“סיפרו של פרדריק דאגלס הוא ספר חשוב. לא מפאת ערכו הספרותי-אמנותי, אלא כמסמך היסטורי, כעדות נדירה מן השטח. וככזו היא פותחת פתח לעולמו של אדם שנולד וחי כעבד.
פרדריק דגלאס נולד באחוזה במרילנד בשנת 1818. תאריך הלידה המדוייק מעולם לא היה ידוע לפרדריק, היות שלרכוש אין יום הולדת. גם זהותו המדוייקת של אביו לא נודעה לו מעולם, אך כפי הנראה היה זה אדונה של אימו, קפטן אהרון אנטוני.
דגלאס מגולל בספרון צנוע ולא מתיימר זה את קורותיו כילד וכנער בחוות השונות בהן חי ועבד, ואת חייו כעבד בעיר, שם רכש את הקריאה והכתיבה. לאחר שברח מאדוניו הקדיש דגלאס את חייו להטפה בשירות התנועה האבולציוניסטית שפעלה להברחת ושחרור העבדים כמו גם לקידום חקיקה כנגד העבדות. לאחר שנים של הטפה, ובעידוד עמיתיו ופטרוניו באגודה הוא החליט להעלות את סיפורו על הכתב בכדי להפיץ את המסר באופן רחב ויעיל יותר.
למרות שמטרותיו של דגלאס הן אידיאולוגיות וניתן לומר אף תעמולתיות אהבתי מאוד את הצניעות והענווה של המחבר וסגנונו הפשוט. בשום שלב דגלאס אינו מתלהם, מפיץ שינאה, מגזים או סנסציוני בדבריו. להיפך, הוא אף ממעיט בחומרת ניסיונו ומציין שכעבד במרילנד, שגם זכה לחיות מספר שנים בעיר, חייו היו קלים יותר מחיי עבדים אחרים במדינות הדרום האחרות.
כמו כן, למרות שיש לו את כל הסיבות לכך, דגלאס אינו שונא לבנים. הוא שונא את העבדות ואת העובדה שהיא משחיתה את נפש האדם, לבנים ושחורים כאחד. הוא מספר על העוול הנורא שנגרם לשחורים אך הוא גם מתייחס להשחתה שעוברים הלבנים בתוקף תפקידם כבעלי עבדים. לדעתי, אדם צריך להיות בעל שאר רוח רב בשביל לנהוג בכזה אופן אצילי במעניו לשעבר.
בנוסף, לאחר שזכה בחופש הנכסף דגלאס המשיך להקדיש את חייו לנושא ביטול העבדות, למרות שפעילותו ופירסומו סיכנו אותו היות שהוא היה בחזקת עבד נמלט, אשר יכול היה להיתפס ע"י צייד ראשים גם במדינות הצפון, ולהיות מוחזר לבעליו תמורת פרס. רק לאחר שנים רבות, "נקנה" דגלאס מבעליו ע"י תומכים אנגלים של האגודה. מהלך זה עורר כעס עליו מפני שבכך הוא כביכול הודה בבעלות של אדונו עליו. אך למרות הביקורת דגלאס עשה זאת על מנת שיוכל להמשיך ולפעול בכל רחבי ארה"ב וגם באנגליה למען המטרה.
יתרה מזאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים, דגלאס המשיך ופעל למען גיוס שחורים לצבא הצפון ולמען תנאים הוגנים ובלתי מפלים עבורם.
כאשר המלחמה הסתיימה דגלאס המשיך להיות פעיל פוליטי וחברתי שפעל למען מתן זכות בחירה לשחורים. הוא אף הצטרף למאבק נוסף, למען אוכלוסיה מקופחת אחרת, אוכלוסיית הנשים. מ-1848 היה דגלאס פעיל למען מתן זכות הצבעה לנשים. אך מהלך זה דרש זמן רב יותר ונשות ארה"ב נאלצו לחכות עד 1920(!) עד שיכלו לממש את זכותן האזרחית.
לסיכום, דרך ספרו נחשפתי לעדות מכלי ראשון על טיבה של העבדות, על השחיתות המוסרית שהיא גורמת ועל תהליך הדה הומניזציה אותו עברו השחורים בחזקת אדוניהם. כמו כן, זכיתי להכיר אדם מיוחד ויוצא דופן. איש אשר חילץ את עצמו מן התופת, המשיך ופעל למען אחיו שנשארו מאחור והקדיש את כל חייו למען המוחלשים והמקופחים. סיפור חיים שכדאי וחשוב להכיר.”

“מ זה מופת. הספר הזה תורגם כספר מופת, כזה הבא להציג באופן רהוט וברור את סיפורה של העבדות האמריקאית. הספר עושה זאת היטב, אבל באופן נטול נשמה.

פרדריק דאגלס נולד באחת החוות בדרום, אלא שחייו בתחילה היו די נוחים, עד שהחל את משימותיו כעבד מן המניין. מה שמייחד את דאגלס הוא יכולתו לקרוא, דבר המביא את מתנת הידע, משהו שמעבידיו חושבים שיכול להזיק לעבד וצדקו.

משגדל דאגלס הוא חש שאין זה מקומו של אדם להיות נתון באופן אבסולוטי כל כך בידי אדם אחר. כבר כנער הבין את ההשחתה שמביא כוח מוחלט, כיצד אנשים נורמטיביים הופכים למפלצות אדם מהרגע בו הם מעסיקים עבד וכיצד כולם מתקשים להשתחרר מהמעגל ההרסני הזה.

דאגלס הפך לפעיל למען השחרור מעבדות מהרגע שהצליח לברוח, להשתקם ולהבין שהוא מסוגל לעמוד מול קהל, לדבר ולשכנע קהל. הספר רהוט מאוד, קצר וענייני, אבל כמו שכבר אמרתי, סטרילי למדי ולבטח משכנע פחות רגשית מספרו של פרד ד'אגיאר זיכרון ארוך, אף הוא בנושא העבדות.

כך או אחרת, ספר ראוי ביותר לקריאה.”

“לאורך השנים העבדות הייתה דבר חי וקיים. דבר של מה בכך. דרך שגרה. דרך קבע. בעלי האחוזות בארצות הברית נולדו לתוך עולם שבבסיסו עבדות. כבר בהיותם בחיתוליהם הם צפו כיצד סם הכושי מאכיל את הסוסים חציר טרי. הם צפו כיצד גלוריה הכושית מכבסת ומשפשפת את הכביסה מדי יום ביומו, משפשפת ומשפשפת עד שידיה השחורות נעשות אדומות ממאמץ, אצבעותיה מתקשות ומתקלפות משטיפה בלתי פוסקת, מיובלות עד זוב דם מעבודה סזיפית מאומצת ששכרה אינו בצידה.
כאשר הפעוט הקטן החל לצעוד את צעדיו הראשונים והוא חש ביכולתו לפסוע בחופשיות בחצר הבית, עיניו הקטנות והסקרניות הבוחנות את העולם הרחב הידיים, עיני פעוט קטנטן חזו באביו מפשיל את חולצתו של סם, מותירו עירום למחצה, לאחר שגרר אותו ללא רחמים החצרה והטילו שם, על אדמה נוקשה ורווית בוץ. דמות מטילת מורא, כמו אלוהים שאין להמרות את פיו שמא זוועות עולם יונחתו על פדחתו. סם העבד מביט באימה באדוניו הלוקח את שוטו ומצליף בגבו מספר הצלפות שחונקות את גרונו, הוא נושך את שפתיו, נלחם בדחף לפרוץ בבכי. אסור לו להראות לאדונו שהוא מבקש להתייפח את נפשו. אסור לו להראות לאדונו האכזר את כאבו אחרת היחס יחריף שבעתיים והנמר המשתולל יהפוך חברברותיו וישנה עורו לשד שהאדמה לא ראתה כדוגמתו. כשהאדון נתון בשיגעון, עניו שטופות הדם, רושפות מכעס, ידיו לופתות בחוזקה וביד ברזל את השוט, יש לשקוט עד יעבור זעם. ועיניי הילד המצחקים מביטים במחזה בסקרנות ובתמיהה, מה זאת?

הקדמה זו נכתבה לביקורת שכתבתי על " אל תיגע בזמיר" העוסק באפלייה כנגד השחורים באמריקה של שנות ה-30. חשתי צורך להוסיף אותה לכאן מכיוון שזהו מקומה- סיפור עבדות קשה של אדם אחד שחפץ בשינוי המציאות כנגד כל הסיכויים והתחזיות השחורות.
ספרו של פרדריק דגלס מגולל את קורות חייו המצמררים כעבד כמאה שנה לפני התרחשות האירועים באל תיגע בזמיר. דאגלאס הוא בנם של שפחה ואב לבן לא ידוע, אם כי יש הסוברים שאביו הוא בעצם אדונו.
במהלך חייו של דאגלאס כעבד הוא עובר מספר תחנות בחייו, עובר כסחורה מיד ליד, מאדון אחד לאחר, כשהמשותף למרביתם הוא הפרגול, מעין שוט העשוי עור פרה שצליפתו הקולנית נשמעת בכל עת, הצלפה שמלווה בחרכים אדמומיים עמוקים צורבים על העור, או כפי שכותב זאת המחבר: " פעמים רבות עם שחר העירו אותי צווחותיה קורעות הלב של דודתי, שאותה הוא נהג לקשור לקורת עץ ולהצליף על גבה החשוף עד שהייתה מכוסה כולה בדם. לא מילים, לא דמעות, ולא תפילות מפי קורבנו שותת הדם, לא הניאו את לב האבן שלו מלהשיג את מטרתו הרצחנית. ככל שהגבירה את צרחותיה, כך הצליף בה חזק יותר, ובמקום שבו הדם זרם מהר יותר, שם הצליף זמן רב יותר. "
סיפורו של פרדריק דאגלס הינו מסמך היסטורי יוצא דופן בכנותו, בחסכנותו ובעיקר באמירותיו הנוקבות כנגד העבדות. כבר בהיותו עבד דאגלאס מסכין עם כך שחייו אינם חיים ועובדת היותו אדם שחור אינה מסמלת שהוא נחות משאר בני האדם.
ככל שעוברים החודשים מחלחלת אל תוך תודעתו התקוממות כנגד העוול שנעשה לו ולאחיו השחורים. הוא זועק קול זעקה בשם כל העבדים השחורים באשר הם. דרכו אל צמרת הפסגה היא רצופה מכשולים וכשלונות אך גם סיפוק. ראשית, הוא מתחיל לעשות דבר מה שאף עבד לא עשה לפניו: לרכוש השכלה. לדעת קרוא וכתוב.
הוא מבצע תחבולות שונות בכדי להערים על אדוניו שבמידה וידעו שהוא רוכש דעת, יגרמו לכך שאחירתו תהיה מרה. הפנמת המילה חירות והיחשפותו אל המלחמה בעבדות מקנים לו לא רק חוזק בהחלטתו אלא תשוקה בלתי נשלטת לזנוח את העולם הבהמי אליו נכבל לא עוול בכפו ולאמץ את חיבוקה החם שמציעה החירות המתוקה.
נסיונו הראשון לברוח, יחד עם עבדים נוספים, נכשל. אך הוא אינו אומר נואש ולבסוף מצליח להגשים זאת ואין מאושר וחופשי ממנו. לאחר הצלחתו הוא אינו נח על זרי הדפנה ומסתפק במשפחה הקטנה שהקים אלא נלחם למען אחיו האחרים שנותרו מאחור, בשעיבודם. הוא חובר אל האגודה למלחמה בעבדות, נואם נאומיפ, מרצה, מחבר ספר על תלאותיו ועד מהרה הופך להיות דמות מרכזית, ואף דמות מפתח, במלחמה בעבדות.
אף לא לרגע קט הוא זונח את אחיו לצרה. למעשה, הבדל מהותי הוא שם עליו דגש בין השחורים ללבנים: השחורים אינם עויינים אלה לאלה. הם אוהבים זה את זה בשוביים ומבהיר פעם אחר פעם שהקושי היחידי שלו לזנוח את חייו הקודמים הוא להותיר את משפחתו וחבריו מאחור. אלה שנקשר אליהם בעבותות אהבה עזים. דבר שאצל הלבנים ראה אצל מעטים. מרביתם בראש מעייניהם היה הכסף והשליטה.
תיאוריו את אדוניו וחייו כעבד מגוונים אך תיאור אחד חוזר הלוך ונשנה: אלימות. אלימות גואה בכול. בנשים לבנים וגברים לבנים והלב מתכווץ לנוכח המראות הנגלים בדמיון. העיניים קוראות והמוח משלים את החסר דרך הדמיון והמראות קשים מנשוא.
זו התעללות הנפשעת, החולנית והבלתי מוצדקת בעליל. פשוט רשע בהתגלמותו, השטן במלבושיו השחורים. אח ורע למלאך המוות. רק בשל צבע עורם הכושים שעיניו של דאגלאס בוחנות נכווים, מוכים, מופרדים, נחתכים, נבעטים, נאנסים, נמכרים ומושמים ללעג ולקלס בעיני כל. אין כל הבדל בינם לבין בעל החיים הנחות ביותר. דינם ודין הפרות והחזירים אחד הוא.
חוסר האנושיות המשווע הוא בלתי נסבל. כף היד מתהדקת לאגרוף , הדם עולה לראש וכל רצונך לטלטל את בעלי העבדים ומשפחותיהם ולצעוק עליהם: זה אדם כמוני וכמוך! איך אתה יכול לעשות לו את זה? לנתקו ממשפחתו? להתייחס אליו כמו אל חתיכת זבל?
פשוט נורא ואיום. הבורות במיטבה. האלימות המתוארת בספר היא אלימות מן הגרועות ביותר. סחר העבדים גורם לבעליהם להתייחס בצורה השפלה ביותר, אין עבד שלא מוצלף ואפילו ישנם עבדים שנרצחים בירייה. כאילו אלה אינם חיי אדם, כאילו מדובר בכלבים וגם לכלבים, לעניות דעתי, אין להתייחס באופן דומה. אחת כמה וכמה לבני מינך.
נקודה נוספת שמעלה בתבונתו הרבה פרדריק דאגלאס וחשוב לו מאוד להתעכב עליה היא העובדה שרבים מהאדונים שראה בחייו ובסביבתו עשו את מעשיהם הנפשעים בחזקת הדת ועל כך הוא מתקומם במילים נחרצות ונרגשות שחודרות לב. הוא מבהיר שלא ייתכן שאנשים אלה היו עובדי דת אמיתיים שכן הדת הנוצרית לא מתירה סבל באדם אחר וכל הצדקה של מעשיהם בשם הדת הוא פרי דמיונם החולה, מרקחת של תאוותם לרשעות שמסתכמת במעשה רמייה בלבד.
זוהי אוטוביוגרפיה רגישה, שבמהלכה הקורא מתרשם מעומק מחשבתו, ידענותו ולבבו של הכותב. כמה רגישות, כמה כאב על הזולת ועל חוסר הצדק. כמה עונג ועדנה. לא בכדי הקטע הזכיר ביותר בספר הוא הרגע בו עומד הגיבור במפרץ הספינות ומקומם במונולוג נרגש על מר גורלו. על חופשיותן של הספינות לנוע כרצונן, בעוד הוא עבד נקלה ונרצע שנגזר עליו להיות כבול בשלשלאות השעבוד...
עד שהוא מתחיל לשנות זאת ומוכיח שכל דבר הוא בר שינוי והשינוי טמון בנו בלבד. מחזקות זאת שתי ההקדמות לספרו שנכתבו בידי שותפיו למאבק ששופכים אור בהיר עוד יותר על מעשיו ומעשיהם כנגד העבדות ומבהירים שכל המתואר בספר הוא אמת לאמיתה ולא מעשייה שבדה מליבו הסופר.
קריאה בספר זה חשובה מאוד ולכן כל דירוג מתחת לחמישה כוכבים עלול לעשות לו עוול, בייחוד כשאנו בוחנים אותו בתור בני אדם ובתור יהודים בפרט. תוך כדי הקריאה התחזקה בי המחשבה שהאכזריות לא משתנה אלא רק האנשים משנים את פניהם. פעם זו יכולה להיות הגזענות שמדברת מתוך גרונותיהם ופעם האנטישמיות אך השנאה היא אותה שנאה והכאב אותו כאב והזעזוע אותו זעזוע כשמלווה אותך בתום הקריאה המחשבה: איך זה יכול להיות, לעזאזל?

" אתן הרמתן עוגן ויצאתן לחופשי. ואני עבד כבול בשלשלאות!
אתן נעות בשמחה לפני הגל המלטף, ואני נע בעצב לפני השוט העקוב מדם! אתן מלאכיה מהירי הכנף של החירות, העפים סביב העולם. אני קשור ברצועות ברזל! לו הייתי חופשי! לו הייתי על אחד מסיפונכן האציליים, תחת כנפייכן המוגנות! אבוי, ביני וביניכן גועשים המים העכורים. לכו, לכו לכן, לו יכולתי גם אני לבוא איתכן! לו רק יכולתי לשחות! לו יכולתי לעוף! נולדתי אדם שהפכו אותו לבהמה! הספינה השמחה הלכה לה, היא נחבאת לה במרחק העמום, אני נשאר בגהנום הלוהט של העבדות הנצחית. "”

“אם המפלצת הנאצית הייתה "השואה של היהודים באירופה" אז,
"העבדות היא השואה של האפרו אמריקאים בארצות הברית"{משפט השוואתי,מסכימה איתו ואימצתי מחברתי לסימניה- נטעלי}.
בסיפור חייו האוטוביוגרפי,פורש וחושף בפנינו פרדריק דאגלס במשפט שאמר:"ראיתם כבר כיצד אדם נעשה עבד - כעת תראו כיצד עבד נעשה אדם" משפט שבעצם ממחיש לנו
את העבדות במלוא עוצמתה,מערומיה,אכזריותה הפיזית והפסיכולוגית ואת השפעותיה על העבד ועל בעלי העבדים כאחד.בעיקר מתאר את מאבקו הבלתי נלאה והמסוכן כעבד נמלט למען ביטול העבדות ושוויון זכויות לנשים,והתהליך שעבר עד הפיכתו מעבד משוחרר לאדם חופשי ברוחו ובגופו.משנותיה הראשונות -עד שנותיה המאוחרות של המאה ה-19{1800},ועד מותו ב-1895.

זוהי יצירת מופת ספרותית מרגשת המתארת לראשונה לפרטי פרטים,ושנכתבה בידי עבד תוך שימוש בשמותיהם של בעלי העבדים,שמות האחוזות והערים בהם "בילה" עד שנמלט,בכדי שלא יהיה ספק באמיתות סיפורו,והיא נחשבת ליצירה אודות ניצחון הכבוד האנושי,האומץ וביטחון האדם בצדקתו.ניצחון על הרשע,האלימות ועל העבדות המשפילה,המבזה והמשחיתה את רוח האדם וגוזלת את החירות מן האדון ומן העבד .זהו ניצחון הרוח על הגוף. יצירה הידועה ביותר מבין כל סיפורי העבדות שנכתבו באותה תקופה והיא שהקנתה לו תהילת עולם.
מומלץ בחום:-}
קריאה מהנה:}}}”