“לפעמים אני עושה "גלישת משתמשים" כאן באתר. איך עושים את זה? ככה. אני מתחילה מהדף שלי, ורואה מי נמצא ברשימת האנשים שביקרו בו לאחרונה, ולוחצת על השם שבראש הרשימה. מגיעה לפרופיל, נניח "נועה החמודה בת 21 משום מקום מיוחד", משוטטת כה וכה, קוראת סקירות, תגובות, ואז מחפשת את רשימת המשתמשים שביקרו לאחרונה בדף של נועה החמודה. אין מה ללחוץ על הראשון ברשימה, כי זו אני, אז אני לוחצת על השני ברשימה, וממשיכה לטייל. מדי פעם יוצא שאני מגיעה למשתמש שנתוני השימוש שלו הם כאלה: "דירג 0 ספרים, כתב 0 ביקורות, יש ברשותו 0 ספרים, מוכר 0 ספרים" שזו שאלה טובה למה אדם כזה טרח לפתוח משתמש באתר אם אלו נתוני השימוש שלו, אבל מילא. אנחנו מדינה חופשית. הכל מותר, גם תחביבים מוזרים. ולפעמים אני מגיעה לשום מקום. המשתמש קפא.

וככה הגעתי לספר כזה, שעוסק בהרבה מאוד קור וקיפאון, וגם קצת שמש, בעיקר בתיאורים מיד שניה.


אנחנו בדנמרק, חווה קטנה, שני אחים, המספרת ואחיה הגדול יספר (זה השם שלו. את השם של המספרת אנחנו לא יודעים). וקר.
השנים עוברות, מגיעה גם מלחמת עולם, ואז עוברת, עם קצת עיסוק במשתפים דנים בזמן מלחמת העולם, ועם שני עמודים מרשימים ביותר על הפלישה הגרמנית.
יספר חולם על מרוקו, ואחותו על סיביר. הוא גם מגיע לשם. היא עוברת בכל מיני מקומות שהם לא סיביר. וקר.
אומרים על העטיפה שמזג האוויר הוא דמות בסיפור, אבל מן דמות כזאת שלא עושה הרבה, רק משפיעה על אחרים. וגם אחרים בעצם לא עושים הרבה בפני עצמם, והזמן עובר. "ארור אתה נהר הזמן" אמר פעם מישהו, ושלא במפתיע זה היה פר פטרסון, וזה שם של ספר אחר שלו. על הספר ההוא כתבתי שהוא כמו ארוחה צמחונית - המון תוספות בלי אף מנה עיקרית, כלומר כתיבה עשירה ויפה בלי המון עלילה. אז גם כאן זה ככה. מתאים מאוד לימים הנדירים יחסית של חורף קר אצלנו שאף אחד מהם לא מתקרב לקור של סיביר ואפילו לא של דנמרק.”

“אכזבה לא קטנה, בטח למי שמעריץ את פר פטרסון ואת "אני מסרב" שלו. אותו סופר, אותם תיאורי טבע קפוא, אותו כישרון תיאורי, אבל ב "לסיביר" זה לא מתכנס למשהו מעניין או מרגש. אם זה לא היה פטרסון, לא בטוח שהייתי מגיע עד לסוף הספר”

“אתמול עמדתי בדרך השבעה וברגע של הפוגה מהגשם הרמתי את מבטי אל האופק. הוא נראה כמו ציור אקוורל בגווני אפור עם נגיעה קלה של צהוב מהול. בדיוק כזה הוא הרושם שמשאירה עלי הכתיבה של פר פטרסון, כל כך עדינה ומאופקת ויחד עם זאת מדויקת, שהתמונות שהיא מעלה במוחי בזמן הקריאה הן כמעט חסרות צבע אך מפורטות.
הוא כותב כל כך יפה עד שכמעט שלא משנה על מה.

אני לא ממש מסכימה עם הטוענים שהספר הזה חסר עלילה. התחושה שלא ממש קורה בו משהו נובעת מהאיפוק והריחוק שבו המספרת מתארת אפיזודות מחייה גם אם קורים בהן דברים בעלי משמעות.
אני בטוחה שסופר אחר, סופר יותר "גוגני", אם לסחוט את המטאפורה, היה יכול להפוך את קווי היסוד של העלילה לדרמה רצינית. אמא נוצרית אדוקה ואבא כנוע קיימים גם בספרים אחרים -'תפוזים הם לא הפרי היחיד' של ג'אנט ווינטרסון, לדוגמא, שם האם היא ממש דמונית; גם סימביוזה בין אחים היא נושא שנכתבו עליו כמה ספרים קשים לקריאה עם דמויות שחודרות בקלות ללב וכמובן גם החיים תחת הכיבוש הנאצי יכולים להיות מתוארים באופן שונה.

אני דווקא יכולה להזדהות עם נקודת המבט המרוחקת, נקודת מבט של מי שיושבת לה באפילוג ובוחנת בהשלמה את סיפור חייה, בהבנה שהסיפור כבר נכתב ומה שנותר לה לעשות הוא לזכור ולספר.
זוהי דרך התמודדות עם אובדן ועם בדידות קשים. גם דרכי ההתמודדות שלה בזמן אמת (בריחה, מתירנות) נשמעות לי כמעט מוכרות.
ובכל זאת, גם לי קצת קשה להיסחף לתוך הספר הזה. אני אוהבת אנדרסטייטמנט, מחפשת אנדרסטייטמנט ובכל זאת צריך שתהיה גם סטייטמנט כדי שקל יותר יהיה לשמוח באנדר. כדי שקל יותר יהיה להרגיש מתי קוראים ומתי מפסיקים לקרוא.

ושוב האקלים, שמשחק תפקיד ראשי, כמו ב'יוצאים לגנוב סוסים'.
לאישה המספרת כמעט אף פעם לא נוח פיזית. בדרך כלל ממש קר לה מדי. פעמים ספורות חם לה מדי ויש פעם אחת שחצי קר לה וחצי חם לה (באמת).
לי התחשק להשכיב אותה במיטה בחדר מחומם קלות, לכסות אותה במספר שכבות דקות להסיר ולהוסיף לפי הצורך ולשאול אותה כמו מלצרית "הכל בסדר?" עד שהיא תרגיש טוב-
מה שאומר שמשהו מהעצב חסר המנוח הצליח לחלחל עם הרטיבות והקור.”

“יש לי איזושהי תחושה שיש שהעולם הסקנדינבי הוא עולם נפרד ומסתורי שיש בו חוקים משלו... ובאמת מה למשל אנחנו כבר יודעים על התרבות וההיסטוריה של הארצות הללו? מן הסתם מעט מדי.
בארץ בתיכון בכלל לא מלמדים את ההיסטוריה שלהן. כולנו למדנו בתיכון על המהפכה הצרפתית ואנחנו יודעים בדיוק מי היה דנטון ורובספייר אבל מה יודע בוגר תיכון בארץ למשל על המלך כריסטיאן התשיעי?... וכך כשהתחלתי לקרוא את סיפרו של פר פטרסון "לסיביר" (שאיננו "ספר היסטורי") הייתה לי הרגשה של "סחרחורת" מסוימת פשוט בגלל שפע השמות הבלתי מוכרים שאנחנו מקבלים אותם מנוקדים (תודה לאל).
למרות שמו, לספר אין שום דבר שקשור באמת ל"סיביר" אלא היא מהווה אידיאל (מפוקפק למדי) לילדה ולאחיה הסוציאליסט- קומוניסט...
הדברים בספר מסופרים בגוף ראשון (ואת זה אני דווקא מאוד אוהב...) אישה זקנה מספרת אותם אבל אנחנו איננו יודעים בתחילה על גילה. כי ילדה די-תמימה מספרת לנו על מה שקורה לה ולאחיה,בכפר קטן ובעיירה בדנמרק של שנות השלושים. ובאופן מוזר יש כאן איזושהי התנגשות של נקודות מבט כי "העיניים" שבהן מסופר הסיפור גם הן של ילדה קטנה ורק ממספר הערות אגב אנחנו מבינים שמדובר במרחק של שנים רבות מההתרחשות עצמה. מבחינת טכנית הסיפור איננו ליניארי פשוט, אלא עושה "קפיצות-דרך" בזמן: משנות השלושים, למלחמת העולם עצמה, ואחר כך שוב לתקופה של אחרי המלחמה.
ובקשר למלחמת העולם השניה כולנו שמענו כמובן על ההצלה המופלאה של יהודי דנמרק, אבל מה אנחנו יודעים על הבוגדים ומשתפי הפעולה הדניים בזמן הכיבוש הנאצי?
בסופו של דבר מדובר במנעד של כעשר, אחת עשרה שנים שבהן קרו לאותה דמות כל הדברים המשמעותיים בחייה,
ולאחריהן יש רק "שארית של החיים" שבהן לא קרה דבר... (ועליה כמובן היא איננה מספרת...)
למרות שהסיפור מאוד קריא הייתה לי הרגשה של "תפשת מרובה לא תפשת" הסופר מעביר אותנו דרך שפע של דמויות משנה שלרובן אין כלל המשכיות, כך שדמויות המשנה פלקאטיות למדיי...
את הגיבורה הראשית הוא מעביר בעצם בכל מיני מקומות בסקנדינביה, ובכל מיני סיטואציות, עד שלא תמיד קל לזהות היכן נמצאת גיאוגרפית הגיבורה ברגע זה...ועם מי בדיוק עם מבלה שם. נקודה מעניינת היא שכמעט שאין תיאורי מין בספר
לעתים קרובות מסתיים הפרק כך: "נעתרתי לרצונו" (לשכב אתי...) לעומת זאת תיאורי הנוף הרחובות והטבע מפורטים ביותר... ואני מניח שבנורבגית זה נשמע יותר טוב...
ועם זאת הספר ראוי בעיניי ולו מכיוון שהוא נתן לנו הצצה לעולם שהוא בלתי מוכר ובלתי ידוע לרובנו.”