• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
רומן רוסי

רומן רוסי

מאת מאיר שלו

הביקורת של אספנית כפייתית

תמונה של אספנית כפייתית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
רומן רוסי

רומן רוסי

מאת מאיר שלו

הביקורת של אספנית כפייתית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אספנית כפייתית
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2002
סדרה:ספריה לעם #342
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
מר שועל המהולל
לפני 10 שנים

“רומן רוסי הוא ספר שצרך לגשת אליו בזהירות ובצורה שונה מרוב הספרים. הספר מכיל המון דמויות ודמויות משנ”

36/62
ביקורות על רומן רוסי
הבאה
סיון ויעקב

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

מה יש לכתוב על רומן רוסי שעוד לא נכתב? כנראה שלא הרבה.
קראתי את הספר מתוך כורח, אך מצאתי את עצמי נהנית ממנו מאוד. חמישים העמודים הראשונים קצת קשים לצליחה - לא בדיוק קבלת הפנים האופטימלית בספר חדש - אך ברגע שצולחים אותם ומתחילים להיכנס לעניינים, קשה מאוד לצאת מהם.
הסיפור כתוב בצורה נפלאה (כרגיל) ובעברית יפהפיה.

ספוילר
קיוויתי מאוד שבסוף הסיפור נגלה מה עלה בגורלו של אפרים, ומעט התאכזבתי כאשר זה לא קרה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של פני
פני
תמונה של Schuster
Schuster
2קוראים|גיל ממוצע53|50%נשים

על המבקרת

תמונה של אספנית כפייתית

אספנית כפייתית

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
90 ביקורות•383 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של אספנית כפייתית
אספנית כפייתית
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות90
לייקים שקיבלה383
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת49מתח ריגול והרפתקאות19ספרות מקורית10

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אספנית כפייתית

קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

לרוב, אני לא מתחברת לפנטזיה. לעיתים רחוקות בלבד זה באמת מצליח לתפוס אותי ולגרום לי להתעניין. וקפקא על החוף הוא קצת ספר פנטסטי.
הוא מספר על קפקא, ילד בן 15 שבורח מהבית ומגיע לספריה פרטית בקצה השני של יפן ומשתקע שם. הוא מנסה להפוך לבן ה-15 הכי חזק בעולם, וגם לברוח מהנבואה/קללה שהטיל עליו אביו: קפקא יהרוג את אביו וישכב עם אמו ואחותו. הבעיה היא שאמו של קפקא עזבה את הבית כשקפקא היה בן 4, ולקחה את אחותו איתה, כך שלקפקא אין מושג איך הן נראות וכל אישה יכולה להיות אמו או אחותו.
הספר מספר גם על נאקאטה, זקן פגוע ראש שיכול לדבר עם חתולים אבל לא יודע לקרוא ולכתוב ולרוב לא ממש מבין את העולם סביבו. נאקאטה בורח מטוקיו גם הוא, מסיבותיו שלו, ויוצא לחפש אחר משהו שהוא לא יודע מהו. כשהוא יגיע לשם, הוא ידע שזה המקום.
הסיפורים משתלבים יחדיו אבל גם לא ממש משתלבים. אין איזושהי נקודת השתלבות ברורה, אלא הם די מקבילים אחד לשני, עד שבשלב מסוים הם מתקרבים.
בסוף הספר אתה בעיקר נשאר עם שאלות - האם התאוריה שקפקא העלה בספר נכונה? האם קפקא ונאקאטה הם אותו בן אדם? ובכלל, מה קורה פה?
למרות שרוב הספר מתבסס על דברים מיסטיים, ואפילו בלי איזשהו ביסוס מד"בי אמיתי, אלא מתייחס אליהם כאל פשוט קיימים ואל כחלק מהעולם הרגיל (וזה הכי שנוא עליי), עדיין לא הצלחתי להניח את הספר מהידיים. זה הספר הראשון של מורקמי שאני קוראת ונהניתי. רציתי לדעת מה עולה בגורלו של נאקאטה - מה הוא מחפש, האם הוא ימצא את זה, ואיך הסיפור שלו ישתלב עם של קפקא. רציתי לדעת אם קפקא צדק.
לא קיבלתי את כל (אפילו לא את רוב) התשובות לשאלות שהיו לי במהלך הספר, אבל אולי לפעמים לא צריך לדעת הכל.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הוא חזר

הוא חזר

טימור ורמש

אוף. כשהספר יצא רציתי ישר לקרוא אותו. קניתי והוא ישב לי על המדף תקופה די ארוכה (שנה אם להיות מדויקת, ואם לדייק עוד יותר - זו לא תקופה כל כך ארוכה אצלי). וכל כך התאכזבתי. באמת, איזה שעמום.
כן, הרעיון נחמד ומעניין - היטלר חוזר לחיים? איך? למה? מה עושים איתו? אבל הביצוע הרבה פחות.
היטלר חוזר לשנת 2011. בהתחלה הוא לא מבין מה קרה לברלין שהוא מכיר ולמה הכל נראה כל כך טוב. עד פה הסיפור אמין (עד כמה שחזרה לחיים יכולה להיות אמינה). אבל רבאק, באיזשהו שלב, כשהוא מתוודע לאינטרנט ולטלפון הנייד ולגוגל - הוא לא חושב לעשות על עצמו חיפוש ולראות מה עלה בגורלו?
וכשהוא מתעקש לא להבין שכולם סביבו בטוחים שהוא קומיקאי מסור במיוחד - הוא לא תוהה למה?
ולמה הוא לא מנסה לדבר עם אף אחד ולנסות להבין מה קרה לו?

ריבוי החורים בעלילה מנע ממני לצחוק בצחוק כל כך גדול כמו שהכריכה הבטיחה. נכון נכון, סיפור לא אמין מראש, אבל לא צריך לזלזל כל כך בקוראים ולצפות שהכתיבה לבדה על טאבו תעשה את העבודה.
תחסכו מעצמכם

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

אני נמצאת כרגע בתקופה קצת מבלבלת. תוהה מה יהיה איתי בהמשך חיי. אמנם רק בת 23, אבל זה כבר הזמן להחליט החלטות חשובות. ולכן הספר הזה היה בשבילי כמו מכה בבטן.
סטונר, אתם כבר בטח יודעים, מספר על וויליאם סטונר, נער חווה שהולך ללמוד חקלאות באוניברסיטה, אבל במסגרת קורס חובה בספרות אנגלית, מתאהב דווקא במקצוע הזה. הוא מחליף חוג, מסיים את לימודיו והופך למרצה. מלבד זה, הוא מתחתן עם אדית', אישה משוגעת לכל הפחות, או למחמירים מבינינו - פשוט רעה. באוניברסיטה, הוא מנסה לעמוד על שלו ולא לתת לדוקטורנט עצלן ושקרן להמשיך בעבודתו, אבל נכנס למלחמת אגו עם ראש המחלקה, שמתעמר בו במשך יותר מ20 שנה על כך. יש לו גם בת, גרייס, שהוא היחיד שמטפל בה בשנות חייה הראשונות, אבל בשנות ההתגברות שלה אדית' מרחיקה אותה ממנו ומכולם.
הבעיה עם סטונר היא שהוא פסיבי. הוא לא לוקח יותר מדי אחריות על החיים שלו ולא עומד על שלו מול הסובבים אותו. הוא לא עוזב את אדית' (או אפילו לא מנסה לנער אותה), אלא פשוט משלים עם הנישואים חסרי האהבה ביניהם. הוא לא מתעמת עם לומקס, ראש המחלקה, על כך שהוא מתנקם בו בעזרת מערכת השעות שלו במשך שנים. הוא אפילו לא מתעמת עם עצמו, אלא מקבל את החיים כמו שהם.
אולי בגלל זה סטונר שואל את עצמו בסוף הספר כמה וכמה פעמים "למה ציפית?"
אולי הוא לא ציפה לדבר. אולי הוא לא ציפה מלכתחילה לאיזשהו יחס. אולי הוא מלכתחילה לא ראה את עצמו כשווה מספיק.
--
לאורך כל הספר ליוותה אותי תחושה רעה. כמו כשיודעים שמשהו רע עומד לקרות. היא לא הרפתה, ואתמול, כשסיימתי את הספר, בכיתי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ממש בזמן קריאת ספר, אבל אתמול לא יכולתי לעצור את הדמעות. בסופו של דבר, סטונר הוא אדם טוב, שפשוט אף אחד לא עומד לצידו ואף אחד לא נלחם למענו, וסיפור חייו הוא לא פחות מטראגי בעיניי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו.
בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי.
ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי.
התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת.

מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
המלכה היחפה

המלכה היחפה

אילדפונסו פלקונס

אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים, רצוי כאלה שמתרחשים באירופה באלף השני. מאוד אהבתי גם את "הקתדרלה ליד הים" של פלקונס, לכן לקחתי גם את הספר הזה, על אף שהעלילה בכריכה האחורית לא נשמעה לי מי יודע מה מפתה - הקשר בין משפחת צוענים לבין שפחה לשעבר במאה ה-18.
אני מודה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה. לקח לי זמן להיכנס לעלילה (אבל גם לקח לי זמן להתחיל לאהוב את "הקתדרלה", לכן לא נבהלתי) ובסופו של דבר היא לא הייתה מרגשת במיוחד.
זה ספר שבסה"כ עושה את העבודה - נחמד לקרוא אותו, הוא מעביר את הזמן, הדמויות מעניינות, אבל הוא לא יישאר איתך אחרי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
פלאפל אוסלו

פלאפל אוסלו

אמיר בן-דוד

בסך הכל אני מחבבת פלאפל. זו לא תהיה הבחירה הראשונה שלי כשאני רעבה, ככל הנראה אעדיף אוכל איטלקי או אסייאתי, אבל מדי פעם, גם פלאפל זו אופציה ממש נחמדה.
גם "פלאפל אוסלו" לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. למעשה, הספר שכב למעלה משנתיים על המדף עד שהואלתי בטובי להגיע אליו. אבל כמו שהמאכל יכול להיות מרענן, כך היה גם הספר.
"פלאפל אוסלו" מספר על פרוספר לנון לומברוזו. פרוספר על שם סבו מצד אמו, ולנון על שם ה-לנון, כי הוא נולד ב9 בדצמבר 1980 - היום שבו נרצחה החיפושית האהובה, לפי שעון ישראל. אביו של לנון מאמין שנשמתו של ה-לנון התגלגלגלה אל גופו של בנו, ולכן קורא לו כך.
הפלאפל הוא בדם של משפחת לומברוזו. לאביו, אלבר, יש דוכן פלאפל פופולרי מאוד בטבריה והוא כבר דור רביעי בתחום. לכן, אך טבעי שגם לנון יתגלגל לעסק, אבל להפתעת כולם הוא מגיע לשם רק בנורווגיה, אליה עבר עם אהובתו הנורווגית. באוסלו הוא פותח דוכן פלאפל, עליו הוא מציב שלט שמכריז: "המאכל הלאומי המופלא של ישראל", אבל כמו כל דבר שקשור בישראל, יש מי שלא אוהב את התיאור הזה ועולה השאלה - האם ניתן לקרוא לפלאפל המאכל הלאומי של ישראל? האם זה עוד משהו שנכבש מהערבים (כדבריהם בספר)? כמובן שהפרשה מקבלת תשומת לב בינלאומית, ובארץ מתחילה גם "אינתיפאדת הפלאפל", במסגרתה מיידים פלסטינים כדורי פלאפל על שוטרים.
למעשה, הספר מתחיל בסוף - על העמוד הראשון אנחנו כבר יודעים איך הכל נגמר, ורוב ה"עניין" עליו מסופר בכריכה האחורית מגיע ממש בעמודים האחרונים, אבל בעיניי ידיעת הסוף לא פוגמת בחווית הקריאה כלל, אלא רק מגבירה את העניין, את הרצון לדעת איך דברים התגלגלו כך. "פלאפל אוסלו" הוא ספר מעולה, מעניין, שנון וזורם.
אולי אלך לקנות פלאפל, פתאום בא לי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
מדונה על הירח

מדונה על הירח

רולף באוארדיק

״אפקט הפרפר״ הוא מונח שמתאר מצב בו שינוי קטן וזניח למראה בתנאים ההתחלתיים מביא לשינויים גדולים לאורך זמן.
ב״מדונה על הירח״ אפקט הפרפר הוא כיבוי נר התמיד בכנסייה של באיה-לונה: ׳״בכפר הזה כולם משוגעים, וגם אתה כמוהם,״ ככה אמר לי פריץ הופמן רגע לפני שכיבה את נר התמיד בכנסייה. ״מה זה כבר משנה אם בכפר המת הזה דולק או לא דולק נר קטן?״ בשביל פריץ זה לא שינה דבר, אבל את חיי חילק אותו נר לתקופה שלפני כיבויו ולזו שאחריו.׳ (עמ׳ 255)
--
באיה-לונה הוא כפר קטן בטרנסמונטניה, מדינה קטנה ודמיונית שמזכירה למדי את רומניה. המספר הוא פאבל בוטב, נער צעיר, שלומד בבית הספר עם כל ילדי הכפר באותה כיתה, אצל המורה ברבולסקו, אלכוהוליסטית, שלאחר שהיא מבקשת מפאבל לתלות את תמונותו של מזכיר המפלגה החדש על הקיר, היא מצווה עליו גם להרוג אותו ולשלוח אותו לגיהנום. זמן קצר לאחר מכן, היא נעלמת.
פאבל הוא גם נכדו של איליה, שיחד עם חברו דימיטרו הצועני, מחפש את מריה הקדושה על הירח ומנסה לעצור את תוכנית החלל הסובייטית.
בנוסף לכל אלה, יש גם כומר שנרצח, שחיתות שלטונית, אהבה לא אפשרית ומצפון שלא מניח.
--
הספר הזה נהדר. באמת. אני לא יודעת איך כל כך מעט אנשים קראו אותו. הכתיבה נפלאה, מצחיקה ומעציבה בו זמנית, ובעיקר לא מרפה.
הספר מראה שלא פעם הדברים הם אינם כפי שהם נראים, שאי אפשר לדעת מה עומד מאחורי החזות של האדם ושכשמיהו שרוצה להאמין במשהו, הוא ימצא את כל הראיות להוכחת צדקתו. גם אם זה אומר להאמין שמרילין מונרו היא מריה הבתולה.
לכו, דלגו, קפצו ורוצו לקרוא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הרוצח שחלם על מקום בגן עדן

הרוצח שחלם על מקום בגן עדן

יונס יונסון

לפני כחצי שנה הייתי בחו"ל כלשהו. לקחתי איתי ספר של הנס פאלאדה וסיימתי לקרוא אותו כבר בטיסה הלוך. לכן לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לחנות ספרים ולקנות ספר חדש. האמת, שעם המחירים שהיו שם לספרים, הרגשתי שזה פשע לקנות פחות מארבעה.
וכך יצא מצב שגיליתי שליונס יונסון יש ספר חדש, שעוד לא תורגם לעברית. אני יודעת שרבים פה לא אוהבים את ספריו של יונסון, אך מכיוון שאני כן אהבתי מאוד את ספריו הקודמים לא היססתי וישר קניתי גם את הספר החדש, אבל לצערי התאכזבתי.
לפעמים כן צריך להחליף סוס מנצח, כי גם הוא מתעייף. מה שעבד בשני הספרים הקודמים לא עבד כאן הפעם. כבר קשה לי לשים על זה את האצבע, כי זה היה יחסית מזמן, אבל אני זוכרת שדי השתעממתי מהעלילה והכתיבה לא כל כך הצחיקה וריגשה אותי, וזה חבל.
יכול להיות שמישהו שלא קרא את הזקן ואת האנלאפביתית (או קרא רק אחד מהם) כן יהנה מ"הרוצח", אבל אני אישית התאכזבתי.
אחכה לספר הבא ואקווה שיהיה טוב יותר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הצופן האלכסנדרוני

הצופן האלכסנדרוני

ויל אדמס

אני אוהבת ספרי מתח ואני אוהבת היסטוריה. אלה שני דברים שאך טבעי שיתחברו יחד.
אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להיות "צופן דה וינצ'י". זה משעמם, זה מיותר ואף אחד לא נופל בזה.
"הצופן האלכסנדרוני" מספר על ארכיאולוג שבורח מכולם תוך כדי שארכיאולוגים עמיתים מגלים תגלית גדולה על אלכסנדר מוקדון. כמובן שעד הסוף אנחנו לא יודעים ממה הוא ברח, כמובן שיש ארכיאולוגית בסיפור, שלא יודעת את כל האמת וכמובן שיש את הbad guys. אבל שום דבר מזה לא עובד.
הכתיבה לא מעניינת ומשאירה אותך במתח והכל קורה בצורה פשוטה מדי.
אני חושבת שלכתוב ספר ולהכניס לתוכו המון מידע במעט מאוד מילים זה ככל הנראה כישרון, אבל כאמור, לדן בראון יש אותו ולרבים אחרים אין.
זה כבר קרה לי בעבר, עם "אחוות התכריך הקדוש", ספר נוסף שמנסה להיות צופן דה וינצ'י אבל נכשל חרוצות. שנאתי כל שנייה ממנו אז, ולכן נטשתי את הספר הזה בעמוד 170. אני עובדת על העניין הזה של לא לבזבז את הזמן שלי על ספרים שלא שווים אותו.
המחשבה שהייתה לי כשהגעתי לעמוד 169 הייתה: "האם כשאסיים את הספר, אזכור בעוד שנה על מה הוא היה?"
התשובה הייתה לא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית

ביקורות נוספות על "רומן רוסי"

רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

#
קראתי את הספר ממש מזמן. ולא אהבתי. למה לא אהבתי? יכול להיות שלא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר. אולי סגנונו המפותל של שָלֵו לא התאים לי. אולי הייתי במצב רוח אחר והתקשיתי לקרוא ספר שתבע ממני ריכוז? לא יודעת. לא אהבתי. בערך באותו זמן נסיתי את עֵשָו . אולי קראתי, אולי זנחתי אותו. לא זוכרת. ומאז נמנעתי מספריו של שָלֵו, עד שנתקלתי ב"תנ"ך עכשיו" ו"בעיקר על אהבה". נהניתי, התעניינתי ולאט לאט התחלתי לקרוא את הפרוזה שלו ונשביתי. כאשר פגשתי את הספר שנית על הספסל, החלטתי שאולי הגיע הזמן לקרוא שוב ואולי לשנות את דעתי עליו.

הסיפור דומה מאד לסיפוריו האחרים של שָלֵו, והיותו הראשון אינו ניכר ואינו מבדיל אותו מהבאים אחריו. הוא דומה בתכנים, בדרך סיפור הסיפור, בדמויות, במסקנות. ברוך הוא גבר גדול ומגושם, שגודל על ידי סבו, בכפר בעמק. אצל שָלֵו כמו אצל שָלֵו: לא חשוב שם הכפר והעמק הוא תמיד אותו עמק. הוא מספר על האיכרים שהגיעו ארצה צעירים מאד, והאריכו את גיל ההתבגרות שלהם עד זיקנה ושיבה. כמו מתבגרים הם התלהבו מרעיונות שנשמעים נכונים כשכותבים אותם, וכמו מתבגרים הם סירבו לאפשר לחיים ולניסיון לשנות את האידיאולוגיה. "יקוב הדין את ההר"? "ייקוב החלום את החיים"!. מתבגרים כמו מתבגרים –חיים עם התלהבויות, צחוקים, מעשי קונדס, וגם עלבונות אמיתיים או מדומים. הם מתפעלים התפעלות גדולה מילדיהם, שנולדו בכפר ואין עליהם עול המסורת שהוריהם מרדו ונטשו. מתפעלים מהנס שהולידו אבל מאפשרים לילדים להסתכן והיום היו מזמינים להם משטרה (לא המשטרה של היום, מן הסתם) בתור הורים מזניחים.

הסיפורים של שָלֵו כוללים נושאים קבועים, שחוזרים שוב ושוב. העיקרי שבהם הוא חברת האיכרים ההומוגנית. כולם הגיעו פחות או יותר באותו גיל, האמינו פחות או יותר באותם דברים, הולידו פחות או יותר אותו מספר ילדים וציפו מהם פחות או יותר אותן ציפיות. חברה הומוגנית זקוקה לאיזה זָרָז כמו שינאה, חולי, כאב, שלא תתנוון. להפריח שממות, לייבש ביצות, לעבוד את אלוהי העבודה זה לא מספיק. קורט מהסיפורים שהוא מספר, בלולים היטב בכל השאר, הם אגדה. מתקיימים במחוז ה"לא יכול להיות". ועוד משהו שעמדתי עליו בקריאה הנוכחית: יש מידה לא מבוטלת של אכזריות בכתיבה של שָלֵו. זה בולט בהתייחסות לבעלי החיים, אבל לא נחסך גם מבני האדם בסיפור.

כל השנים חשבתי ששכחתי לגמרי את הספר. בקריאה עכשיו הבנתי שזכרתי בבהירות את עיקר הסיפורים והאווירה. לרוב הוא מספר את אותו סיפור בסיסי, מתאר את אותן דמויות בסיסיות, כאשר תכני הספורים משתנים אבל לא מהותם. הוא מזכיר לי את פוקנר, שגם הוא עושה דבר דומה במחוז שהמציא עם דמויות וסיפורים שלא נגמרים. ואני – מכורה לסיפורים שכמוני – קוראת בשמחה את מה שכתב סופר שיודע לספר לי סיפור.

לפני שנה•
★★★★★
•yaelhar
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

טוב אז כן. כלומר לא. לא קראתי את "רומן רוסי" עד עכשיו, זאת למרות שהוא הספר הראשון של מאיר שלו שיצא לאור, שזה היה בשנת 1988, קרי לפני שלושים וחמש שנים ועשה רעש כבר בזמן צאתו לאור. שלא לומר מכר מאה אלף עותקים במכה. וזאת למרות שכן קראתי ספרים אחרים של מאיר שלו ואף נהניתי מהם. וכל כך למה? נמנעתי מהספר הזה, הראשון, במיוחד, בשל הפיסקה הפותחת שלו. לא היה צריך לפתוח את הספר בשביל לדעת מהי הפיסקה הפותחת. בסוף שנות השמונים זו היתה שפה חריגה בדפוס, והעיתונים הכותבים על הספר שמחו לצטט אותה.

אז נמנעתי, גם כי אני מנסה להימנע משימוש בשפה גסה, וגם כי אם ספר מתחיל ככה אין סיבה שהוא יפסיק, ויש לי העדפה שמרנית שכזאת, לצרוך את הספרות שלי נקייה. עם זאת עכשיו לצורך השלמת הקורפוס המלא, אני חוזרת לבסיס וקוראת את המאיר שלו הראשון ראשון. בגדול הדברים ידועים, ברוב הספרים שלו מאיר שלו מספר את אותו סיפור עצמו ואלה רק המעטפות והכיסויים שמשתנים.

ברוך שנהר, גבר רווק גדול ומוצק בשנות השלושים לחייו, בן כפר בעמק יזרעאל, יתום משני הוריו שגדל אצל סבו יעקב מירקין בן העליה השנייה, ובתמיכת המורה המיתולוגי של הכפר. במהלך השנים מאז פטירת סבו, ועל אפם וחמתם של ותיקי הכפר, ברוך מנהל את הענף המצליח ביותר של הכפר, והוא מיזם קבורת בני העלייה השניה שנפטרו, לא בבית העלמין הרשמי של הכפר אלא בשטח החקלאי של סבא שלו שזועם ונוטר לבני הכפר מסיבות שמפורטות בספר. הענף מכניס כספים כי ישנם בני עלייה שניה שגם עברו הלאה והיגרו לארצות הברית ובכל זאת מעוניינים להיקבר באדמת ארץ הקודש גם אם הדבר מגלח חלק נכבד מהירושה. העלילה אינה ממש עלילה אלא יותר סיפורים שמגיעים בצורה עקלתונית, הלוך וחזור במהלך השנים, ועוסקות בבני משפחת שנהר/מירקין לדורותיהם ובדמויות אחרות של מייסדי הכפר העמק-יזרעאלי, בנות העליה השניה.

זה מצחיק להגיד "כצפוי", כי זה הספר הראשון ובעת שהוא נכתב ופורסם איש לא ידע למה לצפות, אבל אני קוראת באיחור ואחרי שכנראה כבר לא ייצאו ספרים מתחת ידו של שלו המנוח, ולכן אכתוב כצפוי. כצפוי הספר מסופר בגוף ראשון מפי מישהו אדם שגדל שלא אצל הוריו הבילוגיים ושאין ולא יהיו לו צאצאים משלו, כצפוי יש הרבה מאוד תיאורי טבע ארץ-ישראליים והם גודשים את הספר עד להתפקע, לדעתי בכמות גדושה יותר מהספרים הבאים. כצפוי יש כאן גזע ישראלים-רוסים דמוי קוזאקים, גדולים ורעשניים, מה שמאוד מאוד לא דומה בעיני לדמות של הסבא הרוסי הפרטי שלי שהיה משורר צנום מיוסר ועדין נפש.

כמו כן היה לי מוזר לגלות במהלך הספר את הנבטים והזרעים לספרים הבאים כדוגמת שואב האבק של של "הדבר היה ככה". שלא כמו הספרים הבאים שלו, כאן העלילה מתמשכת כמותשהיא ולא חותרת לאיזה קליימקס מהפך קרביים ונפש ששולח את הקורא לקרוא את הכל שוב מהתחלה. באמת יכול להיות שלו הייתי קוראת את הספר הזה ראשון הייתי נהנית ממנו יותר, כי היו הבטחות שפוזרו ולא קוימו אלא בספרים הבאים.

לפני שנה•נצחיה
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

זהו הראשון ברומנים של מאיר שלו, שיצא ב-1988 ונדמה שהיה כאן מאז ומתמיד. מאז יצא, נוכחותו חזקה ומאז ועד עתה (שלהי 2020) נספרים 7 רומנים. אני מחכה לעוד וההמתנה מורטת עצבים.
מאז יצא רומן רוסי, יצאו השאר אחריו בקצב של אחד בהפרש של 3-5 שנים. כן ירבו.
רומן רוסי עוסק כמובן ב"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, שהחלוצים באו להפריח ולייבש, להפריח את השממה ולייבש את הביצה. החלוצים היו בני העליה השניה מרוסיה, כאלה שהשמש המלובנת בקיץ הניסה את רובם מהארץ והקומץ האידיאולוגי שנותר בא לסלק את המים, שהפכו את השהות במקום לאתגר לבני אדם אל מול יתושי האנופלס והמלריה שלהם, והבוץ הנוראי בו שקע הכל בחורף. משירדו פני המים, פנו החלוצים להפריח את השממה והאתגרים רבים. כשיש אתגרים, השכל הישר מצריך התאגדות לקבוצת עבודה וזו צריכה שם: חבורת העבודה על שם פייגה. ואלה חבריה, פרט לפייגה, שכולם כמובן אהבו אותה – מירקין, צירקין מנדולינה וליברסון. בכנרת הם נהגו להתרחץ בעירום, כי לא מתרחצים בלבוש. בעבודה מתלבשים כי צריך להגן על הגוף מהשמש, מהחרקים ומהלכלוך, וכמובן ממה יאמרו. ותמיד אמרו.
רומן רוסי אינו רומן ליניארי. אין הוא עוסק בהתחלה, באמצע ובסוף, אבל מספר על כולם בעין בוחנת, מבקרת, אוהבת. בעיקר אוהבת. העין הזו היא עינו של ברוך, הנכד של מירקין, הבן של אסתר ובנימין, שיוצאים מהתמונה משנכנסת הפצצה. ברוך גדל תחת מעטה האהבה הלא נגמרת של סבו יעקב מירקין ובסיוע המחנך פינס, ובגיל 12 הוא גדול כמותו, שוקל 110 קילוגרם ואחד הנערים החזקים בכפר. זה לא מונע מסבו לכסותו כל לילה ומצדו לא נמנע מלבצע את צוואת הסב, שהיא הנקמה שלו בכפר, שהפנה עורף לבנו אפרים, דודו האהוב של ברוך: על ברוך לקבור את הסב בחלקת האדמה שלו ולא בבית הקברות הכללי מחוץ לכפר. הכפר אמנם קם מחבורת העבודה של מירקין, צירקין וליברסון, אבל קיבל מכוח האינרציה והמציאות ועד והוועד מחליט ומתנגד. הוועד כמובן התנגד לקבורת מירקין בחלקת אדמתו, אבל לכו תתנגדו לנכד החזק בכפר. כעבור שנים מקום הקבורה הפך ל"בית עולם לחלוצים", בתנאי שהם מהעליה השניה ומקיימים את תנאי החברות עם מירקין או הם עשירים יחסית. העושר של שאר הנקברים הפך את ברוך עצמו לעשיר ואת בוסקילה, הדוור לשעבר של הכפר, למנהל עסקיו ומנהל בית הקברות.
אבל עד למוות והנקמה אנו מתענגים על סיפוריהם של פינס המחנך האגדי, משולם הנודניק הנצחי, המנציח הרשמי של חיי הכפר, של אורי המסולק מהכפר ואפרים, שהתנדב לצבא הבריטי וחזר חצי בן אדם, בחור יפה תואר ומוצלח, שהכפר כבר לא יכול היה כבר להסתכל לו בפניו הפצועות, גרם לו מה שגרם והצית את הנוראה שבנקמות.
וכך, סיפור בא וסיפור יוצא, החיוך לא סר מהפרצוף רוב הזמן. לא שמדובר בסיפור שבא רק להנעים לקורא את זמנו. פה ושם בהחלט גודשות הדמעות את העיניים וצריך רגע הפסקה. השחוק והדמע הולכים יד ביד כי אלה החיים ובכפר אלה גם ריחות התבלינים, העצים, הפרחים, זבל הפרות, הסוסים, החלב שנחלב בידיים אוהבות ובמכונות משוכללות, ריח האדמה, ריח הדיזל של הטרקטורים החדשים, ריח עצי הפרי ובסוף בסוף, גם ריח הנקמה המתוק.
ורק פינס המחנך האגדי ממשיך להיות הזקן החי, זה ששבץ מוחי סילק את עברו והותירו עם ההווה בלבד. שוב ושוב הוא מבהיר שגם בחינם לא יסכים להיקבר ב"בית עולם לחלוצים", אבל ברוך לא מוותר ומפסיד. כך נסגר מעגל זה, כמו גם המעגל עם אורי ומעלליו על מגדל המים. לכנות את סיפורו זה של שלו ספר מופת זה קל, קל מדי. זה ספר מופת.
זה גם הספר היפה ביותר שנכתב בשפה העברית

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

מיקרו-היסטוריה של הישוב היהודי בגליל החל מתחילת המאה ה-20 ועד שנות החמישים-שישים שלה מסופרת כאן ע"י מאיר שלו. הוא בוחר להתמקד בישוב אחד קטן ולספר על כל התקופה דרך התמקדות במספר רב של דמויות ולאורך שלוש דורות.

זהו רומן הביכורים של מאיר שלו שיצא לאור ב-1988. הספר נבחר לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר בהוצאת עם עובד.

הסיפור מסופר מפי אחד מאנשי הדור השלישי, ברוך שנהר נכד שהתייתם מהוריו וגדל אצל סבו יעקב מירקין בן העלייה השנייה. זהו רומן מורכב ורב רבדים הבוחן את מארג היחסים האנושיים שבין אנשי הישוב ואת היחס שבין האדם לסביבתו.

שלו מטפל במקביל במספר רב של דמויות, למעשה אין אף דמות שאפשר לומר שהיא הדמות המרכזית, המספר שהוא מהדור השלישי בישוב מציג מספר רב של דמויות לאורך שלוש דורות, על פרקי זמן שונים ובנוסף הסיפור הולך וחוזר בזמן ללא הרף תוך כדי שהדמויות מתחלפות. תחילה די קשה לעקוב אחר המתרחש, אך לאחר קרוב ל-400ע"מ כבר מצליחים לעשות סדר בכרונולוגיה של הסיפור ולהכיר את הדמויות.

הכתיבה מצויינת וזורמת, חוש ההומור הדק של שלו שזור לאורך כל הסיפור בכל הדמויות ובמעשיהן. יש בסיפור הכל, היסטוריה, דרמה, טרגדיה, הומור, אהבה, בגידה, צער, יגון, פסיכולוגיה ועוד- מתכון מנצח.
שלו יוצר הרבה דרמות וטרגדיות בין דמויותיו כדי ליצור עניין בסיפור, לעיתים זה ממש מוגזם ולא מציאותי ונותן הרגשת כבדות לסיפור, אך מה לא עושים כדי לשמור על הסיפור מרתק,מטלטל וסוחף את הקורא.
יש מידי פעם הרגשה שאנחנו מקבלים עוד ועוד מאותו הדבר והסיפור של חלק מהדמויות חוזר על עצמו בצורה זו או אחרת עד סופן הבדרך כלל טרגי מאוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•משה
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

מותר להגיד שלא אהבתי?
שמרוב עצים לא רואים את היער?
שעדיף היה להתמקד בדבר אחד?
שקראתי כבר לא מעט ספרים טובים בהרבה על העלייה השנייה ועל ההתיישבות בעמק?
שבעברית "המופתית" של שלו מצאתי לא מעט טעויות (ולא רק בדמויות שבכוונה מדברות בעברית דבורה)?

אומנם מראש ידעתי אני לא מתחבר למאיר שלו. את עשו קראתי לפני אולי עשרים שנה ולא אהבתי, אבל אמרתי לעצמי "לטס גיב איט אה טריי!"
גם לספרי הילדים של שלו אני לא ממש מתחבר (למרות שהילדים שלי משוגעים על קרמר), וגם את הספר של אביו "פרשת גבריאל תירוש" לא אהבתי – ואני גם מתקשה להבין מה יש לאהוב בו. לא יודע, אולי זה משהו בי.

לפני שנה•
★★★★★
•arnon
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

זמן רב לא כתבתי ביקורת. לימודים ואז מלחמה ואז משבר אישי, מנעו ממני לעשות זאת.
אך התגעגעתי לכתיבת ביקורות ועל כן החלטתי לשוב ואיך אפשר בלי ספר של מאיר שלו?

היו לי שבועות עמוסים. לימודים, מלחמה ועניינים אישיים הכללו הוצאתם של מספר אנשים רעילים מחיי.במיוחד אחדם מהם שגם היה אלים, נוסף לכל, ושתלטן, כפוי טובה וחסר אכפתיות. הגיעו מים עד נפש ולא יכולתי יותר. היו לי שבועות וימים של מחשבות, עד שהפור נפל. הבנתי דברים. נפקחו עיניי בדרך שלא רציתי, אבל התפכחתי.סוף סוף. עם כל הכאב, אני יוצאת מחוזקת. אני חזקה. שברו אותי בעבר ולא עוד.זה מה שאני מהדהדת לעצמי ואהדהד גם מליוני פעמים, עד שהדבר יהיה מובן מאליו.
כשאתה מוציא אדם רעיל מחייך, יש בך תחושה מעורבת: מצד אחד תחושת הקלה, מצד שני, אם הוא היה משמעותי מאוד בחייך, חבר נפש קרוב, יש גם תחושת כאב מסוימת ובעיקר עצב גדול, עצב על כל ההשקעה שהשקעתי, השקעה שבסופו של דבר התפוצצה לי בפרצוף בצורה הכואבת ביותר והותירה אותי חסרת אוויר כשאני מהרהרת בתוכי: כך הכבשה תפוך לאריה? איך זה ייתכן? אדם שדאגתי, אהבתי, כיבדתי, הייתי שם כאשר כאב וברגעי שמחה, כך לסיים? בצורה מכוערת כזאת? האם זה התגמול על כל החיבה, הזמן והדאגה? ההכרה? וההפנמה הדואבת שבניגוד אליך, האנשים הללו לא ראו את הקשר באותו הקו, מעולם לא היית חשוב להם ושהעולם מושטט על אינטרסים תועלתניים בלבד, הרבה התקרבנות, וחוצפה. עם זאת, אני יודעת גם שאצא מחוזקת מהתהליך, שאנשים רעילים לא שווים את הזמן שלך ושאת כל האנרגיה שאתה מנתב אליהם, אתה צריך לנתב אל מי שבאמת מגיע לו, מי שבאמת יעריך ויאהב אותך. כל כאב שאתה חווה, כל צלקת, מפתחת אותך ותורמת להבניית אישיותך בעתיד. הוצאתי אנשים רעילים מחיי, אני מוציאה ואמשיך. הם אינם שווים את היחס שלי. לצערי, הבנתי זאת בדרך הקשה, עד שהמצב היה בלתי נסבל, לא נפקחו העיניים, הפיכחון לא רטט בתוכי. אולם, מדרך קשה למדים ופעם הבאה אני אחתוך את הקשר מהר יותר ואברור את מכסת חבריי בקפידה רבה. מזלי הוא שיש לי משפחה תומכת ואוהבת, חברה קרובה שיודעת לתמוך בי כמו שאני תומכת בה ועוד מקבץ אנשים שעוזרים לי לאורך חיי ואיתי ברגעים הטובים והקשים כאחד וכמובן, יש לי את הכתיבה, הכתיבה שהיא עבורי תרפייה, וגם ברגעים אלה, במהלכה, עולות במוחי מסקנות שונות ומשונות. כל מי שחשב שאהיה שבורה, מהר מאוד תתגלה שגיאתם. נשברתי מספיק. לא עוד. זהו שיעור לחיים שממנו יש לצמוח, לא לסגת אחורנית. אדרבא ואדרבא! כל אלה שפגעו בי, שהם יפסיקו את חייהם! אני לא עשיתי רע לאף אדם. תמיד חינכו אותי לכבד כל אדם ולדאוג, וקיימתי זאת, קיימתי זאת יתר על המידה, דאגתי והענקתי אהבה, חיבה וזמן לאנשים שלא ידעו, לא יודעים ולא ידעו בעתיד להעריך. זה כואב, אבל זה חלק מהחיים ואני שמחה שזה מה שעשיתי. כל אדם מזיק יש לסלק מחייך ולצמיתות ללא המחשבה המעיקה: למה הדבר נעשה כך? איך הם יכלו לעשות לי זאת? מחשות כאלה הן רעילות בפני עצמן וכדי להשתקם, אני אומרת לעצמי, יש למחוק אותן.לתת לגורל לעשות את שלו ולמי שמאמין באל, כמוני, לתת לאלוהים להעניק לאנשים אלה כגמולם. אנשים רעילים הם מסוכנים. האנשים שנתקלתי בהם היו אנשים שטלתניים שלא באמת היה אכפת להם ממני. זה עצוב שממרום גילי, הנושק לשלושים, אני נתקלתי בכאלה, אבל איך נאמר לי? ראי בזה התמחות.משפט קצר, קולע, ונכון. לאותם אנשים אני לא אסלח בחיים, הם פגעו בי מאוד, אבל שידעו שעל ידי הפגיעה הזאת, הם פגעו בעצמם, הם הוכיחו כמה אנשים מסכנים וקטנים הם.

ספרו של מאיר שלו לא רחוק מנושא זה. הוא עוסק בכאבים ובתחושת הרצון לנקמה כלפי אלה שפגעו בך. דודו של המספר, אפרים, היה נער יפה תואר עד מאוד, אך פציעה קשה מהמלחמה, גרמה לכפר לנדות אותו. אותו כפר שסבו אהב, טיפח והעריך את אנשיו, מאותם הרגעים, מפעפעת בסב תחושת נקמה על הפקרת הנכד, עד כדי כך שאפרים ברח מן הכפר ולא ידוע לאן.
הסב ממשיך במשימתו עד שהוא נפטר וכאשר הוא נפטר, הוא משביע את נכדו השני, המספר, להמשיך את מורשת הנקמה, והנכד פועל על פי צאוות הסב, בשקט ובשקדנות, הוא קובר את הסב בחצר ביתו, ולאחר מכן עוד אדם שנפטר ועוד אחד, עד שהוא פותח בית קברות בניגוד לחוק ושום אדם לא מצליח להזיזו מהחלטתו. זהו בית קברות משגשג, למורת רוחם של תושבי היישוב.

זהו ספר טיפוסי של מאיר שליו, השפה היא שלוית במובהק, זרועת הומור אך בה בעת רווית כאב, כאב אמיתי על הנער היפה שהפך לכיעור מהלך, שנודה מכפרו, זה סיפורו של הסב ובנותיו, הבת שהתאהבה בפועל יהודי שהגיע מחוץ לארץ, ונולדו לה ממנו ילדים, הזוג אשר בהמשך נהרג ומותיר את בנם מיותם והסב לוקח על עצמו את גידולו. יש כאן אהבת בריות, אהבת המשפחה, נאמנות יוקדת בין סב לנכדו, בין אחיין לדודו ונקמה אחת.

הכיצד ניתן להבין שמדובר בספר טוב? כאשר לאחר סיום הקריאה, גם חודשים אחרי, הוא מתחבר אל אספקטים בחייך, התחושה של הכאב, שאנשים שאהבת, הפכו לשונאיך, ממש כמו בספרו של מאיר שליו. לכן, אתה ממשיך להרהר בספר, בדמויותיו, מצטט בראשך משפטים מתוכו וכמהה לקרוא בו מחדש. לשאוב ממנו נחמה, מרגוע ותובנות לחיים.
מאיר שליו אומנם מת אך מורשתו הספרותית עודנה חיה, בועטת ומפעמת.

מאחלת לכולנו להתמודד עם האסון הלאומי והאישי שפקד ופוקד אותנו יום יום, ולצאת מחושך אל אור.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סקאוט
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

אז איך תולעת ספרים בסדר גודל בינוני פלוס כמוני מגיע אל רב המכר ההיסטרי, הרומן הראשון שכתב מאיר שלו ונמכר ונקרא על ידי מאות אלפי קוראי עברית (מאה אלף עותקים נמכרו רק בשנה הראשונה) בגיל שאחרים קוראים אותו בפעם השניה או השלישית אתם שואלים? כן נשמות של ברבור טורקי, אני יודע שאף אחד מכם לא שאל, אבל זו הדרך שלי להחליק ברכות אל תוך הסקירה אז תזרמו איתי בבקשה.
לפעמים יצירת אמנות - ספר, סרט, הצגה - נקשרים בחוויה לא נעימה ויוצרים רתיעה מצריכת יצירות אחרות של אותו יוצר. בשפת הפסיכולוגיה ההתנהגותית זה נקרא "התניה", והדברים ידועים. בפעם הראשונה נתקלתי ברומן רוסי בתחילת השירות הצבאי, בתרגיל גדול בבסיס האימונים שבו שירתי. הושמתי בחמ"ל ענק מלא במכשירי קשר מצפצפים וממוזג יתר על המידה, הייתי צעיר וחדש ופעור ומסביבי הסתובבו הרבה קצינים ונגדים עסוקים ויודעי דבר, ואני הצטנפתי בצד, מול אחד המכשירים, מתפלל שאיש לא ייגש אליי וידרוש ממני לתפעל תקלה באיזה מכשיר שאיני מבין בו דבר. לא תנאים אידיאליים לקריאה רגועה. עם "כימים אחדים" לא הלך טוב יותר. עדיין בצבא, קצת פחות צעיר, אבל עדיין פעור, באיזה סיפוח לא ברור לפלוגה של ביינישים בפיז דה לוך בבנימין. שוב חמ"ל, שוב לבד, מ"פ דחוס, מוצק, נטול צוואר ועצבני צורח עליי ומאיים להכניס אותי לקלבוש בגלל איזו פשלה מקומית, כך שברור שדעתי לא הייתה פנויה להתפעל מתיאורי הנוף המרהיבים ומהעברית המלוטשת. זה לא אתה מאיר, זה הצבא, התניה שלילית אומרים לך. מאז אמנם לא הדרתי את עצמי לחלוטין מיצירתו של שלו, אבל תמיד בחרתי לקרוא ספרים שאינם שייכים לקורפוס העיקרי של יצירתו, זו של האפוסים הרב דוריים שמשתרעים על עשרות שנים ומאות עמודים. עשיתי לעצמי חיים קלים עם ספרים רזים יותר ואפוסיים פחות כמו "הדבר היה ככה" ו"אל תספר לאחיך", ורק אשתי נוות ביתי, שאותה כבר הזכרתי בסקירה אחרת, שמאיר שלו הוא מחמל נפשה מאז ומקדם, דירבנה אותי לקרוא גם את ספריו הכבדים יותר: עשו, פונטנלה, רומן רוסי.

אני ואני ואני... אכלת את הראש וחפרת בנשמה. מה עם הספר?

דוז פואה, חמישה כוכבים. בנוי לתלפיות, כתוב כהלכה. שלו, בסגנון שיאפיין גם את ספריו הבאים, לא בונה את העלילה באופן ליניארי, אלא משיט אותה אחורה וקדימה, כשלאט לאט נחשפים הסודות ששתל בתחילת הספר: מדוע גדל ברוך, המספר, אצל סבו? איך ומדוע הפך המטע הפורח של הסב לבית קברות לחלוצי העלייה השנייה? מיהו הדופק המסתורי שמכריז על כיבושיו המיניים מעל מגדל המים קבל כפר ועולם? האם אפרים יחזור? האם שיפריס יגיע סוף סוף אל הכפר? חלק מהשאלות נענות ואת חלקן יתרץ התשבי, אני לא רוצה לעשות ספוילרים למי שלא קרא.
שלו הוא ידען עצום במדעי הטבע - שמות של עצי נוי, גזעי פרים, ציפורי שיר, עופות, חרקים ומזיקים נשלפים לאורך הספר כלאחר יד, אך באופן שאינו מעיק ושאינו פוגם בהנאה מהקריאה.
שתי הערות קטנות לסיום: לאנגלית תורגם הספר בשם The blue mountain כשמו של ההר מעבר לעמק שבו שוכן הכפר (הכרמל, אני משער) משונה בעיני שעלילת הספר כולה מתרחשת בעמק אך הוא עצמו נקרא על שם הר.
בעמודים האחרונים של הרומן מופיע ישיש מופלג ממוצא בולגרי בשם אלברט. אותו זקן בא בימים שוכב כל היום במיטתו בבית האבות כשפלג גופו העליון מכוסה בחלוק לבן ולמטה ממותניו הוא עירום לחלוטין, ונזכרתי שברומן עב הכרס "התגנבות יחידים" של יהושע קנז אהובי מופיעה דמות של חייל ממוצא בולגרי שאף הוא נוהג לישון ללא בגדים במגורי הטירונים, ותהיתי האם מדובר במנהג רווח בקהילה. יש בולגרים בקהל? מוני? חריסטו? תודה, אתם יכולים לשבת.
אם אתם לא תקועים בחמ"ל, קראו את רומן רוסי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•בועז
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר? אפשר בחינם, לשבוע-שבועיים, בספרייה הקרובה לביתכם.
(וסליחה על מדרש השמות הבא:) מאיר שלו, מאיר לנו את שלוות המושב החקלאי, ביד אמן אוהבת. הוא לא מותיר אבן בכפר שהוא אינו מלטף ומגיש לנו על מצע של ידע שאין לו סוף. המידע - הטכני לפרקים - מוגש בחכמה ובטוב דעת (טום קלנסי של הקיבוץ, עלה בדעתי בשעת הקריאה), מה שהופך את העלילה לאמינה וסוחפת, ומבריחת קלישאות.
את הספר אני משייך לסוגת האוצרות הבלומים. אלו ספרים מרובי פרטים, מטופחים מיקרוסקופית, ורק בקריאה שנייה ושלישית ניתן לגלות את הeaster eggs הטמונים בו. רק לדגדג מעט: האם דאג המחבר לכך שכל שבעת המינים יופיעו בספר? כמה מיני חרקים וציפורים, חיות בר וחיות משק, מופיעים בו? וכמה מיני פרחים ועצים? 'רומן רוסי' ראוי למחקרים ברמות כאלה, לכל הפחות (ולפי מה שראיתי, נכתבו עליו ספרי עיון רבים, ובצדק).
וכל הספר הזה, שסובב סביב חרישה וזריעה, הוא עצמו מדגים את החריש, הזריעה, והקציר. בתבונה מפליאה זורע שליו (לעתים במשפט אחד!) רמזים מטרימים, כותרות ושמות, ואלה נרקבים מתחת לאדמת התודעה של הקורא, ופורצים החוצה באילן יפהפה, של קליימקס עלילתי מותח שלא מאפשר להוריד את הידיים. ובמושב, כך מתברר, לא הכל פשוט. אינטריגות, איבה, בגידה - וזה הוא זרע התרעלה שאט אט מחריב את הכל.
המספר עצמו, ברוך, הלוא הוא נכדו של יעקב מירקין ממקימי המושב, הוא מגנט רב כוח. לכאורה אנמי, אפרורי, אבל ליבו מלא וגועש ועולה על גדותיו, ומצליח לשבות בהבנת האדם והטבע את לב הקורא.
יכולת ההאנשה של מאיר שליו היא פלא נוסף. הצמחים ובעלי החיים (ובראשם, זייצר כמובן) קמים לתחייה ברומן יוצא הדופן, וכל הטבע רוקד. בהחלט שווה ביקור המושב הזה.
מתוק מדבש.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אבק ספרים
רומן רוסי

רומן רוסי

מאיר שלו

מעודי לא יצא לי לקרוא רומן ישראלי. וכשלפני כמה חודשים החלטתי שהגיעה העת להתנסות, ידעתי שאתחיל בשליו, ובעיקר ברומן רוסי, הקלאסיקה הישראלית הנודעת.
הספר בנוי כאוסף סיפורים, כאשר כל פרק מהווה סיפור אחד מקורות "הכפר" - המושב בו ברוך, הדמות המרכזית בסיפור נולד, מתחנך, וחי. ובעצם אין קו עלילה אחיד, אלא כ-50 סיפורים שונים על החיים בכפר בעמק.
אנחנו חיים את העלייה השנייה בספר הזה, מההתחלה, בה קבוצת העבודה על שם פייגה נוסדת, על ידי החברים ליברסון, צירקין, מירקין ופייגה, ועד מותם, ובעצם מותם של כל דור המייסדים של המושב.
התיאורים בספר מדוייקים מאוד, כל פעם שקראתי את הספר יכלתי לדמיין באופן מדויק את המושב, את הנופים הסובבים, ואת האווירה החלוצית, של מדינת ישראל בהיווסדה. לא ציפיתי לכך שאמצא את עצמי מזדהה עם דמויות המייסדים, מדובר הרי בעולים מן העלייה השניה, ואני בכלל בן להורים מהעלייה הסובייטית בשנות ה-90. עם זאת, רבות הצלחתי להבין בדיחות נסתרות, מילים שמקורן ברוסית, וגם הגעגוע המוכחש והקטן, למולדתם שעזבו, אוקראינה. הסיפורים אותם סיפורים, ההלצות אותן הלצות, רק כמעט מאה שנים של הבדל בין שתי העליות.

הספר בהחלט פנינה תרבותית, וחיבבתי אותו. אמנם כ"עירוני" אולי לא אבין אף פעם את המשמעות המלאה של הסיפורים הללו, התככים בין חברי הכפר, והיריבות עם הקיבוץ השכן. אבל בהחלט הספר הצליח לבדר אותי, ולהכניס אותי קצת לאווירה הזאת, של המושב פעם. היו פרקים שריתקו אותי ולא יכלתי להוריד את הספר מידי כשקראתי אותם, והיו כאלה ששיעממו אותי ורק חיכיתי לסיים.

אחרי הכל "רומן רוסי" הוא ספר שכתוב היטב, מצליח לשאוב את קוראיו לתוך העלילה המיוחדת שלו, ובעיקר ממלא בנוסטלגיה לזמן ומקום בו עוד לא הייתי קיים.
ממליץ בחום.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סטודנט חיפאי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“אגדה חלוצית מרתקת, כתיבה זורמת שזורה בהומור . הספר מצליח להביא בצורה משעשעת את האופי החלוצי וראשית ה”