ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 21 בדצמבר, 2014
ע"י michal_84
ע"י michal_84
מערכת היחסים שלי עם הספר הזה היתה מאוד מעניינת:
חברה השאילה לי אותו כשביקרתי אותה אבל הייתי באמצע ספר אחר. גם אחרי שסיימתי, איכשהו ספר נוסף נשלף מהמדף במקומו- ככה שרק לאחר ספר וחצי הגיע תורו של "המקווה האחרון בסיביר"...
התחלתי לקרוא בתזמון גרוע! למה גרוע? הייתי באמצע פרוייקט סריגה (והיה לי עוד אחד שהייתי חייבת לסיים). בקיצור, התחלתי לקרוא, וקראתי משהו כמו 30-40 עמודים אבל שמתי לב שלאט לאט הספר נזנח הצידה ואני שקעתי עמוק בתוך הסריגה (עדיין לא הגעתי לרמת מומחיות כזו שבה אני סורגת וקוראת בו זמנית, אז אני סורגת ורואה סדרות- שקעתי בסדרה מרובת פרקים ואיכשהו הספר נזנח לחלוטין מבלי שהבנתי בכלל מה קורה בעלילה).
ואז הגיעה הטיסה שלי- טסתי מאמסטרדם לת"א עם עצירה באיסטנבול (זה היה יום מתיש משהו). כמובן שלקחתי את הספר הנ"ל איתי למטוס, אבל לא ציפיתי לשקוע בו לגמרי כי מה שקורה לי בדרך כלל בטיסות זה שאני עוצמת את העיניים מיד עם ההמראה, ומתעוררת אי שם כשהמטוס מתחיל להנמיך (כן כן, אני מברי המזל האלה...).
איתרע מזלי והטיסה התעכבה. רק כשכבר ישבנו בתוך המטוס, מסודרים וחגורים, הודיעו שנצא לדרך רק בעוד כשעה וחצי... היה רועש, היה מחניק והיה די סיוט- ככה שלהרדם לא ממש הצלחתי. ופתאום נזכרתי! רגע! הרי יש לי כאן את החדש של נבו! הוצאתי אותו מהתיק וחשבתי שבטח אצליח להרדם אחרי כמה עמודים... פתחתי אותו בעמוד שהגעתי אליו וחשבתי לעצמי שאני לא באמת זוכרת את העלילה לפרטי פרטיה וזו לא הדרך לשקוע בספר אז החלטתי להתחיל אותו מההתחלה.
אז התחלתי לקרוא מהעמוד הראשון. והמשכתי והמשכתי והמשכתי. לא עצמתי עיניים אפילו לדקה. עשיתי רק הפסקות שתיה בדרך. המשכתי לקרוא בלי הפסקה גם בזמן ההמתנה באיסטנבול (שהיתה קצרה מהמתוכנן בגלל העיכוב בהתחלה, לפחות לא פספסתי את הטיסה לת"א...) והמשכתי לקרוא גם על הטיסה לארץ הקודש. הפסקתי לקרוא בעמוד 140 לערך, כשהרגשתי שאנחנו כבר בנחיתה מעל שמי ת"א. יצאתי מהטיסה הזו מותשת, צמאה ועם כאב ראש נוראי (עייפות, אור גרוע לקריאה) אבל לגמרי שקועה בעלילת הספר. איזה כיף זה היה!!!
ועכשיו לתובנות:
זה ספר מצויין! אשכול נבו מפליא בכתיבתו, כרגיל. ומעבר לכך אני חושבת שזה ספר שבאמת מדבר אל כולם. אני, שרחוקה שנות אור מהדת, ראיתי בספר הזה דווקא ביקורת נוקבת כנגד המוסד הזה, אבל אולי מי שכן מגיע מהעולם הזה דווקא ימצא את החיזוק לאמונתו.
אבל יותר מהכל, הספר הזה מדבר אל כולנו כי כולנו באיזשהו מקום "ילדי חוץ". הספר מתייחס לילדי חוץ בקיבוץ, בדת, במדינה, בקהילה ועוד ועוד... הוא מציג את כל הכאב הכרוך בזה, את הרצון החזק הזה להיות שייך למשהו, למרות שלפעמים זה כל כך מאולץ. הספר מציג מראה, ובה אנחנו רואים את הילד הבריון שהיה אצל דניאל-דניק בכתה, שמנסה בכל הכוח להסתיר את נעלי הספורט הישנות והמשומשות שעברו אליו בירושה מאחיו הגדול- ולא מבינים שגם הוא ילד חוץ, כמונו. לדעתי, אשכול נבו מפליא להשוות אותנו, בני האדם, היצורים החברתיים כל כך, לציפורים החופשיות לעוף בחירות ממקום למקום, אך בסופו של דבר משהו בנווט הפנימי שלהן יוצא מאיפוס והן מוצאות את עצמן במקום רחוק (בין אם פיזית- ביבשת אחרת- ובין אם נפשית, בצד השני של החומה, בין הבסיס הסודי לבין עיר הצדיקים), מוצאות את עצמן במקום אליו הזן שלהן עדיין לא הגיע ואולי גם לא יגיע לעולם. הציפורים הללו הופכות להיות "לוסט סולוס". וכשהן מנסות להשתלב בעיר הצדיקים או בעיר החטאים או בעיר היין (לא משנה מה שמה באמת, כל ציפור ועיר הצדיקים שלה, ועיר החטאים שלה) הן הופכות, בעל כורחן, להיות "ילדי וילדות חוץ". וילד חוץ תמיד נשאר ילד חוץ- רק חבל שהוא לא יודע שבעצם כולנו כאלה.
אני יכולה להמשיך ולכתוב, אבל כבר כתבתי מספיק- אז באמת כדאי שתרוצו לקרוא!
2 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
michal_84
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
תודה על תגובתך, מחשבות!
כמו שאתה יכול להבין מהביקורת שלי, גם אני לא מחוברת לדת (וזה בלשון המעטה). אבל אני לא שופטת את מי שבחר ללכת בכיוון הזה. גם לא מבינה, אבל לא שופטת. כמו שכתבתי בביקורת, לדעתי הספר מהווה, בין היתר, ביקורת כנגד הדת. אבל אני מאמינה שמי שדווקא כן מחובר לדת-ימצא חיזוק לאמונתו. לא התכוונתי שהדת היא משהו מחזק.
שיהיה המשך יום נפלא! מיכל |
|
|
מורי
(לפני 10 שנים ו-8 חודשים)
הגעה אל הדת, למי שטרם היה שם, זו החלשות נוראית ונפילה אל מיסטיקה נטול בסיס.
שום חוזק אין כאן.
|
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
