ביקורת ספרותית על והילד הזה הוא אני מאת יהודה אטלס
ספר מעולה

---

אתמול הייתי לראשונה בבית של הורי מאז שנפטרו. שנה שלמה עומדת הדירה בשממונה ולא העזתי להיכנס. עליתי הביתה ואף אחד לא חיכה לי בחדר המדרגות. פתחתי את הדלת במפתח, דבר שלא עשיתי מאז שגרתי שם. הכל היה אותו דבר. בגדים מקופלים על הכורסא בחדר השינה, פרחים מפלסטיק על שולחן האוכל. נעלי בית ליד המיטה. רק התאריך שעל העיתון הראה שהזמן עמד מלכת בבית הזה. הרגשתי שאני מחטטת בחפצים של הורי כמו ילדה שנכנסה לחדרם כשהם לא בבית והיא יודעת שזה אסור ועוד רגע הם יכנסו וינזפו בה.

חיטטתי באלבומי תמונות ישנים, תעודות שלי מבית הספר, עבודות שהכנתי ואמי שמרה. כל ילדותי נפרשה בפני בבת אחת, כמו בהילוך מהיר במיוחד של סרט שמעבירים קדימה כדי לראות מה יהיה הסוף. לא זכרתי שהיה לי רווח בין השיניים הקדמיות. שכחתי שקיבלתי כמעט טוב מאוד בחשבון בכיתה ד'. שכחתי שעידית היתה החברה הכי טובה שלי בכיתה ה'. שכחתי את הכינוי שליאת נתנה לי ושנאתי. שכחתי שהתכתבתי עם אלון מתל אביב והחבאתי את המכתבים. שכחתי שהיינו כל המשפחה בחופשה בכינרת ואני הייתי בבגד הים הכחול עם המחשוף וכל הזמן פחדתי שרואים לי את הציצים. לא זכרתי שהייתי כל כך יפה, רק שחשבתי שלא. קראתי ובכיתי. הרגשתי כל כך לבד. כי אף אחד לא יזכור אותי עוד לעולם כילדה. אין לי למי לומר "את זוכרת שטיפסתי על עץ התותים ואת שמרת מלמטה שאבא לא יבוא?" או "את זוכרת את בגד הים הסרוג הצהוב שסרגת לי?" אין לי הורים. לא יהיו יותר. ועם אחותי הדיבור מתנהל דרך עורכי הדין שלנו. המשפחה ההיא שהיינו כבר לא קיימת.

ואז מצאתי אותו. "והילד הזה הוא אני". בכלל לא התחברתי אליו כילדה. הוא נראה לי סתמי ושטחי. אבל פתאום, בתוך הדמעות, הוא נכנס לי ללב. הגברת "עם ריחות מעיר אחרת" היא לאה, חברה של אמא שלי מחולון שתמיד שלחה אותי להביא לה את הסיגריות מהתיק, וגם אני נפלתי בפח וחשבתי שזו מתנה. גם אני שנאתי שאבא שלי אמר "יופי יופי" במקום להקשיב ואפילו כתבתי על זה סיפור. וגם אני שאלתי "למה נותנים לי מגפיים ואומרים אל תלך בבוץ". וגם אני הכי אהבתי "ללבוש ת'מעיל כשקר בפעם הראשונה, ולמצוא שם בכיס ת'אולר ששכחתי לפני שנה" - הויקטורינוקס שלי עם הידית האדומה שכל כך חיפשתי. וגם "כשאבא מפסיד אצלי בדומינו אני כל כך שמח – עד שבכלל לא אכפת לי שהוא נותן לי לנצח", רק שאצלנו זה היה שחמט.

ליהודה אטלס, אפילו שהוא יכול היה להיות אבא שלי, היתה ילדות כמו שלי. ילדות שבה לא קונים מעיל כל שנה, שההורים לא מנסים לרצות את ילדיהם כל הזמן. ילדות שבה לפעמים עצוב, לפעמים שמח, לפעמים משעמם, לפעמים חוטפים מכות בכיתה, ובעיקר חיים. זה מה שיש וזה לא כזה רע, למרות שלא ממש טוב.

קראתי ובכיתי וחייכתי והסתכלתי שוב בתמונות והייתי פחות לבד, והייתי שוב ילדה לשעה שעתיים. אחר כך צררתי את ילדותי בשלוש שקיות, סגרתי את הדלת ויצאתי משם כדי לחזור לחיים שבהם אני כבר אמא ולעולם לא עוד בת.

הייתי רוצה שידעו כולם שהיתה ילדה כזו בעולם.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על והילד הזה הוא אני