ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 17 באפריל, 2015
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
בדרך כלל לכל ספר יש "אישיות משלו", ואני, כקוראת, מתייחסת אליה. אבל לספר הזה יש, כך נראה לי, מספר "אישיויות" שהתחלפו. לפעמים הוא היה סיפור אהבה ששרד מציאות הרסנית. לפעמים סיפור היסטורי על השפעת מלחמה וכיבוש על חיי הכבושים. במקרים אחרים הוא היה אליגוריה ותאור מה שנקרא "רוח האדם". הנושאים כל כך התערבבו לי בקריאה, שלא יכולתי להתייחס אליו כספר שלם. חשבתי שהוא מן יומן-זיכרונות שניהל הסופר, וטווה את זכרונותיו כילד לתוך הסיפור הבדיוני. גארי אינו שם גבול בין אמת לבידיון, ויודע לשוות לבידיון אמינות ואותנטיות, שאתה ממש נדהם שהסיפור לא קרה באמת.
הסיפור מסופר מפי לודו(ביק) שחי בעיירה בנורמנדי, עם דודו שהוא בונה ומפריח עפיפונים. הדוד הוא צרפתי שורשי: מצד אחד, עם רגלים על הקרקע, מצד שני עם אמונה תמימה בעולם טוב יותר. מצד אחד עם גאווה מעמדית של פרוליטרים, ומצד שני עם אצילות טבעית. לודו הוא רומנטיקן, והיה כזה גם בגיל 12, עת התאהב קשות בילדה פולניה אריסטוקרטית. הוא מתאר את השנים הקשות של המלחמה, זמן שהקשר בינו לבין אהובתו היה כולו בדמיונו החי להפליא של לודו, שברא אותה מחדש מדי יום, והצליח לחיות אותה גם כשלא היתה.
המחתרת הצרפתית נשזרה בסיפור: מפעולות ראווה והתרסה של צרפתים נגד כובשיהם ועד פעולות הרואיות שתרמו למלחמה בכיבוש. רשת שלמה של אנשים שסיכנו את חייהם כדי להילחם - כל אחד בדרכו - בכובשים. בסיפור הזה אין שחור ולבן. ואנשים הם אנושיים - ופעולות לא אנושיות מעידות דווקא על אנושיותם.
גארי הצליח לאפיין כל כך טוב את המנטליות והרוח הצרפתית כפי שאני מכירה, שממש נדהמתי כשהתברר לי שהוא נולד בכלל בוילנה למשפחה יהודית, וחי בפולין עד גיל 14. הוא עבר אז עם אמו לניס, בזמן המלחמה היה טייס קרב באנגליה.
הכי בלטה לי בספר התקווה. וגם האמונה - הנראית רומנטית ותמימה - שסופו של הטוב לנצח. והעתיד מורכב מחיי אנשים - לא מורמים מעם. מאד הייתי רוצה להאמין במה שהאמין גארי. אבל כנראה שלתקווה יש גבול: גארי - שלו היה חי היה בן 101 במאי הקרוב - שם קץ לחייו ב 1980 - שהיא השנה בה יצא הספר הזה לאור.
36 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, בלו-בלו!
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת נהדרת
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, רץ!
העלילה אמנם בדיונית אך היא במסגרת "יכול היה להיות" ונטועה חזק בתוך רקע מציאותי.
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
צודק, דן סתיו:
אתקן - במלים והגדרות יש גם מימד אישי. לכן הדמוי של מילה נפוצה כמו "תקווה" לא יהיה זהה אצל שני אנשים.
ובאשר להתאבדויות - נראה לי שהציטוט שהבאת מגרהם גרין מתאר את חלקן בצורה מדוייקת. |
|
|
רץ
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
הפואנטה בספר הזה שהוא שילוב בין ראליה לפנטזיה - שילוב שבו אתה מרשה לעצמך ללכת לאיבוד יחד עם העלילה .
|
|
|
דן סתיו
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
yaelhar
אכן הצדק עימך. למילים ולהגדרות יש מימד אישי אבל, לעניות דעתי, לא רק מימד אישי שהרי אחרת תקשורת מילולית משמעותית בין בני אדם היתה הופכת לבלתי אפשרית.... באשר לאלמנט המימוש שבתקווה - עד מכמה שאני מבין הוא חיוני בהגדרת התקווה - אבל לדעתי יש לדייק: אין מדובר כמובן "באמונה שהדבר יתרחש" כמו שכתבת אלא באמונה בסיכוי שהדבר עשוי להתרחש.
את צודקת שלהתאבדות סיבות שונות ולא כולן בהכרח פסימיות גרהם גרין שם בפי אחת מדמויותיו נאום פשוט בעניין "יהא פחדו של אדם מפני המוות גדול ככל שיהיה, ההתאבדות היא עדיין מעשהו האמיץ של המתימטיקן מעשה הנעשה בדעה צלולה ושקולה...". |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
דן סתיו:
למלים ולהגדרות יש, לדעתי, מימד איש. אני חושבת שכל אדם - גם הפסימי ביותר - מטפח תקווה, זה מה שמשותף, נראה לי, למין האנושי. אני גם לא בטוחה שתקווה כוללת בהכרח אמונה שהדבר יתרחש, כדבריך.
מצד שני יכול אדם לחוש ייאוש לגבי חייו בלי שיוגדר בהכרח כפסימי. מצד שלישי להתאבדויות יש סיבות אישיות רבות. ולחלקן אין קשר עם ייאוש. כמו הדוגמאות שהזכרת, למשל. |
|
|
דן סתיו
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
yaelhar
מסכים עם דבריך שברגע שהתקווה ממומשת היא חדלה להיות תקווה. עד כמה שאני מבין את המונח הזה הוא כולל שני מרכיבים: שאיפה שמשהו טוב יתרחש והאמונה שקיים סיכוי לכך. ההיפך הגמור מהתקווה הוא היאוש. לכן לעניות דעתי, קיים קשר מסוים בין תקווה למידה מוסימת של אופטימיות. אני משער שאדם הבוחר בהתאבדות איבד כל תקווה לגבי חייו. עם זאת, יתכן שהצדק עימך: שהרי אפשר שגם האזרח הטוניסאי או הנזיר הטיבטי שהציתו את עצמם במחאה ומתו קיוו שלצעדם זה תהיה השפעה כלשהי לאחר מותם.
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
דן סתיו:
אני מפרשת "תקווה" כמצב של שאיפה בלתי ממומשת. ברגע שהיא מתגשמת היא כבר לא תקווה.
ואני חושבת שאין קשר בין להחזיק בתקווה לבין אופטימיות. גם אנשים פסימיים מטפחים תקוות, ואפילו אלה - אופטימיים או פסימיים - שמתאבדים בסוף. |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
dushka
הסיפור אכן מוזכר בספר, אך בעוונותי חשבתי שהוא בדייה, בדיוק כמו הסיפור...
ומה שכמובן משך את תשומת לבי היה "התושבים ראו במתן עזרה לנרדפים מעשה טבעי, על רקע ההיסטוריה של ההוגנוטים כמיעוט נרדף." נראה שלהיות "מיעוט נרדף" גורם לשפע תובנות שונות זו מזו... |
|
|
דן סתיו
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
yaelhar
את צודקת שברגע בתקווה מתגשמת היא מפסיקה להיות תקווה וזה קורה במקרים היותר מוצלחים בממלכת המציאות, אבל לא בהכרח, גם בעולם זה תקוות לא בהכרח מתגשמות. התכוונתי לכך שאצל הסופר קיימים שני עולמות - בעולם הפרטי שלו - זה המציאותי- תקוות לא מתגשמות, אבל אצל גיבוריו, יצירי עולמו הדמיוני בין אם מבוסס על מציאות או על בדיה מוחלטת, לתקוות יש סיכוי להתגשם וגם אם לא - הרי עצם ההחזקה בתקווה מעידה על סוג של אופטימיות. במקרה של הסופר, כך אני מרשם, את האופטימיות הוא שמר לגיבוריו בלבד.
|
|
|
dushka
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
התכוונתי לסיפור האמיתי והנפלא הזה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%94_%D7%A9%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%9F
אולי אמברואז פלרי לא ביקר שם אבל הכפר היה גם היה והפך באופן נקודתי לחלוטין ובאומץ בלתי נתפס את הפנטזיה למציאות. |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, אור!
לא נראה לי שהשמועות יכולות להיות נכונות. הוא התאבד בדצמבר. לוקח זמן רב יותר מחודש להוציא ספר לאור.
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, חני (דולמוש)!
"יותר מסיפור אחד" - זה באמת מה שמאפיין את הספר הזה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, צילה!
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, דן סתיו!
לא נתקלתי עדיין במהגר שהצליח להבין את דקויות תרבותו החדשה, כמו מי שנולד לתוכה. לכן הופתעתי.
ונראה לי שתקווה היא תמיד דמיונית. כשאינה דמיונית - היא המציאות, לא? |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
פואנטה - את צודקת בהחלט.
הרווח מריבוי הפנים הוא שלנו, בהחלט.
הספר בהוצאה הקודמת לא היה לפני, כך שאין לי מושג מה הם עשו. זו אותה הוצאה ואותו מתרגם (אביטל ענבר). |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
dushka:
הכפר אולי קיים, מה שלא הופך אותו לאמיתי... וחלק מהרצון להאמין במה שגארי האמין הוא צורך להפוך את הפנטסיה למציאות.
|
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
תודה רבה, נצחיה!
לפעמים - במיוחד בשליש הראשון של הספר - זה מה שחשבתי. אבל אחרי התיאור האיטי-נוסטלגי-קצת משעמם של ילדותו של לודו הספר ממריא, מתרכז והופך מרתק ונוגע ללב.
|
|
|
אור שהם
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
השמועות אומרות שהוא שם קץ לחייו ממש יום לאחר שהגיש את כתב היד להוצאות האור, מעניין בהחלט...
|
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת יפה ודרך אגב לכן הביקורת שלי בחלקים היות
והיה יותר מסיפור אחד בספר הנפלא הזה
|
|
|
צילה
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
מרתק. ביקורת נפלאה.
|
|
|
דן סתיו
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
yaelhar
הניתוח שלך מרתק: במיוחד האנשת הספר על ידי ראייתו כבעל אישיות (או אישיות מרובת פנים). הביקורת כתובה מצוין, חווית קריאה. מענינת בעיני תמיהתך על כך שהאיש מצליח לתאר באופן כה מעמיק את המנטליות והרוח הצרפתיים. הרי כמו שציינת, לאחר שעבר לצרפת בגיל 14. למעשה, מאז הוא קשר למעשה את גורלו עם המדינה, אנשיה ותרבותה.חלף זמן רב בין המהגר הצעיר בן ה-14 המגיע לניס לבין האדם הבוגר שכתב את הספר הזה.
ולסיום, אכן מעניין הניגוד בין ההתקווה בספר לבין התנהלותו באותה שנה בה יצא הספר לאור. עצוב שהתקווה נשארת בספירות דמיוניות. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
בניגוד לאנשים עם פיצול אישיות,
ספרים שיש בהם ריבוי רבדים, בדרך-כלל מרוויחים מזה. וזה סיפור מקסים. אגב, יש הבדל מהותי בין מהדורה ישנה (עם המטוסים השחורים) לבין זאת של 2015? [חוץ ממספר עמודים שהצטמצם משמעותית...]
|
|
|
dushka
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
הספר הזה הוא אחד האהובים עלי
וגם אני הייתי רוצה להאמין במה שהאמין גארי.
לפחות הכפר לה שמבון סור ליניון הוא אמיתי לגמרי. |
|
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
"אישיות" לספר. רעיון מעניין.
בעיני ספר שמחליף אישיות מראה שהכותב לא מיקד לעצמו מה בדיוק הוא רוצה לכתוב.
|
36 הקוראים שאהבו את הביקורת
