אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.
כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר
יכול להיות שזה נגמר?
לא זה לא נגמר, פשוט אנחנו נוגסים עוד ועוד בפרי עץ הדעת, והדעת מורידה חיוך משפתינו ועינינו, כמעט מכולנו.
בכולנו פרט למשוררים וסופרים עם משקפים.
משקפיים מיוחדים בהם ההסתכלות על העולם היא שונה, סולחת יותר, מסננת את הבנאלי והציני, ומפיחה בקושי - יופי, ברגיל – את המיוחד, כאב לעונג, ובעצב חיוך וצחוק.
"המקום הטוב ביותר ליד האח שמור למספר הסיפורים" ולא בכדי כי מספר הסיפורים רואה את החד בתוך כל המטושטש – ואנו פשוטי הרואי צריכים את מבטו הזה כדי לראות את חיינו בהנאה גדולה יותר.
כי לכולנו סיפורים, אבל הם מתחבאים במשפחה מציקה או מביכה, סבתא מוזרה, עוני או קושי, מריבות, מוזרויות, שנאות, אהבות, שגרה ועבודה ועוד ועוד – ורק אם נספר את הסיפור שלהם ושלנו נראה שגם אנחנו חיים בחלום נהדר שעדיין לא נגמר.
עובדה, כשאנחנו מזדקנים אנחנו מביטים בחיוך אחור... אז אולי נשאיל משקפים מהסופרים ונמצא גם היום מה שחשבנו שהוא שום דבר.
עונג של סיפור שלו















