ביקורת ספרותית על גשרים של זכוכית - שואה מאת טלי אסנין-בראל
ספר טוב

---

אני מקנאה באנשים ששוכחים, כי לסחוב זיכרונות זה משא כבד שמקשה על החיים, בעיקר כשהזיכרונות לא נחמדים. לכן כשקבלתי את הספר הזה מתנה, וקראתי את הכתוב על הכריכה שלו, הנחתי אותו על המדף, כי לא עניינו אותי עוד זיכרונות על תקופת חיים שאת רובה אני זוכרת מעצמי. אלא שלפני כחודש עברתי מחדש על הספרים שמחכים לי על המדף כדי שאקרא אותם, וכשפתחתי את הספר הזה ראיתי את ההקדשה: "לסבתי, נחמה דזורצב אסנין ז"ל ... על שראית עולם בגרגיר של חול ושמים בפרח בר" ולרגע נתקפתי הלם, כי את נחמה דזורצב הכרתי, חתונה הפכה אותנו לקרובי משפחה, ובילדותי פגשתי מספר פעמים את נחמה ופעמים לאין ספור פגשתי בבני משפחתה, שהוקרתי וגם אהבתי בזכות האופטימיות שלהם. וכך יצא שבסופו של דבר החלטתי לקרוא את הספר. והספר אמנם לא חידש לי דבר, אבל הוא הזכיר לי מקומות שבהם טיילתי בילדותי, מקומות שהאופי שלהם נעלם במשך הזמן, ויותר מכך, הוא הזכיר לי אנשים שכאבו את האירועים והמאורעות שהם נאלצו לעבור, וכל אחד מהם המשיך לחיות למרות הקושי הפיסי והנפשי, תוך התמודדות עם חיי היום יום.
הפרק הראשון של הספר הזה כמעט מיותר, הוא כולל יותר מדי דמויות שלא לצורך, אבל ההמשך נקרא בשטף כמו כל רומן נחמד שמספר על החיים מנקודת מבט אישית - חיים שנוגעים גם בתיאורי עבר של שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על גשרים של זכוכית - שואה