בוורשה עבורה?, הוא לא יכול להציל את ורשה, אבל אולי אם הוא יכול להציל את שושה, הוא יכול לפחות להציל את עצמו.
ספר יהודי מאוד (כמו רוב ספריו של זינגר), אם רוצים להרגיש את היהודיות אבל הפעם בלי הזוועות שזינגר תיאר ב"העבד" זה הספר. והוא טוב, לא כמו העבד כי מרגישים שחסרה בו איזה עלילה ואיזה פאנץ' אבל עדיין מהנה.

הרבה שמעתי וקראתי על סופרים, מאלה שעוד חיים(ולא רק), ואני מתכוין ל'חדישים'.
מהם מצאתי טובים לי ומהם פחות.
אבל עצם הדיבור עליהם ומהם, קשר אותי איתם בקשר דורי מסוים, למרות גילי הצעיר. נולדתי אליהם, אפילו אם לא קראתי ספר אחד מכתביהם, חש אני בקשר מסוים.
אבל לא הרבה שמעתי על סופרים קדומים יותר, באותה הצורה.
אף אלו שמתוכנם שמעתי הרבה, לא יצא לי להרגיש אליהם קשר מסוים כי אם רחוק, כאילו אצטרך להשיג מהם כדי להתחבר אליהם.
בשביס זינגר הוא אחד מהם.
לא שמעתי עליו מסבא שלי ולא מכל אדם בצורה אישית או שמועתית אלא נתקלתי בו, ככה.
כבר מהראשון לו שקראתי, רציתי להרגיש אליו חיבור.
עם הכלים שיש לי, גיגלתי עליו וקראתי, ותכף ביקשתי ממנו עוד.
המרחק ואילוצים מסוימים מנעו ממני, אבל הנה, 'שושה' הגיע אליי.
ספר מהמם.
אני אוהב התקופה המתוארת בספר, כל הפולין, היידיש, היהדות המושכלת, והריכולים הפשוטים; כשהיא מתוארת מאנשים כבשביס זינגר.
זה כמו אספרסו חזק, אבל עם עידון מסוים שגורם לפה להרהר בו לא מעט אחרי השלוק.
אז המון שלוקים גמעתי אל הקרביים שלי, והפה שלי הולך למשמש בו הרבה, בטעם ובמרירות, מה שמשאיר אותי ער.
יש בו בספר הכל.
עזבו סגנון ואופי, לא צריך.
תקראו.

טעם של פעם.

ועוד איזה טעם ועוד איזה פעם... כמו מסע במנהרת הזמן לחוויה מופלאה של יידישקייט.

שנות השלושים - פולין. ורשה. שכונה יהודית. ברקע תקופה מתוחה ומעורפלת של טרום מלחמת העולם השנייה.
מצד אחד שכונה שצביונה יהודי. עם תיאור האווירה ברחובות השכונה, אפשר ממש לחוש את הסימטאות עם הכביסה המתייבשת שם במרפסות. את הריחות. הטעמים. הקולות. ואיך לא.. - את האימא הפולנייה.
מצד שני, להרגיש את ורשה של רחובות ובתי דירות, תיאטרון, ותיאטרון יידי, ובתי הקפה שם אפשר להקשיב לשיחות מעצבות דעה. הרחק מאוזני האימא הפולנייה.
כל אלה מהווים את התפאורה לסיפורו של "צוציק" בשלוש מערכות:

הראשונה (קצרה) ילד יהודי. תלמיד ב"חיידר" כשברקע קולות וצבעי החיים באותה השכונה. המשפחה, הטעמים, הדברים הנאמרים, וגם – שושה, ילדת השכנים.

השנייה (מרבית הסיפור) מלווה אותו בשנות העשרים ותחילת השלושים של חייו. הוא יוצא מן השכונה ומתגורר בבית דירות. סופר צעיר שמתפרנס מכתיבת מאמרים, טורים לעיתון וכתיבת מחזה ובמקביל ובעיקר מנהל כמה וכמה רומנים בו-זמנית עם נשים שונות, מגוונות ומרתקות כל אחת בדרכה (ביניהן אפשר למצוא מבוגרת. נוצרייה. פעילה הקומוניסטית ועוד רבות). ואני קוראת בהנאה ותוהה מה הייתה אומרת על כך האימא הפולנייה.. לו ידעה שה'תכשיט' לא יושב כל היום וכותב, כי אם עסוק בעוד אי אלו עיסוקים. עוד במקביל הוא נחשף במסגרת מפגשים חברתיים קבועים עם כמה מחבריו, משכילים ומובילי דעה לדיונים פילוסופיים של התקופה. דיונים ודעות וויכוחים אודות הנאציזם. היטלר המאיים בקולות המגיעים מגרמניה השכנה. הקומוניזם וסטאלין, מצד אחר בקולות שמגיעים מרוסיה השכנה, וקולות המתנגדים כמו-כן נחשף אל התפתחות התרבות. (אוי גוואעלד, גם על כך אפשר לתהות - מה הייתה אומרת האימה הפולנייה.. לו ידעה שה'תכשיט' מקשיב ומגבש השקפת עולם אחרת וחדשה ורחוקה מהאמונה מבית),
חיים תוססים וטובים ללא ספק, עד שבערב אחד 'צוציק' חווה פגישה נוסטלגית: שושה. ההיא מהילדות. שושה הסובלת מפיגור התפתחותי. מאז אותה פגישה משמעותית, גם תופסת היא מקום מרכזי במערכה השנייה.
וכדרך אגב - מעניין גם לקרוא כיצד היה היחס המשפחתי, סביבתי - אליה קודם כילדה, נערה ואח"כ כאישה 'שונה' מפגרת בהתפתחותה - כיצד התקבלה ה'אחרת'.

השלישית: נדלג על כשני עשורים ושוב נפגוש אותו, הסופר אהרון גריידינגר (כבר לא "צוציק"), במדינת ישראל של שנות החמישים, כשמלחה"ע השנייה כבר מאחור, אירעה חלפה ועשתה את שעשתה. והוא – כעת נדע מה הספיק הוא לעשות מאז הפגישה האחרונה. ונהיה גם עדים לפגישה מפתיעה.

ספר קטן (אוטוביוגרפי במידה?) ומקסים של בשביס זינגר. בתוכו, כאמור, מנת יידישקייט מתוקה, שפע מההווי היהודי של סוף שנות העשרים ושנות השלושים בוורשה, כשברקע פעמוני מלחה"ע השנייה מצלצלים ומאיימים. מסורת יהודית אל מול מתירנות. שיחות פילוסופיות ודיוני השעה - גם שם. ומעל הכול, סיפורה של אהבה גדולה. התמסרות לאהבה. קבלת האחר.

asheriko - המון תודות!! אל 'שושה' הגעתי בזכותך (כידוע לך), בעקבות ההמלצה הנהדרת שלך. שם אתה מציין שקראת את הספר בשבת אחת. אז, אצלי אמנם הוא נקרא במשך שני סופי-שבוע או קצת יותר, כך או כך, זהו לגמרי "עונג שבת" מהסוג המשובח.

ובנימה אישית: בחרתי לכתוב עליו, למרות שלא התכוונתי - דווקא היום. בסופו של שבוע מורכב – כשבסימבוליות לא מפתיעה ביום הבסטיליה הטרור בצרפת ממשיך ומשתולל ומרעיש את אירופה כולה. כשניסיון הפיכה צבאית בטורקיה נהדף, אבל עושה את שלו. כשהעולם כל כך לא שקט והמחר כל כך לא ברור. זה אולי הזמן לממתק קטן, רחוק, בטעם של פעם.

בכל ספר של י.ב.זינגר אני נוכחת לדעת שהתפיסה שלי אותו כסופר נעים, פשוט נעים, היא נכונה. רק הוא בעיניו הבוחנות והמדויקות, בשילוב עם כתיבה עשירה ברגשות כמו חמלה, אהבה וכנות, מצליח לתאר סיפור חיים אישי של אהרן שנשבה כל פעם מחדש בקסמיה של ילדה שהסביבה בזה לה בשל היותה מוגבלת. זאת על רקע תרבות האימפריאליזם המערבי השוררת באירופה המהללת עליונותה של תרבות, בין היתר בזכות בניה בעלי גנים משובחים וגזעים יפים. לאורך כל הספר, הגיבור נע בין תחושת השייכות או המחויבות לאהובותיו ה"רגילות", לבין השלווה והנועם שהוא מוצא בחיקה של שושה - חברת ילדות שלו מן הכפר בו גדל אשר מפגרת בהתפתחות.

קריאה שטופה ובלתי מאופקת מצפה לכל חובב ספרות יפה הסובבת סביב ענייניה של המאה שעברה.

קראתי את הספר הזה בסופ"ש האחרון ונהנתי מאוד. בשביס זינגר מפליא לכתוב ולתאר את אירופה, פולין בעיקר, של שנות ה-30 הגורליות. גיבור הספר הוא אהרון גריידינגר , "צוציק" בפי מכריו וחבריו שמתפרנס למחייתו מכתיבת מאמרים, ספורים ומחזות. העלילה מלווה את אהרון מימי ילדותו שבהם למד בחדר וקרא ספרים מכל הבא ליד ועד לחייו כמבוגר צעיר שמסלול חייו מתרכז ברובע היהודי בוורשה.

הספר מחולק לשלוש תקופות עקריות: ילדותו של אהרון ואהבתו לשכנתו הבלונדית היפה אם כי המפגרת בהתפתחותה - שושה. החלק השני מתאר את חייו של אהרון שנים מספר לאחר שמשפחתו עקרה מאותו בניין. בפרק הזמן הזה אהרון משתכר ככותב ומחזאי, מנהל מספר רומנים במקביל עם מספר נשים מרתקות ומשוחח שיחות נפש עם חברו הטוב והמנטור שלו פייטלזון. בתקופה הזו נופלות לידיו של אהרון מספר הזדמנויות פז להתעשר והוא פוגש שוב באהבת ילדותו - שושה. האם הוא יבחר בה? על אף שנשארה מפגרת בשכלה ואף בגופה?

החלק האחרון מתרחש בתקופה שנות החמישים לאחר קום המדינה, שואת יהודי אירופה החלה ונגמרה- יש ליהודים מדינה. אהרון מטייל בתל אביב ופוגש מכר וותיק. הסיפור מסתיים מספר עמודים לאחר מכן ומשאיר בפה טעם מתוק מריר.

מלבד סיפורו האישי המדהים של צוציק, בשביס זינגר מביא לנו את הטרגייה של יהודי אירופה, בעיקר פולין , במלוא העוצמה. הוא מתאר ביד אמן כיצד ידעו היהודים שהיטלר וגייסות הרגלים שלו מתקרבים והולכים אך רובם לא עשו דבר, האומללים הללו, לכודים בין הצבת הקומוניסטית לזו הנאצית ואין מושיע. כמו שעון חול, שגרגרי החול שלו הוחלפו בגולגולות מיניאטוריות או פתותי דם קרוש, הזמן הולך ואוזל, ומרמז על הבאות.

הספר עמוס בשיחות פילוסופיות מאירות עיניים בעיקר בין פייטלזון לצוציק ורואים שבשביס זינגר משכיל מאוד בפילוסופיה יהודית ואירופאית.

וורשה הפולנית וכן הכפר הפולני מתוארים ביד אמן על בתי הקפה ותאטרון האידיש שלהם, כמו גם המסעדות ובתי הדירות. קשה שלא להזדהות עם צוציק המחפש דירת חדר הגונה שמתאימה לתקציב שלו כסופר מרושש...

הספר הוא גם מניפסט גנאי ואף יותר מכך כנגד הסטליניסטים והקומוניזם שלהם והוא משובץ משפטים כמו זה :"הלוא אתה יודע את דרכם של הסטליניסטים- צריך לחסל כל אדם שאינו אתם".

בסך הכל קראתי את הספר בשקיקה, בסופ"ש אחד ואני ממליץ עליו מאוד למי שאוהב היסטוריה, פילוסופיה וקצת טעם של פעם.

זה כאילו חזרתי הביתה. דוקא נולדתי בארץ וגם הורי אם לא נתיחס לגיל שנה, הם כמעט ילידי הארץ. ובכל זאת זה כמו לחזור הביתה, כי רח' קרוכמלנה בוארשה זהה לעיירה היהודית שהיהדות היום היא ההמשך שלה ולא רק היהדות אלא למרבה האירוניה גם המציאות בארץ (הממשלה בארץ מחכה לטראמפ כמו למשיח הגואל).

אהרון גריידינגר גדל בקרוכמלנה מס' 10 ובאותו בניין גרה גם שושה ושניהם היו חברים טובים. לימים משפחתו עוברת דירה לכפר אך כשהוא מתבגר הוא חוזר לוארשה וכסופר מתערה בחברה היהודית אינטלקטואלית ואריסטוקרטית. אלא שהוא נמשך חזרה לרחוב בו הוא גדל שזה מרכז הגטו היהודי, וכזה הוא היה עוד לפני שהנאצים דחקו אליו עוד כל יהודי העיר.קרוכלמלנה הוא רחוב של פשוטי ועניי היהודים, אך כולו קולות ופעילות של הרוכלים והתגרנים ובעלי המלאכה, אלה צועקים על מרכולתם ואלה רוקעים וחורטים ומנסרים וההמולה גדולה, ובלילה המולה זו נעלמת אך נפתחים בתי המרזח והרחוב שייך לשיכורים ולזונות.

לאורך הספר ובצל המלחמה ההולכת ומתקרבת והאנטישמיות הגוברת בפולין, מתנהל גריידינגר ומחלק את חייו בין שושה בת גילו שלא התפתחה ונשארה כילדה בגופה ובראשה ושעדיין גרה עם אימה באותו הרחוב, ובין הנשים והחברים מהווי חייו כסופר בוארשה, אלא שדוקא בשושה הוא מתאהב וכפי שהוא אומר לה הוא מרגיש אליה כמו אבא לבת אבל לא רק...

כמה שאלות מועלות בספר היפה הזה: התחושה שהיהודים כולל אלה שהיתה להם האפשרות לברוח ובכל זאת הם נשארים כאילו מוכנים להתאבד ולא לותר על חייהם בפולין.
וכמובן שאלת יחסיו הכמעט פדופיליים של גריידינגר הנ"ל עם נערה-ילדה שהיא אמנם בת גילו אלא שיחסיו איתה הם יחסים מגוננים פטריארכליים.

הספר היפה הזה מתאר את חיי היום יום בפולין ערב המלחמה, של היהודים הדתיים והחילוניים האריסטוקרטים והעניים, הקומוניסטים והציונים. נפלא.

מה הייתם עושים עם אדם יקר לכם היה מביא לכם תכשיט שהוא לא שוס גדול, נחמד, חביב אבל לא משהו?
שושה היא תכשיט כזה , אפשר להסתדר יופי בלעדיו, בשליש הראשון של הספר בשביס הסתדר מעולה כשהיא בקושי ברקע, וכשהיא מגיעה כולם אבל כולם , כולל חתולי הרחוב של ווארשה מבינים שמציאה גדול היא לא. לא יפה לא חכמה לא בריאה .
אז מה בשביס מצא בה?? הוא שם את כל המרכיבים הנכונים: שלוש נשים וגבר אחד , ערבוביה של תאווה, הפרעות אכילה אלכוהוליזם ובעיות בערמונית מפה ועד האופק.
אבל שושה ברמת הפשט כדמות מיותרת לי . וכנראה לא רק לי כי לפי התקדמות העלילה נראה כאילו גם לבשביס נמאס ממנה והוא נפטר ממנה בצורה מתמיהה . אולי כסמל ליהדות וורשה הנכחדת היא דווקא לא רעה , אבל לא עומדת ברף שבשביס יודע להציב.

דבר אחד אהבתי. התפוצה הפולנית שלי בשיא תפארתה יושבת לה בחושך לבד ומחכה שהיטלר יבוא. לא אכפת לה למות , לא אכפת לה לסבול , מה הטעם החיים האלה דרעק אחד גדול אז למה לקום מהכיסא באמצע החיים ולעבור לישראל? חם שם ויותר מדיי יהודים באותו מקום . אז עדיף להשאר עם שושה בחושך ולחכות להיטלר..

חשבתי ש״שושה״ יזכיר ולו במעט את ״העבד״ לאחר כחמישים עמודים התבדתי.
בשביס בכתיבתו כאילו בז לחלוטין ליהדות הישנה של החסידויות השונות, הדת הצרופה, חדרי הלימוד, אורחות החיים בכלל. אין אף מילה ברורה שפוגעת אך התיאורים לא מותירים ספק.
צוציק שגדל בחדר בוארשה, בן לרב הרובע, הופך למתמרד ומבולבל. משהו בסגנון הדתלש״ים ואף הרבה מעבר. אין שום/כלום/אף תיאור שמזכיר את חמימות היהדות, נאדה. אפילו אימו ואחיו מתוארים כספר עתיק לא מעודכן, שנקרא ודופדף עד שהפך כל כך מרופט, כאילו מעולם לא איבקו אותו. סתם פג תוקף. היהודי המתפקר לעומתו מוצג בהרחבה אך גם הוא לוקה, כך למשל מתוארים מספר מצבים של שיחות פילוסופיות להחריד בין אותם חברים של הגיבור שממש אבל ממש לא מובילות לשום מקום מלבד מעט תיאורים על מין, אהבה לנשים נשואות ואף חלוקה של אותה נשואה למספר גברים, בשם הפתיחות והקדמה.
הספר תופס צורה ברורה בעמוד מאה, שושה מוצגת כמפגרת בשכלה ולא מפותחת בגופה בדיוק כפי שמנסה בשביס להציג את היהדות הישנה ממנה שושה אינה מרפה במעשים ובדיבורים. נזכרת ומספרת ללא הרף את קורות המשפחה.
התמונה של בשביס חבוש כובע לבן, לבוש חליפה אמריקאית אופנתית מזכירה היטב את גיבור הספר, או לפחות את הנקודה אליה בשביס שואף.
האפילוג מסיים ועוטף את הספר היטב.
לסיכום ספר נחמד ולא יותר, לא מרגש כלל מבחינתי, לא מרתק ולא מושך. שווה קריאה למי שמתעניין מתוך אינרציה בספריו של בשביס. כך אני בחרתי את שושה, מכח הדחף שהעניק ״העבד״