עפיפונים מסמלים עבורי פשטות, הם מסמלים אב ובנו שיוצאים ביום שבת קיצי של שמיים כחולים להפריח באוויר אותות של תקווה וחירות, לנצור זיכרונות ולהתרפק על החמימות הממלאת אותם.
אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד על ספרו של רומן גארי "עפיפונים" זה שבוקעת ממנו איזו פשטות, כבר מבראשית, כאשר אנו נחשפים לשלל יצירות העפיפונים המופלאות של "הדוור המטורלל", הלוא הוא אמברואז פלרי, האיש שאינו ידע ייאוש, אנו מבינים כי עלינו על סירה השטה במים עמוקים.
כריכת המהדורה החדשה, כמו שמו של הספר, מתעתעת במידה מה, ציפיתי לנבור באיזה סיפור אהבה גדול שיצית בי השראה כחלק מהרומן עליו אני עמל, אך למעשה גיליתי שמדובר ברומן היסטורי רחב יריעה, שמנחית אותך הישר על אדמת מלחמת העולם השנייה המדממת, אשר באופן תמוה משהו, זהו המפגש הספרותי הראשון שלי עמה.
כמו כל בן אנוש אחר כנראה, אינני מסוגל שלא להשוות ביני ובין הדמויות הראשיות בעלילה, ובדומה לגיבור הסיפור, לודוריק "לודו" פלרי, גם אני ניחן בזיכרון משובח, שאני מתיר לעצמי להתגאות בו מדי פעם.
אבל עבור לודו ושאר שושלת פלרי לדורותיה, הזיכרון אינו עניין של גאווה אלא עובדה קיימת, הם אינם מסוגלים לשכוח ולו דבר אחד מן ההיסטוריה הפרטית והלאומית שלהם על אדמת צרפת, לטוב ולרע.
באמצעות סגולתו הייחודית, לודו מנציח את אהובתו, לילה, לאורך כל שנות המלחמה, לא מתיר לתלתל בלונדיני אחד משערה להיתלש מזיכרונו, מדמיין אותה לצידו באותם לילות קרים של חוסר וודאות גמורה.
עבור הסביבה האנושית המקיפה אותם, ההתעקשות של בני משפחת פלרי על הזיכרון ואומנות העפיפונים מקנה להם את כינוי הגנאי "תימהוניים", והופכת אותם למין לעג, על אנשים אשר אינם מיישרים קו עם החיים ועם העתיד שבאופק.
אבל לודו ודודו אינם מתכחשים לטירופם, נהפוך הוא, הם מאמצים אותו לחיקם, הם מבינים שבעתות קודרות אלו, רק אלה עם ניצוץ טירוף בעיניהם יכולים להיפרד מהעדר ולעשות מעשה, להצטרף למחתרת או להציל ילדים במצוקה, לחרף את נפשם עבור השפויים הנאלמים מפחד ולמען העקרונות שבצו לבם.
הסיפור מוביל אותך בכל הדרכים העקלקלות של מלחמת העולם השנייה, מאפשר לך לראות במו עינייך כיצד מותירה המלחמה את חותמה על רוחם של האנשים, לעיתים מחריבה אותה עד היסוד, מניח לך להתוודע לרוח הלאומית של צרפת ומדינות אירופה כולה, במסגרת המלחמה הנוראה הזאת, לרבות הפחד המשתק, קורטוב התקווה, ובעיקר, ענן חוסר הוודאות האדיר שאפף את כולם.
אני חובב היסטוריה משחר ילדותי, לכן מכיר אני את קורות המלחמה טוב למדי, אבל אין לי ספק, שאם הייתי אדם צרפתי, בטח אחד בא בימים שנכח באותה העת, עלילת הספר כולה הייתה עצמתית עבורי שבעתיים.
בדומה ללודו, גם אני התאהבתי בלילה, אך לא במבט ראשון במעיין העתיק של הילדות, אלא אט אט עם השנים, לומד להכיר בעקשנות שלה ובשאפתנות האינסופית כמעלות של גדולה.
ההקבלה בין לילה וצרפת בערה לאורך הקריאה, כפי שדאג לודו להשאירה שלמה למענה ולמענו, כך מצווה רומן גארי על בני עמו במורשת ספרו, לשמור על צרפת שלמה באמצעות הזיכרון של מה שהיה, והלוואי ולעולם לא ישוב.
לא יכולתי שלא להתענג על השפה המרהיבה שמעטרת את הסיפור, שתורגם באופן נהדר לעברית.
לאחרונה איני מוצא כוח או זמן להתעכב על ספרים ארוכים מדי או כאלה שהשפה בהם עלולה להוות משוכה מסוימת (כמו ספריו של מאיר שלו למשל), אבל לא יכול הייתי להימנע מללכת שבי אחר ספר זה.
עבור אלו החוששים מהשפה הגבוהה, רוצה אני לומר כי אין כלל ממה לחשוש, תוך רגעים מספר אתה צולל פנימה והעיניים מתרגלות, אתה כבר שוחה במים העמוקים בקלילות ובשלווה אדירה.
העליתי חיוך למראית מילים רבות שלמדתי במסגרת הפסיכומטרי (שהוכיח כי לא היה לגמרי לשווא), ולא התביישתי לפנות למילון בעת הצורך, ולהמשיך להעשיר את אוצר המילים שלי בשפה הנפלאה שלנו.
אי אפשר שלא לומר מילות הערכה על בני משפחת ברוניצקי, טאד וברונו, הראשון מגלה הארצות הדגול, שחזה לפני כולם את הגורל הצפון בהרסניות האדם, והשני, שהפך מפסנתרן מופנם לטייס קרב מהולל, שאיבד לדאבוני הרב את שתי אצבעותיו ואיתן את חלום הנגינה, מפגין עבורנו כמה הפכפכה היא המלחמה והחיים בכלל. גורלם של השניים אגב, לא נודע.
גם על הקצין הגרמני זהוב השיער הנס קשה שלא לפזר תשבחות, על אף הסלידה ממנו תחילה כאות נאמנות ללודו, על ההקרבה העצמית הגדולה שעשה למען אהובתו, לילה, ולמען עקרונות נוספים החבויים מהעין.
הייתה זו תגלית מפתיעה למדי עבורי העובדה שרומן גארי הוא גם אמיל אז'אר (שם העט שלו) עליו שמעתי רבות, פחות מפתיע היה לגלות ששלח ידו בנפשו, כמו רבים מהאומנים הדגולים שלא יכלו עוד לחיים, או שהחליטו להישיר אליהם מבט ולהביסם בדרכם שלהם.
להיכן נעלמו העפיפונים? שואלים אני ובני משפחת פלרי.
כבר כמעט שאינם מהדרים בתומם ויהבם את כיפת השמיים.
יום אחד אני מקווה לאסוף לי איזו לילה משלי, בלונדינית תכולת עיניים ועזת נפש, לצעוד איתה ועם בננו הקטן בשדות מלבלבים על אדמת מלחמה עתיקה, לשאת איתם גבוה חלומות מתוקים, ולרדוף אחר תכלת השמיים.
ספר מעולה, מומלץ בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48864.jpg)
