ביקורת ספרותית על שלכת מאת גרשון שופמן
ספר טוב

---

אני מודיעה בזאת שמצאתי כותב סטטוסים מצטיין לפייסבוק!!!
כתיבתו הקולחת של האיש ותיאוריו הקצרים אך מדויקים אודות אנשים ומצבים, מתאימים באופן טבעי לקצב הרצחני והמודרני שבו אנו חיים.
כי היום לרוב הצעירים אין סבלנות לשבת ולקרוא סיפורים שגולשים מעבר לעמוד.
הם מרפרפים במהירות בעיניהם ומנסים ללכוד את הפאנץ׳ בפחות משלוש שניות ואם לא קלטו את העצוב או המצחיק, הם יפרסמו תמונות של ארכיאולוגים המחפשים את ״המצחיק״ או אם המעודדת את בנה שטוף הדמעות באומרה לו: ״אל תבכה חמודי, זה רק סטטוס גרוע״.
והם יעליבו, יפגעו ויגמדו את כשרונו של הכותב גם משום שישראלים, מה לעשות, אינם יודעים לפרגן.

בשנה האזרחית החדשה שעברה עלי במועדון הפוך הקרוב למיטתי, החלטתי נחרצות שאני מקדישה את זמני הפנוי להחריד לקריאת יצירותיהן של נשים היוצאות דופן בעולם שהיה פעם בלעדי לכתיבה גברית וכן סופרים מבריקים שנשכחו בתהום הנשייה מסיבות לא ברורות.

ג. שופמן היה אחד מאלה. מבריק, חד כתער ודואלי.
עפ״י הכתוב בויקיפדיה, נולד בבלארוס ואת סיפוריו הראשונים החל לכתוב בגיל 19.
בשנת 1913 היגר לווינה ושם העביר את שנות מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1920, בהיותו בן 40, נישא לאנני פלאנק, נערה אוסטרית קתולית כבת 16 והקים עמה בית בכפר האוסטרי וצלסדורף.
סיפוריו מתקופה זו באוסטריה, נעשים כה מכמירים ומייאשים לאחת שכמותי, החיה בגלות ומרגישה דואליות לגבי שהותי שם וגעגועי למה שמוכר ואהוב.
הוא מתאר את עליית הנאצים, אכזריותם של האיכרים סביבו ובדידותו הנואשת.
הוא אינו חס על האנשים אך מדהים ברחמנותו כלפי בעלי החיים והטבע שמסביבו.
דייקנותו בתאורי הנוף מעוררת קנאה ממש, שכן פעמים מספר נתקפתי סמרמורת קור וכן אבחוניו, חדי האיזמל, חודרים מבעד למסיכות שעוטים על עצמם האנשים.
כמו שכמעט כל צופה ירגיש כאשר יעמוד אל מול ציור ״הצעקה״ המפורסם של אדוארד מונק: הרגשת פאניקה, חוסר אונים ואנדרלמוסיה.
לא ניתן להישאר אדישים לסופר שכזה. אני נותרתי בעיקר עצובה וחסרת אונים.
הריאליזם שלו, לא מותיר מקום לאופטימיות אך ישנן אנקדוטות הנאמנות גם למציאות של ימינו ובאחת מהן ארצה לשתף אתכם, הקוראים והכותבים, על מנת שיהיה לכם מושג קלוש איזו מציאה נפלה בחיקי:

צר

כשמסתכלים בבגדים אלה בחלונות - הראווה מבחוץ, נדמה: בגדים נפלאים! ורק אח״כ, לאחר שקניתם ולבשתם בביתך, הנך רואה כי נפלת בפח.
בחנות פנימה שוררת אפלולית, שאין רואים בה כלום לחלוטין, אפלולית עשויה, כנראה, במתכוון לתכלית זו, והחנווני הערמומי מתעתע אותך בחלקת לשונו עד כדי איבוד טיפת בינתך האחרונה, ורק אח״כ, לאחר שהתלבשת בחליפה זו בביתך, הנך רואה שהאריג אינו אריג ושהגזרה אינה גזרה.
והעיקר: צר! צר בבית השחי, צר בין הרגליים, צר בכל.
ביאושך הגדול הנך נושא את ה״שונד״ (הפסולת), חזרה, אבל החנווני מתנכר עתה, ושוב אינו רוצה לשמוע ולהביט אליך.
הזילברשטיינים והליכטנשטיינים הללו, שכל חנויות הבגדים הרבות לאורך הרחוב הראשי בידיהם הן, מה אכפת להם, אם צר לך! בבגדים רחבים אין לעשות עסקים, כנראה.
בחירתי לביתי, עם החליפה תחת זרועי, פגשתי את ידידי.
- רע, רע - קידם את פני - התנועה האנטישמית מתגברת בווינה, בווארשה, ברומניה ואפילו באמריקה. כל העולם הוא נגדנו.
- לעולם צר - עניתי. - העולם נתון בסד.
העולם אינו יכול להתנועע דרך החופש. העולם אינו יכול להניע יד, אינו יכול לפסוע פסיעה נכונה. ואיך לא יתקומם?!

* * *


את הסיפורים בקובץ זה בחר חיים באר הנהדר אשר מצטיין כעורך לא פחות מאשר סופר.
נדרשת עבודה דקדקנית ויוצאת דופן, לשלות את הפנינים הללו, לסדרן באופן הגיוני ולהגיש לנו אותן בצורה כזאת שישאירו רושם מרגע שנראו לעין, שנוכל להעריך את יופיין ובעיקר שברור יהיה לנו, כי עלו מתהום עמוקה של שכחה.

אני אישית שמחה שנחשפתי לאוצר שכזה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על שלכת