****


הדבר האחרון שכנראה אפשר לצפות מויסלבה שימבורסקה לעשות, הוא לשבת לבד בחושך, בשתיקה רועמת, כמו דורות על דורות של פולניות פאסיב-אגרסיביות שקיבעו את דמותה של "הפולניה" וצימצמו אותה לכדי שש המילים הטעונות, "לא, לא חשוב כבר. אני אקום".
מדמותה המעשנת-להכעיס שניבטת מכריכת הספר כבר ניתן לראות מה היא. בועטת. עוקצת. חתרנית. פיקחית להפליא. takes no shit from no one. פולניה, אבל כזאת שאם הייתי "מגריל" אותה כחותנת, אז אחת מהשתיים - או שהייתי צוחק בלי סוף או שהייתי בהתקף חרדה בכל פעם שהייתי פוגש אותה. או שתי האפשרויות גם יחד.
אני לא חסיד גדול של שירה או של מסות עיוניות עמוקות שדורשות אינטלקט, התעמקות וסבלנות שכנראה אין לי, אבל שימבורסקה היא גם לא משוררת פלצנית שגרתית וגם לא מסאית טרחנית ומייגעת. בדיוק להיפך.
ב"קריאת רשות" שימבורסקה עושה בעצם שני דברים. היא כותבת סקירות קצרות (כן! ממש כמו ב"סימניה". אילו רק היתה לנו שימבורסקה משלנו כאן באתר), על ספרים, אבל כאלה שלא היו זוכים לסקירה בשום במה אחרת. ספרים נשכחים, זניחים, איזוטריים, לקסיקונים, ספרי הדרכה, לוחות שנה, אנתולוגיות. מכל אחד מהספרים האלה היא לומדת, דברים מפעימים ממש. היא מצליחה להוציא את המוץ מהתבן ולוקחת מין לקח יחיד, אבסורדי וחד פעמי, נקי מפוזה ומהטפה וממוסר השכל, ומלא עד להתפקע ברגש או בהומור צנוע ומושחז להפתיע. כמות ההפתעות שיש כאן בכל עמוד היא מדהימה. כי לכאורה, מה כבר אפשר ללמוד מספר הדרכה להתקנה של טרריום או טפטים על הקיר, מאנתולוגיה על ציפורי שיר או מלוח שנה של שנת 1973? אז זהו. ששימבורסקה מראה בדרכה המבריקה שמכל דבר אפשר ללמוד, שספר הוא רק תירוץ ללמוד על העולם ועל עצמך עוד קצת, אם רק יודעים איך, ולפיכך היא מאששת את מחשבותיי מאז שהתחלתי לכתוב סקירות כאן ב"סימניה" - שעל כל ספר אפשר לכתוב, ואף רצוי. לא בגלל שהספר מעניין או לא, אלא שבכל קריאה של ספר, נולד מהמפגש החד פעמי בין קורא לנקרא משהו חדש - ובדיוק מהסיבה הזאת אני סולד מביקורות שמכילות אך ורק תיאור תמציתי של העלילה או הדמויות. לעומת זאת אני מאוד אוהב לקרוא ביקורות שיש בהן משהו מעבר, המחשבה שנבראה כשמישהו קרא משהו שעשה לו משהו. זה כל כך יפה, גם אם הקשר לסיפור קלוש בהחלט.
וכך, מסיפור השושלת של קליאופטרה מסיקה שימבורסקה כי "גילוי עריות הוא סטייה מסובכת להחריד", אחרי קריאה של ספר על האטה יוגה היא מלגלגת ברשעות על מי שמנסה לשווא "לצאת מעצמו" ובדרך על כל הספקנים המנסים למצוא מפלט למצוקותיהם בניו אייג' ("בכל הנוגע להליכה לאיבוד העצמי - תמיד יימצא לכך זמן אחרי המוות. ברגע זה הספקן ינסה להתיר עצמו מהקוקוטסאנה (תנוחת יוגה). נקווה שיצליח בלי להזמין אמבולנס"). מהספר "גמדים וענקים בעולם החי" עולות בה מחשבות מצמררות על גוליבר ("אני, למשל, הייתי סבורה עד כה שמופלאות הליליפוטים של סוויפט נעוצה בעובדה שהם אינם קיימים, והם אינם קיימים משום שאינם קיימים. כעת עליי להסכין למחשבה שהם אינם קיימים משום שקיומם אינו אפשרי באופן מוחלט. זה הבדל גדול, מכת מוות לעצם הרעיון של גמדים!" - וכאן היא נכנסת לענייני חילוף חומרים פיזיולוגיים המאפיינים יצורים גדולים ויצורים קטנים.., והיא ממשיכה - "ההכרח להשיג כמות מזון גדולה כל כך כדי להתקיים אינו מאפשר חיים יציבים, או שום תרבות שהיא. האדם יכול ליצור אותה רק משום שהוא אורגניזם גדול יחסית בעל חילוף חומרים איטי, וכתוצאה מכך עומד לרשותו פנאי מסויים שבלעדיו אין לתרבות שום סיכוי").
שימבורסקה עושה מעשה רחב-לב כשהיא כותבת את סקירותיה על הספרים הזניחים האלה. היא כמו מישהו שמאזין בתשומת לב לדבריו של אדם שמעולם לא החשיבו את דעתו, שלא בצדק. בעידן הזה, שיש כל כך הרבה מה לקרוא, וכל כך הרבה גירויים אחרים חוץ מספרים - למי יש זמן או כוח להאמין שאפשר ללמוד משהו מכל דבר, או להקשיב לדברים מקובלים או נפוצים פחות? כשיש כל כך הרבה רבי מכר בארבע במאה, למי יש עצבים לקנות ולקרוא ספר של שימבורסקה ב-94 שקלים שאין סיכוי שיהיה במבצע?
אני חובב גדול של שחקני משנה. אלה שמניעים את העלילה, שזונחת אותם לאנחות אחרי רגע קט כשהיא ממשיכה לעקוב אחרי הגיבורים הראשיים. תמיד שיעשע אותי לחשוב מה קורה לבנאדם הזה שגיבור הסרט עוצר אותו באמצע ההיי-וויי וחוטף לו את המכונית באיומי אקדח כדי לרדוף אחרי הרעים שנמלטים משם באופנוע שגנבו מאומלל אחר. מה הוא עושה? הוא תקוע עכשיו באמצע ההיי-וויי, בלי מכונית, הוא צריך להגיע לישיבה חשובה בעבודה... מי יאמין לו? איזה סרט רע עכשיו להתחיל לדבר עם הביטוח...

בשנתיים האחרונות כתבתי ביקורת על כל ספר שקראתי בזמן הזה. גם כשזה לא בא לי בטבעיות, או בקלות. אני מאוד מקווה שאוכל להמשיך בזה. אני מרגיש, שאיכשהו, זה חשוב לי. זה עושה לי משהו, לכתוב ביקורת. זה מאלץ אותי לחפור במחשבות האלה שבורחות מאוד במהירות, של מה ספר עושה לי. זה משאיר אותי ערני.

חשבתי על רעיון, שאולי שווה להציע אותו להנהלת האתר. פעם בחודש, נגיד, לבחור ב"ספר החודש". לא רב מכר, אבל גם לא איזה פרסום שולי. ושכל מי שיכול, יכתוב עליו ביקורות. כך נביא לעולם עוד כמה סיפורים. כמו מועדון קריאה כזה. מה אומרים?



****

...




קריאת רשות

אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת כלשהי ב'סימניה', דבר ראשון שאני עושה זה לסמן 'אהבתי' (במידה שאני אוהב את אותה ביקורת, כמובן. כי יש גם מקרים שלא). והדבר השני שאני עושה אחרי שאני מסיים לקרוא ביקורת, זה לכתוב תגובה (במידה שיש לי לומר משהו על הביקורת עצמה, על הספר שעליו היא נכתבה, או כל דבר אחר, כי יש גם מקרים שבהם אין לי מה לכתוב).

'קריאת רשות' הוא אוסף של ביקורות על ספרים שונים ומשונים שפירסמה ויסלבה שימבורסקה - מי שעד עכשיו התרגלנו לקרוא לה "שימבורסקה המשוררת", אבל עכשיו אפשר לקרוא לה גם בשם "שימבורסקה המבקרת" (למרות שהיא לא כל כך אוהבת שקוראים לה ככה, והיא מעדיפה שיקראו למה שהיא כותבת כאן, 'קריאת רשות').
אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, דבר ראשון שעשיתי זה לסמן 76 פעמים 'אהבתי'. ולמה? כי באוסף הזה יש 76 ביקורות, וכל אחת מהן ראויה להיות הביקורת הניבחרת / האהובה.
וכמובן שלאחר מכן גם הוספתי תגובה. וכי איך אפשר בלי תגובה? זו הרי ויסלבה שימבורסקה.

והנה התגובה:
ויסלבה שימבורסקה (אגב, אני מת על הכינוי שלך. וגם התמונה יפה. אהבתי.), את פשוט בן אדם יוצא מן הכלל! אני נהנה לקרוא שוב ושוב את הביקורות שאת כותבת, ובכל פעם שסיימתי לקרוא ביקורת שלך, ועמדתי לעבור לביקורת הבאה שנמצאת בעמוד הבא, ההשתוקקות שלי לקרוא את הביקורת הבאה שלך, רק גדלה וגדלה מעמוד לעמוד. כל ביקורת שלך, היא ממש עולם במלואו. אז כמו שאפשר להבין, אני שמח מאוד שעברת סוף כל סוף גם לכתוב ביקורות ספרים ולא רק שירים בפורום 'סיפור שכתבתי':). וכמו שאת כותבת שירה, כך את גם כותבת ביקורות סיפרותיות: חדה, שנונה, חכמה, בוגרת, כובשת, עם ניצוץ והרבה קסם אישי. מה שאני אוהב במיוחד בביקורות שלך, זה את התמציתיות החיננית והקלילה ואת היכולת הזו שלך לכתוב בעמוד אחד בלבד (בממוצע) כל כך מעט על כל כך הרבה, ולמרות זאת הכל יוצא בצורה כל כך קולעת ומשביעת רצון. אני גם אוהב מאוד את משפטי המחץ האלה שאת נוהגת לפזר ברחבי הביקורות שלך (בעיקר בסוף, אבל לא רק). בנוסף, אני אוהב את הקטעים המאוד מעוררי מחשבה שאת מעלה, בקשר לספרים שעליהם את כותבת, מנקודת מבטך האישית, על כל מני דברים שקורים בחיינו ומסביבנו, בדרכך השימבורסקית, וגם את כמות התובנות המעניינות שאת מצליחה להוציא מהספרים שעליהם את כותבת, את החשיבה מחוץ לקופסא ומעבר לתבנית היבשה שבה משתמשים רוב מבקרי הספרות (וגם כאלה שנחשבים לטובים במקצועם), ואת ערך המוסף שאת מביאה יחד אתך. ואני אוהב מאוד גם את הכתיבה שלך, שגם בקטעים של הביקורות הפחות טובות שלך, הייתי מתענג מהמישלב הלשוני השימבורסקי שאני כה אוהב, אשר מעטר כל מילה ומילה שאת כותבת. אמנם לא יצא לי לקרוא כמעט אף ספר מכל אוסף הספרים שעליהם כתבת, ועל רובם הגדול אפילו לא שמעתי (בעיקר כי רובם ספרים פולניים, כאלה שלא תורגמו לעברית, לפי הידוע לי, או כאלה שלא ממש עונים להגדרה המדוייקת שכולם מכירים של המונח 'ספרות'), אבל זה ממש לא הפריע לי לחוויה. להפך, זה רק העצים אותה. היה נחמד להיחשף, לשם שינוי, למשהו חדש, אחר, ושונה ממה שאני מכיר וקורא בדרך כלל. ועוד יותר היה נחמד להתענג על זה שאת, ויסלבה שימבורסקה בכבודה ובעצמה, כותבת על אותם ספרים. אז לסיכום, ויסלבה שימבורסקה, אני רוצה להגיד לך משהו: תמשיכי לכתוב, ועל תפסיקי לעשות זאת אף פעם, כי יש לך את זה. את לא חובבנית, כמו שהצהרת בפתח הדבר של הספר. את מקצוענית. ואם את רוצה להצטרף ל'סימניה' (ואני מאוד מקווה שכן, למרות שזה קטן עלייך), אז את תתקבלי פה בזרועות פתוחות. כי את פשוט מדהימה. מדהימה, מדהימה, מדהימה, מדהימה, מדהימה!
(טוב, חפרתי XD)

ויסלבה שימבורסקה, קריאת רשות, מהדורה ראשונה, תירגם מפולנית רפי וייכרט, חרגול הוצאה לאור - הוצאת קשב לשירה, ישראל 2005.

סקירת ספרי עיון היא מעשה קשה. אני אוהבת לקרוא אותם, אבל מתקשה לכתוב עליהם סקירות. בעוד ספרי פרוזה מקבלים את סקירתם בו ביום או לכל היותר כעבור שבוע, ספרי עיון נשארים ממתינים לתורם. דוקינס, למשל, כבר שנתיים על המדף. אחרים מחכים תקופה קצרה יותר, אבל ידי קצרה, וכנראה ימתינו עוד. אני מתקשה לגייס את הרצינות הראויה ואת היקף המבט הנדרש כדי לכתוב סקירה קריאה ומקיפה על ספר עיון שקראתי. "קריאת רשות" של ויסלבה שימבורסקה הוא ספר שמכיל סקירות על ספרי עיון איזוטריים ונידחים. וזה נפלא שהיא מצליחה לעשות את זה. בקצרה, בתמצות, היא תופסת נקודה מהותית מכל ספר, ויהיה זה מדריך לחיים טובים, או ספר היסטוריה, או נושא מעמיק אחר. הסקירות שלה קלילות, קריאות, ונהדרות. בכל פעם אני מבטיחה לעצמי שכשאהיה גדולה אלמד איך לכתוב ככה. אולי.

===

יש לי מנהג לקפל את הקצה התחתון של העמוד, אם אני מוצאת בו משהו מצחיק, או מגניב, או ששווה קריאה חוזרת.
פתחתי את הספר הזה בעמוד הראשון, וקיפלתי את הקצה כי היה בו קטע מצחיק. את העמוד השני קיפלתי גם, כי הוא היה מגניב. כנ"ל לגבי השלישי, הופיע בו משפט שממש אהבתי. את הרביעי סימנתי כי היה שם משהו שתכננתי בהמשך לכתוב בסקירה על הספר הזה. איפשהו בעמוד העשירי הבנתי שזה לא עסק. כללים שחלים על מרבית הסופרים בעולם לא יכולים לחול על שימבורסקה, כי בעוד האחרים מפיקים מעצמם בין שני עמודים מסומנים לבין עשרה במקרים נדירים – שימבורסקה כולה היא עמוד מסומן אחד גדול.
מקובל באתר הזה להוסיף בסקירות ציטוטים שאהבתי מתוך הספר. אם הייתי רוצה לעשות זאת גם כאן - הייתי צריכה לצטט בערך את כל הספר, ואין לי כל כך זמן.

את שימבורסקה הכרתי בתור משוררת. השירים שלה מדהימים ומאד מאד יוצאי דופן. שמחתי לגלות יום אחד שיש לה גם ספר – אבל רק כשפתחתי אותו קלטתי שמדובר ב- כמה מגניב – סקירות על ספרים. בתור חובבת – כתיבת – סקירות נהניתי מהעניין, והיה מקסים לקרוא את דרך ההתבוננות המיוחדת לה בהקשר לספרים, את ההומור הדק הייחודי לה ואת הכתיבה השנונה והאלגנטית. היא מסתכלת על דברים בצורה אחרת.
מכירים את הביטוי השחוק "מחוץ לקופסא"? שימבורסקה לא רק יוצאת מהקופסא. היא הופכת את הקופסא, מסובבת אותה, מסתכלת מלמעלה או מלמטה. היא מעלה את עניין החלפת זווית ההסתכלות לדרגת אמנות.
היא אומרת בקול מה שכולנו רוצים לחשוב אבל לא יודעים איך לנסח את זה. והיא עושה את זה במין טבעיות פשוטה וכובשת.

ציטוטים שאהבתי / 3 מתוך 1269 בקירוב:
"טוב בלא ערמומיות הוא חסר אונים"
"כאילו לוח השנה הוא קרובו של האפוס, ילד מחוץ לנישואים..."
"בנקודה זו ישאלו אותי בוודאי האוהבים לפלבל בעיניהם אם באמת אין לי דאגות גדולות יותר מאשר צרותיהם של החייטים על גדות הנילוס. בוודאי שיש לי דאגות גדולות יותר, אבל אין זו סיבה שלא יהיו לי גם קטנות יותר."

וכרגיל, האביב מגיע ואתו החום הישראלי שגורם לי תמיד לרצות לברוח לקוטב הצפוני. ועם האביב וחודש מאי מגיע היום הולדת שלי, וכמסורת יום ההולדת שלי, הלכתי לקנות לעצמי ספר (כאילו אני צריך יום הולדת בשביל לעשות את זה..). הסתכלתי על הספרים שמוצעים כ"רבי מכר" וכל שאר הספרים שבמבצעים. אבל אף אחד מהם לא קסם לי. אחדים קראתי, אחדים נראו לי מעניינים, אבל לא ברמה שאני מעוניין שיהיו אצלי. ואז נזכרתי בשימבורסקה. אני בדרך כלל לא מחובבי השירה. בשיעורי הספרות היא תמיד נתפסה לי כטרחנית כזו, אף פעם אהבתי את השימושים בחריזות,חזרות,אנלוגיות ואלגוריות. ובגלל זה תמיד העדפתי את הפרוזה, שאומרת את מחשבותיה בבירור. אבל לשימבורסקה יש פינה בלב אצלי, וברגע שראיתי את הספר נח לו במדף (גבוה במיוחד, לא לאנשים נמוכים יחסית כמוני), החלטתי שזו המתנה שלי ליום הולדת, לעצמי.

שימבורסקה היא גאונה. נקודה. היא מצליחה להפוך משהו שהיה יכול להיות טרחני במיוחד ואפילו משעמם, לספר שלנצח ינוח לי ליד המיטה. הבחנות דקות של משוררת, שקוראת מכל מה שבא לידה- החל מביוגרפיות על דמויות מפורסמות, ועד ספרי היסטוריה,מדע ואפילו עלונים,ספרי הדרכה ולוח שנה. מי אם לא שימבורסקה היה יכול להפוך את הרשמים האלו למעניינים כל כך?
והשאלה שמרחפת מעל הכול, השאלה שמהדהדת בדבריה של שימבורסקה-"מה ראוי לכתוב עליו?"
כי בסופו של דבר, אדם מן המניין היה יכול לומר "האם יאה לוילסבה שימבורסקה,זוכת פרס נובל לספרות, לכתוב על רשמיה ממדריך ליוגה?האם היא לא צריכה להקדיש את זמנה לכתיבה משמעותית יותר?"
ובגלל זה,לכאורה,הספר נקרא "קריאת רשות".כלומר, בשונה מ"קריאת חובה". אבל מהי קריאת החובה ומהי קריאת הרשות, בתור קוראים אנו לא יודעים. כי לטעמי, הספר הזה הוא לחלוטין קריאת חובה.

שימבורסקה, ברשמיה על החיים, מצליחה לאשש את הטענה שאפילו החיים הבנלים, החיים השגרתיים שלכאורה נתפסים כחיים משעממים וריקים מתוכן, החיים שכולנו חיים-עבודה חתונה משפחה ילדים, הם חיים מעניינים בזכות עצמם, אם רק נדע לשים לב לדברים הקטנים בחיים. מה שהופך את הספר,או יותר נכון את הסופרת משוררת, לאהוב כל כך הוא הכתיבה נטולת ה"ספרותיות". בלי סופרלטיבים, בלי אמצעי חריזה ואמצעים ספרותיים שיזכירו לכולנו שיעורי ספרות. כתיבה נוגה ואישית, כמו שיחה עם חבר, בין המשוררת אלינו. אפשר לדמיין את השיחה, חבר מספר לי על ספר שהוא קרא לאחרונה.

ובפעם הבאה שאתבכיין ואתמרמר על החיים, על כמה שבא לי הביתה, שנמאס לי מהחוסר פרטיות, מזה שאומרים לי מה לעשות, מכן המפקד ולא המפקד, מהחומר המשעמם, מהתפקיד המעיק שמחכה לי, מחוסר השינה,מהשמירות, מהניקיונות, מהייאוש הגדול והגעגוע הכואב לחופש, ליכולת לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה בלי שיכתיבו לי, אז, בנקודה ההיא, אזכר בספר הזה, בשימבורסקה, שיכולה למצוא גוונים בכל דבר, שיכולה למצוא את הטוב, וגם את הרע, אבל יודעת להבליט בצורה משעשעת, צבעונית, וברוב המקרים שמחה, את האירועים שבחיינו.

ביקורות של זוכת פרס נובל בספרות על מדריכי ציפורים ולוחות שנה שקולה לביקורת סדרות ריאליטי מפי הסופר ש"י עגנון, שכן, מה למשוררת הנכבדה ולספרים נידחים העוסקים (אם בכלל) בשולי הקיום התרבותי? אלא שמסתבר שדווקא במקומות הללו טמונה גאוניותו האמיתית של סופר. בהגיגים קצרים ומושחזים ניגשת הסופרת הפולנייה אל כותרים נטולי ערך ספרותי לכאורה (אנתולוגיות, מדריכי יוגה, ספרי היסטוריה טרחניים, ספרי עשה זאת בעצמך וכד') מכיוונים בלתי שגרתיים בעליל, מה שמספק זוויות ראיה מפתיעות על דברים שעליהם, כך נדמה, כבר יודעים הכל. כך אפשר להתענג על חשיפה משעשעת ונוקבת של מה שמסתתר מאחרי הכותרת התמימה "חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה", לצחוק בקול רם על הרדיפה הנשית האינסופית אחר טיפוח ואסתטיקה ב"מאה דקות בשביל היופי", ולחוש באמפתיה בקריאת הקטע "בהזדמנות" בו פונה שימבורסקה כמעשנת אל הלא מעשנים בפנייה אישית מלב אל לב. בכתיבתה החמה והאנושית, מצליחה הסופרת הדגולה לייצר תובנות חיים מקוריות ומצחיקות דווקא מהבנאלי והצפוי ביותר.

לא מומלץ ל:
מדירי נשים, חולי אסתמה, המלך קרל גוסטב השישה-עשר ופנינה רוזנבלום.

מומלץ ל:
צפרי רשות הטבע והגנים, תלמידים שנכשלו בבגרות בהיסטוריה, רופאי שיניים שמאסו במגזין 'לאישה', ולכל מי שחפץ לגלות סופרת שהיא אלכימאית.

טוב זו באמת קריאת רשות, אבל היא ממש מומלצת ברשימה הביבליוגרפית כדי לצלוח את שבילי החיים.
כל פרק מחדש היא מתבוננת בפרטים הקטנים ובצרות היומיום בדרך שהותירה אותי מלאת התפעמות. יש פה הרבה שמחת חיים ושנינות, אבל היא נתנה לי תחושה של שיחה, ( "ואיזה ערך יש לחיים בלא שיחה." )כאילו ישבה שם לידי ונתנה לי מפתח נוסף לאוסף הדלתות שצברתי לי.
רוצים דוגמה? לא להיקשר לחלזונות , הסיכוי הסביר שיחצו את הכביש המהיר בהצלחה הלוך ושוב שואף לאפס, שימבורסקה ייעצה לי לשמור על העצבים.מבינים על מה אני מדברת?

שיריה של שימבורסקה אהובים עליי מאוד. ייתכן וציפיתי ליותר מידי מספר שלה שאיננו ספר שירה.
ספר זה הוא ביקורת ספרותית על ספרים ששימבורסקה קראה. מגוון נושאי הספרים הוא רחב מאוד, החל מביולוגיה, גידול בעלי חיים,גינון, תיאטרון, היסטוריה וכלה בספרות וקולנוע.
תמוהה שאין ביקורות על ספרי שירה. מעניין האם זהו טעמה של שימבורסקה בספרים או שמתוקף עבודתה הייתה צריכה לקרוא ולכתוב ביקורת.
אם לדייק כתיבתה היא בעצם לא ביקורת אלא הגיגים שנונים ומחשבות שעברו בראשה בזמן הקריאה. היא לא כותבת אם הספרים היו טובים או לא.
פרטי הספרים מצויינים בסוף כל ביקורת, לצערי כמעט אף אחד מהם לא תורגם לעברית (ליתר דיוק רק 2 תורגמו).
יש כמה ביקורות מצויינות שבאות עם פאנץ ליין חזק בסופן (סגנון אופייני לשימבורסקה), אך רובן לא.
קראו קודם את כל ספרי שיריה, אם יתחשק לכם עוד ממנה קראו גם ספר זה.

החויה הגדולה ביותר, לטעמי, בקריאת 76 הפיליטונים (כן, טרחתי לספור) המתפרסמים בסדר כרונולוגי על פני 33 שנים מחייה של שימבורסקה (מקווה שלא טעיתי בחישוב), היא להתוודע להשקפותיה של משוררת דגולה זו, כפי שאלה צצות מבין שורותיהן של יצירות קטנות אלה. המבקרים האחרים בסימניה קשרו לה כתרים רבים, על חכמה, שנינות ועוד מידות טרומיות אחרות והצדק עימם. אותי הקסימה במיוחד הגישה ההומניסטית והלא מתיפיפת שלה, המופיעה באופן עקבי ברבים מהפיליטונים.

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד בפיליטונים היא היכולת להביע תובנות עמוקות הצצות לפתע, גדולות מהחיים, בין מילות פיליטון תמים. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא בפיליטון "חום וקדחת" העוסק בדאגת העולם התרבותי לשימור הסביבה: "בתרבויות המפותחות מושקע עמל רב בשימור הסביבה הטבעית. הדאגה מוצדקת אבל המושג מתעתע. אנו רוצים להגן על הסביבה המטוהרת באופן המדויק ביותר מכל מרכיב לא רצוי - טבע שהופקע מטבעיותו בדרך מחושבת מאד....בסביבה הטבעית לגמרי חייהם של בני האדם הם מרים ונמהרים....שכן הטבע, כשמשאירים אותו לבד, הוא בעל דמיון שטני".

עוד דבר שריתק אותי בכתיבתה היא היכולת לשלב תובנות מאתגרות בלבוש הומוריסטי. בפיליטון על הצייר האנגלי וויליאם הוגארת' היא כותבת כי שכרו של הצייר כצייר החצר אצל הלורד צ'מברליין היה 10 ליש''ט בשנה בעוד ששכרו של קוטל העכברושים המלכותי, שכנו לרשימת השכר, היה 45 ליש''ט. שימבורסקה מצדיקה את השכר הגבוה שמקבל קוטל העכברושים בדרכה המבריקה: "הרי זו עבודה לא נעימה ובת חלוף עד כדי יאוש, בלא תקווה לזכרון הדורות".

שימברוסקה מתעלה ביכולת לקחת סיפור בעל הקשר מקומי ותחום בזמן ולהפיק ממנו אמירות התקפות בכל מרחב וזמן. את הפיליטון המשמים לכאורה "עשר דקות של בדידות" על חיי הרגש של העובדים במערב, היא מקנחת באבחנה חדה מתער: "הבדידות היא דבר טוב מאד, וכל אדם המתגורר בכרך נזקק לה. הניכור לעומת זאת הוא דבר רע. מתי כבר נתחיל להבחין בין השניים".

כמי שעוסק בהבנת תהלכים הסטוריים ופוליטיים בני זמננו, אינני יכול להתאפק מלהזכיר את הדרך הנפלאה שלה לתאר תהליך כזה, שלעיתים אורך שנים לא מעטות. בפיליטון "קתרינה לבית מדיצ'י" היא מתייחסת למאבק המתמשך בין רעיונות המלוכה והרפובליקאיות: "בכס המלכות שקתרינה הצילה החלה לקנן חיפושית המוות, חרק זעיר שהחל לאט לאט במלאכתו".

אפשר להוסיף עוד מספר דוגמאות, אך נראה לי כי פשוט יותר יהיה, למי שנשבה בתובנותיה של שימברובסקה, לקרוא את הספר.

ולעניין הדירוג. במהלך הקריאה התלבטתי איזה ציון להעניק לו. יש פיליטונים מבריקים, אך יש גם לא מעט מייגעים למדי, אם בגלל איכות הכתיבה ואם בגלל נגיסות שיני הזמן. אני נהנה לקרוא פיליטונים מעת לעת, אך השאלה היא, מלבד שאלת האיכות, גם שאלת המינון. לא טרחתי לקרוא את הפיליטונים של פובליציסט אחד, שנטל לאחרונה שנת שבתון והתישב, מעשה שטן, על כס שר האוצר. לאלה של שימבורסקה, אילו היו מתפרסמים באחד ממוספי התרבות בסופי שבוע, הייתי מחכה בכליון עיניים.