מאז ומתמיד כל נושא השואה משך אותי כחבלי קסם לדעת, לקרוא, לחקור
ולנסות להבין כיצד אנשים לא מילטו נפשם כשעדיין זה היה בגדר אפשרות?!
איך צורר נאצי מטורף הצליח לכשף ולגרור אחריו המוני אנשים..
ופה בספר מצאתי ציטוט על יהודי אוסטריה:
"בצר להם, תלו תקוותם בהוראות החקוקות בחוזה ורסאי, האוסרות על גרמניה
המובסת של מלחמת העולם הראשונה להתאחד עם אוסטריה;
התנחמו בהבטחותיו השקריות של היטלר לבעל בריתו החדש מוסוליני,
כי אין בכוונתו להתערב בענייניה הפנימיים של אוסטריה;
והלכו שבי אחר הצהרותיו המשלות ומשוללות הבסיס של הקאנצלר האוסטרי,
כי רוב העם האוסטרי מתנגד לאיחוד עם גרמניה הנאצית, וכי רגלו של היטלר
לא תדרוך בחוצות וינה. כך נלכדו ברשת"

אז התחלתי לקרוא בשקיקה, ומהר מאוד השקיקה דעכה..
הלנה הגיבורה הראשית היא סופרת מצליחה שהקימה בית לתפארת עם בעל
וילדים אוהבים, ולמרות כל זאת היא חיה את העבר הרחוק.
עם כל מה שזכתה לקבל היא לא מאושרת, אישה ממורמרת(ואגואיסטית) שבורחת הרחק
ממשפחתה ומתנתקת כדי לכתוב את כל מה שקורה על ליבה,
ולנהל תכתובת שלא נשלחת ....

סופרת מצליחה שעטופה באהבה, ועדיין רע לה...
לא אהבתי, לא הרגיש לי אמיתי. ובעמוד 73 נטשתי!

לא זוכרת מה בדיוק משך אותי לקרוא את הספר הזה. לא קיבלתי המלצה ספציפית עליו מאף אחד ואני לא מכירה את הסופרת.
אולי משהו בתמונה של הכריכה.
בכל מקרה מדובר בספר ממש טוב. נהניתי מאוד.
סיפורה של משפחה על פני כמעט 100 שנים כפי שהוא מסופר מנקודת מבטה של הלנה - בת יחידה לאמא ניצולת שואה שזוועות המלחמה השפיעו קשות על בריאות נפשה.
הכתיבה מאוד יפה ומעניינת. סיפור המשפחה שזור עם סיפור הקמת המדינה ועם ארועים חשובים אחרים במאה האחרונה.
מה שכל כך יפה זה שבעצם אתה קורא סיפור חיים של משפחה שבקלות יכל להיות אמיתי ואפילו אצל המשפחה שלי או שלכם.
הכל מרגיש מאוד קרוב לבית, ממש בחצר האחורית שלנו. הסופרת הצליחה להעביר באופן מדוייק לטעמי את האוירה שהיתה פה בארץ בשנות ה 50 וה 60 . הרגשתי שאני ממש רואה כיצד ההורים שלי גדלו פה.
העלילה זורמת. מעניינת. דמויות ססגוניות מלאות חיים ואהבה.
בהחלט מומלץ.
אם היה משהו שקצת פחות התחברתי אליו זה נושא המכתבים שהלנה כותבת כביכול בשנות ה 90 המוקדמות מארה"ב בזמן שבארץ מתחוללת מלחמת המפרץ... היה משהו לא אמין לטעמי בסיטואציה לא משנה כמה חשוב הספר אותו היא נסעה לכתוב בארה"ב הרחוקה.
יש משהו בספר הזה שמאוד מזכיר לטעמי את "מלכת היופי של ירושלים" אם כי בגרסה קצת דלה יותר.
יפה מאוד.

אני מקנאה באנשים ששוכחים, כי לסחוב זיכרונות זה משא כבד שמקשה על החיים, בעיקר כשהזיכרונות לא נחמדים. לכן כשקבלתי את הספר הזה מתנה, וקראתי את הכתוב על הכריכה שלו, הנחתי אותו על המדף, כי לא עניינו אותי עוד זיכרונות על תקופת חיים שאת רובה אני זוכרת מעצמי. אלא שלפני כחודש עברתי מחדש על הספרים שמחכים לי על המדף כדי שאקרא אותם, וכשפתחתי את הספר הזה ראיתי את ההקדשה: "לסבתי, נחמה דזורצב אסנין ז"ל ... על שראית עולם בגרגיר של חול ושמים בפרח בר" ולרגע נתקפתי הלם, כי את נחמה דזורצב הכרתי, חתונה הפכה אותנו לקרובי משפחה, ובילדותי פגשתי מספר פעמים את נחמה ופעמים לאין ספור פגשתי בבני משפחתה, שהוקרתי וגם אהבתי בזכות האופטימיות שלהם. וכך יצא שבסופו של דבר החלטתי לקרוא את הספר. והספר אמנם לא חידש לי דבר, אבל הוא הזכיר לי מקומות שבהם טיילתי בילדותי, מקומות שהאופי שלהם נעלם במשך הזמן, ויותר מכך, הוא הזכיר לי אנשים שכאבו את האירועים והמאורעות שהם נאלצו לעבור, וכל אחד מהם המשיך לחיות למרות הקושי הפיסי והנפשי, תוך התמודדות עם חיי היום יום.
הפרק הראשון של הספר הזה כמעט מיותר, הוא כולל יותר מדי דמויות שלא לצורך, אבל ההמשך נקרא בשטף כמו כל רומן נחמד שמספר על החיים מנקודת מבט אישית - חיים שנוגעים גם בתיאורי עבר של שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

ביום שישי האחרון היו לי כמה שעות פנויות בבוקר. התיישבתי עם גשרים של זכוכית על המרפסת, יחד עם שמיכה וכוס תה. שלוש שעות מאוחר יותר (וחצי חבילת טישו מחוסלת) סיימתי את אחד הספרים היפים ביותר שקראתי. בעודי יושבת על המרפסת עקבתי אחר מסעה של הלנה, החל מימי משפחתה באוסטריה של לפני מלחמ"ע השנייה, דרך ההתמודדות של אימה ושלה בתקופת השואה בעודן מתגלגלות בדרכים ועד לתקופה שאחרי המלחמה- בעודן עושות עלייה ומתמודדות עם חיי היום יום במדינה חדשה שנאבקת על חייה.
את הלנה, המספרת אנחנו פוגשים כדמות מבוגרת שמשקיפה על חייה בשנות התשעים של המאה העשרים ומנסה לבנות אותם מחדש. יחסי אם- בת עומדים במרכז הרומן הכה מרגש וכה עצוב. החיים שלנו מורכבים בעצם מהרבה מאוד גשרים, מסוגים שונים, הגשר הראשון שנבנה אצל כל אדם, הוא הגשר בינו לבין אימו ונדמה כי אצל בנות הגשר הזה הרבה יותר מורכב והרבה יותר מגוון.
הרבה תחושות ומחשבות עלו בי לאורך 400 עמודים של היצירה המיוחדת הזאת. בעיקר, עלה בי הצורך להרים את הטלפון ולהתקשר לאימא.
בסופ"ש חורפי וקריר, בעודי יושבת על כורסא במרפסת מכוסה בשמיכה ותה מתקרר נבלעתי לתוך הסיפור של הלנה, סיפור על גשרים. חלק מהם נבנו, חלק מהם התפוררו וחלק מהם עוד אפשר לשמר. רומן כ"כ ישראלי שמתאר את סיפורם של אנשים ששרדו את התופת של שם ונשאו אותה איתם גם אחרי סיומה, רבים מהם כבר לא איתנו, אבל הטראומה של הדור השני והדור השלישי עדיין ממשיכה לפעום בליבה של החברה הישראלית.

רומן מקסים ומהנה, סיפור מהחיים ועל החיים שבתוכו גם כאב גדול מהשואה ומהשפעותיה לשורדים בשנים שאחרי. הלנה, סופרת יהודיה הגרה בארה"ב, מספרת את סיפורה ואנו זוכים ללמוד על משפחתה וחייה כיום - בשנת 1990 בארה"ב, על ילדותה וחייה באירופה לפני כ- 50 שנה, ועל אמה ומשפחתה באוסטריה בשנים שלפני ובשנים של מלחמת העולם השניה והשואה.
סיפור של משפחה אחת, אבל סיפור מורכב הנותן מידע רב על הגורל וחיי היהודים באירופה, בארץ ובכלל, על השואה ועל השפעות השואה בשנים שלאחריה לפני וחרי הקמת המדינה וכמעט עד לימינו אלה.
ספר מצויין

הספר מרגש אבל קיטשי מאוד. היה לי מאמץ לקורא אותו והוא העציב אותי בסופו.
הספר נכתב במליצות גרועות שלפעמים הנייר אינו סובל מה שמצריך את הקורא לסחוב הרבה.
ספר חצי ציוני וחצי לא ברור מה.

ספר עצוב, כתוב יפה.
סאגה משפחתית, נעמי נולדה באוסטריה בת לאחר ארבעה בנים.
הלנה בתה של נעמי מספרת את קורות משפחתה של אמא נעמי לפני המלחמה, ואחרי מלחמת עולם השניה והשואה. נולדו וגדלו באוסטריה לאחר מכן הגיעו לאנגליה ולבסוף לארץ ישראל.
הלנה עוברת ילדות קשה, אביה מרדכי יוצא לקרב ולא חוזר ממנו. נעמי אמה חולה במחלת נפש קשה, מספר פעמים אושפזה בבית חולים לחולי נפש.
נעמי והלנה עוברות להתגורר אצל רות אחות נעמי.
בין הלנה ויהונתן בנה של נעמי מתפתחת אהבה אסורה.
הספר פירק אותי לגורמים כאשר הגעתי לחלקו שיהונתן היה טייס קרב ונהרג. התיאור המפורט של הקצינים המגיעים למסור להורים הודעת חלל טלטלה אותי, והחזירה אותי לרגע הקשה בחיי, כאשר הגיעו קצינים לבית הורי והודיעו לנו שאחי נהרג. הסופרת מתארת את מסע הלוויה, החפצים שמגיעים, הכל היה מפורט לפרטי פרטים. לרגע חשבתי או להפסיק לקרוא את הספר או לדלג על דפים אלו, אך לא יכולתי קראתי, בכיתי, נזכרתי, כאבתי ונחנקתי.
למרות הכל סיימתי את הספר.

זהו סיפורה של הלנה, סופרת יהודייה אמריקאית מצליחה, שעוזבת בסערה את ביתה אל שמורת טבע מרוחקת בעקבות משבר משפחתי.

הסיפור נע בין ההווה שמתבטא במכתבים שהיא כותבת לבעלה, לבתה הבכורה, חלברתה הטובה ולבן דודה היקר ואהוב - איש סודה. ובין העבר הרחוק של משפחתה באוסטריה של טרום מלה"ע השנייה, דרך הולדתה בימי המלחמה עצמה, ובסיפור התבגרותה. הסיפור שאמור לשפוך אור על המשבר הנוכחי ולהביא אותה אל הפתרון.

זהו סיפורה של משפחת שטיינר שלא השכילה להבין את האקלים הפוליטי המתפתח באוסטריה, טרום מלה"ע השנייה, והתפקחותה כשכבר מאוחר מידי. הבת הגדולה, ובעלה כבר היגרו לאנגלייה, והאחיין דוידי, נשלח אליהם בטרנספורט הילדים ההוא. נעמי, אמה של הלנה, מנסה להימלט אבל נאלצת לבלות את המלחמה בזהות בדוייה באזורים הכפריים, שם נולדה גם הלנה, ויחד הן שורדות את המלחמה. בסוף המלחמה מאתרת אותם רות, אחותה של נעמי ודואגת לחבר בין חלקי המשפחה. אחרי זמן הם עולים למדינת ישראל שזה עתה הוקמה.

סיפורה של הלנה דומה לסיפורים רבים של אנשים ששרדו את התופת ועלו למדינת ישראל בראשית דרכה. סיפורם של מי ששרדו בגופם אבל נפשם נותרה מעונה ומצולקת. סיפורם של בני הדור השני שרק בבגרותם הבינו כי גם הם ניצולי הגהינום ההוא.

הסיפור הזה כתוב טוב. עלילתו רגישה ומתפתחת והדמויות בו מעניינות ולא שיגרתיות בבחירותיהן.

המשבר, שהוא הטריגר לכתיבת סיפורה האישי של הלנה, שהיא כבר סופרת מפורסמת, לא מפותח מספיק, לדעתי. אבל זה לא פוגם ברצף הסיפור וברגשות שהעלה בי.

התרגשתי עם הלנה הנערה, שמחתי איתה ודמעתי לפרקים. אהבתי את חכמת החיים ששזרה בפיו של דוידי שאמר שלא חייבים להיות מושלמים, וצריך שתשרור הרמוניה פנימית.

400 עמודים של סיפור טוב. שבת של הנאה.

ספר מרתק , מרגש ומעניין, כתוב בצורה יפה אך הסוף קצת מאכזב.
1. רות היתה דמות מאד מרכזית בסיפור, לא ניכתב כמעט כלום על פטירתה, מתי , איך ולמה, כמו כן איך קיבלו זאת הילדים.
2. פרשת וויל יותר מידי מפורטת וקצת מוגזם תיאור מערכת היחסים בין שלושתם (הלנה, וויל ואישתו)
3. חסר תיאור של הקשר עם מייק והקמת המשפחה.