עפיפונים בשמי שכם

כשהתחלתי לקרוא את הספר עפיפונים, הרגשתי שיש לי סיפור אישי מעניין, אך לא הצלחתי להיזכר בו. הימים חלפו, ניסיתי להיזכר, אך ללא הועיל, ולפתע באופן בלתי מוסבר עלה בזיכרוני סיפור העפיפונים הנשכח שלי, את משמעותו הבנתי כעת באמצעות סיפורו של רומן גארי המספר על, ילדות והתפכחות, על חלומות ומלחמות והאהבה אחת גדולה המנסה לשרוד.

בסוף שנות השמונים, האינתיפאדה הראשונה פרצה בהפתעה גמורה. הוצבתי כחייל מילואים בעיר שכם, בכדי לדכא את המרד הפלסטינאי הראשון שהיה עדיין תמים. הצטיידנו בסיד בכדי למחוק סיסמאות, ובמגזרי תיל מאורכים בכדי לנתק את דגלי אש"ף שנקשרו לחוטי חשמל, ובעיקר לרדוף אחרי ילדים מידי אבנים, שירות מדכא, שהיה בו הרבה טמטום ומעט רגעי חסד.

כול יום בערך בשעה שתיים אחה"צ, גלשו רוחות חזקות לעמק שבין ההרים, והילדים הזדרזו להפריח עשרות עפיפונים לשמיים, רובם בצבעי שחור אדום ירוק, לבן, הדגל הפלסטינאי, שהשתדלנו למחוק את קיומו.

עפיפון משחק ילדים תמים, חפץ שברירי, הועף למרומי שמיי התכלת ובקצהו חוט ניילון ארוך וסמוי מן העין שחיבר אותו למציאות הקרקע הבוערת. העפיפון היה ביטוי לא צפוי לשמחת חיים, לחופש, לכוח הנפלא להתרומם לשמיים שמזכרים תיקווה גדולה. הרגעים בהם עפיפונים מילאו את שמי שכם היו שילוב של אבסורד ויופי שחברו למציאות הבלתי אפשרית שיצר המפגש בין חיילי המילואים לילדים של שכם, שביטאו את הכמיהה שלהם לחופש בדרכם הייחודית.

עלילת הספר מתרחשת ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, לשקט המדומה, פרצו כהפתעה רוחות מלחמה. גיבור העלילה הוא לודו, ילד יתום מהוריו הגדל בנורמנדי, אצל דודו אמברואז פלרי, בנאי עפיפונים תימהוני, הומניסט ולוחם חופש, באמצעותו בנה גארי מטפורה גדולה ונפלאה לרוחו של האדם, כעפיפון, המבטא מאבק בין האדמה - המציאות האלימה, לשמיים - האוטופיים, המסמלים חלומות, כמו אהבה גדולה, ורעיונות שמגבהים עוף,אך הם שבריריים כמו העפיפון.

האהבה ענקית דומה למעוף העפיפון, היא ממריאה לשחקים, מתערבלת, נסחפת, רוטטת במפגשה עם הרוח ולעתים היא מאבדת שליטה ומתרסקת, יש והיא ממציאה את עצמה מחדש. לודו מגלה את לילה, נסיכה פולניה ביער, הוא אוסף למענה תותים, ואחר כך ממתין לה שנים, המלחמה תפריד ביניהם, תסחוף אותם למערבולות לא נשלטות, ותשנה אותם, אך הם ימשיכו לחלום על אהבתם הדומה לעפיפון המגביה עוף לשמיים כחולים ורחוקים.

המלחמה הפכה אנשים, לכובשים נטולי צלם אנוש, או ללוחמי חופש. לודו ולילה, נלחמו כול אחד בדרכו בכדי לשרוד. משתפי פעולה, ולוחמי חירות החליפו לעיתים תפקידים וזהויות. לודו כלוחם חירות. ולילה השורדת חייו במציאות של רוע אנושי, הם סכנו את חייהם והסתכנו באובדן השפיות, הם גם נאחזו ברעיון או חלום, שהיה לעתים מופרך מהמציאות, אך היה בו טוהר ותמימות הדומים לעפיפון המגביה עוף לשמיים כחולים ורחוקים.

אמברואז פלרי, בונה העפיפונים וילדי הכפר מחו על גירוש הילדים היהודים מפריז לגרמניה ביולי - 1942, הם בנו שבעה עפיפונים בדימוי מגני דוד צהובים - שבעת כוכבי החרפה, ( מישלין לצביעות ) והפריחו אותם גבוה לשמי התכלת. מה אמיתי יותר, מפציץ בשמי צרפת המטיל אימה ופצצות, או עפיפון של ילד כפרי התלוי בשמיים מרעיד כתחינה והתרסה לגורלם של הילדים היהודים ?

רומן גארי מספר סיפור נפלא המטלטל את גיבוריו בין תקווה גדולה לייאוש, בין חלומות גדולים למציאות אכזרית, בין שפיות לטירוף, השניות הזאת לעתים מתערבלת בעוצמה, החומל הוא לעיתים האכזר, הייאוש מוליד לעתים חולמות גדולים, הקצוות הם לפעמים שני צדדים משלמים. הסיפור הזה הוא קודם על אנשים, על הזיכרון האנושי, כיצד הוא מספר את עצמו לסיפור אישי או לזהות קבוצתית, על אנשים ואנושיות העומדים במבחנים קיצוניים, ועל אהבה טהורה העומדת במבחנים בלתי אפשריים, האם היא תנצח, האם האנושיות תנצח, האם אנשים יחזרו לשפיות ?

אפילוג
חלפו כמעט עשרים שנה, הילדים של שכם בגרו, גם דור בני בגר והפך ללוחם שהוצב בשכם למפגש אלימות נוסף, מוקצן מקודמיו, הפעם " סטיבן " ( כינוי אמתי ) מומחה המטענים של הקסבה בשכם, פוצץ עליו מטען צד. " סטיבן " כנראה היה אחד מהילדים שהפריחו עפיפונים בשמי שכם. דור שרד, ועדיין ממשיך להאמין ולחיות את מה שהעפיפונים מיצגים עבורו, החלום להגביה עוף לשמיים כחולים ורחוקים.

בדרך כלל לכל ספר יש "אישיות משלו", ואני, כקוראת, מתייחסת אליה. אבל לספר הזה יש, כך נראה לי, מספר "אישיויות" שהתחלפו. לפעמים הוא היה סיפור אהבה ששרד מציאות הרסנית. לפעמים סיפור היסטורי על השפעת מלחמה וכיבוש על חיי הכבושים. במקרים אחרים הוא היה אליגוריה ותאור מה שנקרא "רוח האדם". הנושאים כל כך התערבבו לי בקריאה, שלא יכולתי להתייחס אליו כספר שלם. חשבתי שהוא מן יומן-זיכרונות שניהל הסופר, וטווה את זכרונותיו כילד לתוך הסיפור הבדיוני. גארי אינו שם גבול בין אמת לבידיון, ויודע לשוות לבידיון אמינות ואותנטיות, שאתה ממש נדהם שהסיפור לא קרה באמת.

הסיפור מסופר מפי לודו(ביק) שחי בעיירה בנורמנדי, עם דודו שהוא בונה ומפריח עפיפונים. הדוד הוא צרפתי שורשי: מצד אחד, עם רגלים על הקרקע, מצד שני עם אמונה תמימה בעולם טוב יותר. מצד אחד עם גאווה מעמדית של פרוליטרים, ומצד שני עם אצילות טבעית. לודו הוא רומנטיקן, והיה כזה גם בגיל 12, עת התאהב קשות בילדה פולניה אריסטוקרטית. הוא מתאר את השנים הקשות של המלחמה, זמן שהקשר בינו לבין אהובתו היה כולו בדמיונו החי להפליא של לודו, שברא אותה מחדש מדי יום, והצליח לחיות אותה גם כשלא היתה.
המחתרת הצרפתית נשזרה בסיפור: מפעולות ראווה והתרסה של צרפתים נגד כובשיהם ועד פעולות הרואיות שתרמו למלחמה בכיבוש. רשת שלמה של אנשים שסיכנו את חייהם כדי להילחם - כל אחד בדרכו - בכובשים. בסיפור הזה אין שחור ולבן. ואנשים הם אנושיים - ופעולות לא אנושיות מעידות דווקא על אנושיותם.

גארי הצליח לאפיין כל כך טוב את המנטליות והרוח הצרפתית כפי שאני מכירה, שממש נדהמתי כשהתברר לי שהוא נולד בכלל בוילנה למשפחה יהודית, וחי בפולין עד גיל 14. הוא עבר אז עם אמו לניס, בזמן המלחמה היה טייס קרב באנגליה.
הכי בלטה לי בספר התקווה. וגם האמונה - הנראית רומנטית ותמימה - שסופו של הטוב לנצח. והעתיד מורכב מחיי אנשים - לא מורמים מעם. מאד הייתי רוצה להאמין במה שהאמין גארי. אבל כנראה שלתקווה יש גבול: גארי - שלו היה חי היה בן 101 במאי הקרוב - שם קץ לחייו ב 1980 - שהיא השנה בה יצא הספר הזה לאור.

ספר מומלץ מאוד לקוראים אוהבי אדם.

זהו הספר הראשון של רומן גארי שקראתי, והספר האחרון שהוא כתב לפני מותו. הסיבה שהחלטתי לקרוא את הספר הייתה שהוא קרא לי מהמדף. רציתי קצת שינוי מספרי המתח והבלש. זה אכן היה שינוי גדול. איכות שלצערי כבר קשה למצוא בספרות של ימינו.

מספר העלילה הוא נער כפרי מנורמנדי. העלילה מתארת את סיפור האהבה בינו לבין בת אצולה מפולין. היא מתחילה בראשית שנות השלושים ומסתיימת בסוף מלחמת העולם השנייה.

הספר שופע באקסיומות מעניינות ומעוררות מחשבה. למשל:
"אומרים כי הזוועתיות של הנאציזם היא הצד הצד האל-אנושי שבו. נכון. אבל עובדה היא: הצד האל-אנושי הוא חלק מן האנושי. כל עוד לא נכיר בעובדה שהאל-אנושיות היא תכונה אנושית, נחיה בשקר מתחסד." (עמ' 199)

ניכר מהכתוב שהסופר נמנה עם אלו הטוענים שהנאצים לא היו "מפלצות" (כגון, חנה ארנדט וכריסטופר בראונינג). למרות שאני תומך בגישתו, לדעתי זו אקסיומה פשטנית, כשהיא מופיעה בספר עלילתי. בנוסף, לדעתי, לטעון שהנאצים היו "אנשים רגילים", בלי להתייחס לזוועות שנעשו בפולין, עלול לחטוא לאמת.

מצאתי בספר "אהבת אדם", שאינה נסחפת לצדקנות. גישה זו הייתה מאוד לטעמי. כך למשל, הסופר בחר להעלות על נס את "חסידי אומות עולם" ופעילי מחתרת. הדגשת האנושיות והחסד מאוד חסר בימינו. ובהקשר לזה, לדאבוני, "פעילי זכויות אדם" בישראל נתפשים באור שלילי.

כששאלו את לודו מה דודו עושה הוא הסביר "הוא רב –עפיפונים" מה זאת אומרת ? והוא הסביר בקצרה " זה כמו רב –חובל אבל בשמיים ".

האם אדם שמקדיש חייו לעפיפונים יש בו גרעין של טירוף או ניצוץ של קדושה? בכפר הצרפתי חשבו שאמברואז פלרי מטורף ,משוגע עם תעודות. צחקו עליו בכפר וסיפרו שאמר "שאת הרעיונות הנאצלים ביותר חייבים לקשור בחוט כי אם לא מליוני בני אדם ילכו לאיבוד "ברדיפה אחר תכלת השמיים".

בזמן מלחמת העולם השנייה כשהעולם רחש צרות צרורות וגם כמה אמיתות מוזרות על החיים עצמם ,חיו בכפר קטן בקלרי שבצרפת דוד אחד שגידל נכד אחד ,שתעודת היושר היחידה שלהם גבלה בטירוף קל וגם בתכונות מולדות כמו חוש זיכרון שבגללו היה אפשר למות במחנות.

{ב 1942 המשטרה הצרפתית עצרה למעלה מעשרת אלפים מתושבי פריס היהודים. הם רוכזו "בולודרום החורף" בפריס ומשם הועברו למחנה דרנסי וממנו לגרמניה.}

בתגובה הדוד המטורף לאחר עבודה מאומצת העיף בשמיים שבעה עפיפונים צהובים. שבעה עפיפונים בצורת מגן דוד. כל הכפר נשא עיניו לשבעת כוכבי החרפה. פה הזלתי דמעות מהתרגשות.

בספר יש תיאורים של הפולנים הצרפתית האנגלים כולם חברו להפיל את משטרו של היטלר עם מחתרות ופתקים שהועברו ,זונות שעבדו במרץ ,ומסעדה אחת עם מאכלים ערבים לחך שלא ויתרה ועמדה על גאוותה לא ללכת שפופים אלא בגב זקוף כי צריך וחייב לפאר את המורשת הקולינרית של צרפת שלא מוכנה להיכנע והגישה לגרמנים הקצינים את היין הכי טוב והאוכל הכי שווה בעולם.
היו הצלחות מעטות עד שנגמר וזהו כשהאמריקאים הגיעו.

*************
הסיפור בין לודו לילה ועל אהבה בלתי נשכחת

הסיפור הוא בעיקר על חוש זיכרון מפותח, שלא נותן לשכוח מאורעות ,ימים, מספרים...הזיכרון של לודו גרם לו לאהוב את הפולניה לילה ולחיות אותה בזיכרון 4 שנים עד שראה אותה שוב. זה מדהים שאפשר להחיות משהו בזיכרון כאילו הזמן הוא אינו מכשול בכלל. אוכלים ביחד מטיילים ועושים אהבה ומלטפים והכל מזיכרון בלבד. סיפור אהבה בין לילה ללודו אכן גבל בטירוף מה וכשהוא היה הולך ברחוב ומדבר אתה כולם הבינו עם מי.
גם שלודו היה מעביר מסרים לאנגלים, נמצא במחתרת, לוחם אמתי למען חפש ,למען צרפת ,למען השפיות גם אז לילה הייתה עמדו לאורך כל המלחמה פעם במציאות ופעם בדמיון.
פעם נזכר שלילה אמרה לו "אני רוצה שליבי יתפעם כשאפגוש אותך בעוד חמש או עשר שנים אבל אם תשוב הבייתה ערב ערב לא יפעם ליבי אלא רק הפעמון...". והיא באמת חזרה וכך היה.
כששבה אליו בתום המלחמה שרוטה וחבולה אמרה לו שמזמן לא הייתה אצלו והוא ענה על מה את מדברת היית אתי כל הזמן.
**********
הוא כתב מצוין רומן גארי ולי הייתה זכות גדולה לקרוא שניים מספריו.
אחד היפים...

עפיפונים מסמלים עבורי פשטות, הם מסמלים אב ובנו שיוצאים ביום שבת קיצי של שמיים כחולים להפריח באוויר אותות של תקווה וחירות, לנצור זיכרונות ולהתרפק על החמימות הממלאת אותם.

אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד על ספרו של רומן גארי "עפיפונים" זה שבוקעת ממנו איזו פשטות, כבר מבראשית, כאשר אנו נחשפים לשלל יצירות העפיפונים המופלאות של "הדוור המטורלל", הלוא הוא אמברואז פלרי, האיש שאינו ידע ייאוש, אנו מבינים כי עלינו על סירה השטה במים עמוקים.

כריכת המהדורה החדשה, כמו שמו של הספר, מתעתעת במידה מה, ציפיתי לנבור באיזה סיפור אהבה גדול שיצית בי השראה כחלק מהרומן עליו אני עמל, אך למעשה גיליתי שמדובר ברומן היסטורי רחב יריעה, שמנחית אותך הישר על אדמת מלחמת העולם השנייה המדממת, אשר באופן תמוה משהו, זהו המפגש הספרותי הראשון שלי עמה.

כמו כל בן אנוש אחר כנראה, אינני מסוגל שלא להשוות ביני ובין הדמויות הראשיות בעלילה, ובדומה לגיבור הסיפור, לודוריק "לודו" פלרי, גם אני ניחן בזיכרון משובח, שאני מתיר לעצמי להתגאות בו מדי פעם.
אבל עבור לודו ושאר שושלת פלרי לדורותיה, הזיכרון אינו עניין של גאווה אלא עובדה קיימת, הם אינם מסוגלים לשכוח ולו דבר אחד מן ההיסטוריה הפרטית והלאומית שלהם על אדמת צרפת, לטוב ולרע.

באמצעות סגולתו הייחודית, לודו מנציח את אהובתו, לילה, לאורך כל שנות המלחמה, לא מתיר לתלתל בלונדיני אחד משערה להיתלש מזיכרונו, מדמיין אותה לצידו באותם לילות קרים של חוסר וודאות גמורה.

עבור הסביבה האנושית המקיפה אותם, ההתעקשות של בני משפחת פלרי על הזיכרון ואומנות העפיפונים מקנה להם את כינוי הגנאי "תימהוניים", והופכת אותם למין לעג, על אנשים אשר אינם מיישרים קו עם החיים ועם העתיד שבאופק.
אבל לודו ודודו אינם מתכחשים לטירופם, נהפוך הוא, הם מאמצים אותו לחיקם, הם מבינים שבעתות קודרות אלו, רק אלה עם ניצוץ טירוף בעיניהם יכולים להיפרד מהעדר ולעשות מעשה, להצטרף למחתרת או להציל ילדים במצוקה, לחרף את נפשם עבור השפויים הנאלמים מפחד ולמען העקרונות שבצו לבם.

הסיפור מוביל אותך בכל הדרכים העקלקלות של מלחמת העולם השנייה, מאפשר לך לראות במו עינייך כיצד מותירה המלחמה את חותמה על רוחם של האנשים, לעיתים מחריבה אותה עד היסוד, מניח לך להתוודע לרוח הלאומית של צרפת ומדינות אירופה כולה, במסגרת המלחמה הנוראה הזאת, לרבות הפחד המשתק, קורטוב התקווה, ובעיקר, ענן חוסר הוודאות האדיר שאפף את כולם.

אני חובב היסטוריה משחר ילדותי, לכן מכיר אני את קורות המלחמה טוב למדי, אבל אין לי ספק, שאם הייתי אדם צרפתי, בטח אחד בא בימים שנכח באותה העת, עלילת הספר כולה הייתה עצמתית עבורי שבעתיים.

בדומה ללודו, גם אני התאהבתי בלילה, אך לא במבט ראשון במעיין העתיק של הילדות, אלא אט אט עם השנים, לומד להכיר בעקשנות שלה ובשאפתנות האינסופית כמעלות של גדולה.
ההקבלה בין לילה וצרפת בערה לאורך הקריאה, כפי שדאג לודו להשאירה שלמה למענה ולמענו, כך מצווה רומן גארי על בני עמו במורשת ספרו, לשמור על צרפת שלמה באמצעות הזיכרון של מה שהיה, והלוואי ולעולם לא ישוב.

לא יכולתי שלא להתענג על השפה המרהיבה שמעטרת את הסיפור, שתורגם באופן נהדר לעברית.
לאחרונה איני מוצא כוח או זמן להתעכב על ספרים ארוכים מדי או כאלה שהשפה בהם עלולה להוות משוכה מסוימת (כמו ספריו של מאיר שלו למשל), אבל לא יכול הייתי להימנע מללכת שבי אחר ספר זה.
עבור אלו החוששים מהשפה הגבוהה, רוצה אני לומר כי אין כלל ממה לחשוש, תוך רגעים מספר אתה צולל פנימה והעיניים מתרגלות, אתה כבר שוחה במים העמוקים בקלילות ובשלווה אדירה.
העליתי חיוך למראית מילים רבות שלמדתי במסגרת הפסיכומטרי (שהוכיח כי לא היה לגמרי לשווא), ולא התביישתי לפנות למילון בעת הצורך, ולהמשיך להעשיר את אוצר המילים שלי בשפה הנפלאה שלנו.

אי אפשר שלא לומר מילות הערכה על בני משפחת ברוניצקי, טאד וברונו, הראשון מגלה הארצות הדגול, שחזה לפני כולם את הגורל הצפון בהרסניות האדם, והשני, שהפך מפסנתרן מופנם לטייס קרב מהולל, שאיבד לדאבוני הרב את שתי אצבעותיו ואיתן את חלום הנגינה, מפגין עבורנו כמה הפכפכה היא המלחמה והחיים בכלל. גורלם של השניים אגב, לא נודע.
גם על הקצין הגרמני זהוב השיער הנס קשה שלא לפזר תשבחות, על אף הסלידה ממנו תחילה כאות נאמנות ללודו, על ההקרבה העצמית הגדולה שעשה למען אהובתו, לילה, ולמען עקרונות נוספים החבויים מהעין.

הייתה זו תגלית מפתיעה למדי עבורי העובדה שרומן גארי הוא גם אמיל אז'אר (שם העט שלו) עליו שמעתי רבות, פחות מפתיע היה לגלות ששלח ידו בנפשו, כמו רבים מהאומנים הדגולים שלא יכלו עוד לחיים, או שהחליטו להישיר אליהם מבט ולהביסם בדרכם שלהם.

להיכן נעלמו העפיפונים? שואלים אני ובני משפחת פלרי.
כבר כמעט שאינם מהדרים בתומם ויהבם את כיפת השמיים.
יום אחד אני מקווה לאסוף לי איזו לילה משלי, בלונדינית תכולת עיניים ועזת נפש, לצעוד איתה ועם בננו הקטן בשדות מלבלבים על אדמת מלחמה עתיקה, לשאת איתם גבוה חלומות מתוקים, ולרדוף אחר תכלת השמיים.

ספר מעולה, מומלץ בחום.

הספר הזה... השפיע על חיי באופן עמוק.

ישנם קטעים בהם הדמות המרכזית מנהלת שיחות נפש עם בת זוגה שנימצאת במרחק של מאות מיילים ממנה.
רק הרעיון הזה בפני עצמו תמיד הרעיד את נישמתי.

הוא תמיד מעלה בי זכרונות על אהבת נעורי. ספר רומנטי ומיוחד על קשרים בנפשו של אדם שלא ניתן להתיר בקלות.


מרתק.

ספר מרגש מאין כמוהו. על החיים והמוות, המלחמה, הטירוף, השפיות,היאוש, התקווה והסליחה. מי המשוגע ומי השפוי? מי נכנע ומי עומד בגאווה אל מול האויב? זכרון הוא מתנה או עונש? האם אפשר לראות באור אנושי גם את מי שמחולל זוועות?

העפיפונים בעיני, בדמויותיהם של ז'ן ז'אק, מונטיין , פאסקאל , דון קישוט ואחרים נדמים בעיני כמי שמתבוננים על המתרחש מלמעלה ורואים את הזוועות. בזמן המלחמה נאלצים הרעיונות להנמיך עוף ואפילו להסתתר ולהעלות עובש עד לימים טובים יותר.

אני לא יודעת מדוע כל התקצירים מדברים על סיפור האהבה בין הנער לודו ללילה האריסטוקרטית. זה בכלל לא הענין בעיני. זהו רק החוט (העבה) שקושר את העלילה ומחבר את הדמויות. ככל שהתקדמתי יותר בספר כן הוא ריגש אותי יותר ומשך יותר.
יש בספר משפטים ארוכים באורך פיסקה שלפעמים צריך לקרוא פעמיים שלוש כדי לרדת לעומקם. וזה שווה.
מאוד אירוני שהספר מסתיים בתקווה גדולה שאחרי המלחמה ואילו הסופר התאבד.

אני לא דירגתי את הספר, כי לא ממש קראתי אותו.
כשהבנתי שזה בעצם שפה מאוד גבוהה, וקלסיקה, אז וויתרתי עליו.
אני נטרלית לגביו.

תאשימו אותי, בנות 14 בדור הזה לא קוראות בכלל....

אדיר!!!
סיפור אהבה על רקע מאורעות היסטוריים קשים.
למרות הכל, הרבה חוש הומור, רגעים קטנים של חסד ואהבה שאין כמותה.
תרגום נפלא.