ביקורת ספרותית על רומן רוסי - ספריה לעם #342 מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

זהו הראשון ברומנים של מאיר שלו, שיצא ב-1988 ונדמה שהיה כאן מאז ומתמיד. מאז יצא, נוכחותו חזקה ומאז ועד עתה (שלהי 2020) נספרים 7 רומנים. אני מחכה לעוד וההמתנה מורטת עצבים.
מאז יצא רומן רוסי, יצאו השאר אחריו בקצב של אחד בהפרש של 3-5 שנים. כן ירבו.
רומן רוסי עוסק כמובן ב"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, שהחלוצים באו להפריח ולייבש, להפריח את השממה ולייבש את הביצה. החלוצים היו בני העליה השניה מרוסיה, כאלה שהשמש המלובנת בקיץ הניסה את רובם מהארץ והקומץ האידיאולוגי שנותר בא לסלק את המים, שהפכו את השהות במקום לאתגר לבני אדם אל מול יתושי האנופלס והמלריה שלהם, והבוץ הנוראי בו שקע הכל בחורף. משירדו פני המים, פנו החלוצים להפריח את השממה והאתגרים רבים. כשיש אתגרים, השכל הישר מצריך התאגדות לקבוצת עבודה וזו צריכה שם: חבורת העבודה על שם פייגה. ואלה חבריה, פרט לפייגה, שכולם כמובן אהבו אותה – מירקין, צירקין מנדולינה וליברסון. בכנרת הם נהגו להתרחץ בעירום, כי לא מתרחצים בלבוש. בעבודה מתלבשים כי צריך להגן על הגוף מהשמש, מהחרקים ומהלכלוך, וכמובן ממה יאמרו. ותמיד אמרו.
רומן רוסי אינו רומן ליניארי. אין הוא עוסק בהתחלה, באמצע ובסוף, אבל מספר על כולם בעין בוחנת, מבקרת, אוהבת. בעיקר אוהבת. העין הזו היא עינו של ברוך, הנכד של מירקין, הבן של אסתר ובנימין, שיוצאים מהתמונה משנכנסת הפצצה. ברוך גדל תחת מעטה האהבה הלא נגמרת של סבו יעקב מירקין ובסיוע המחנך פינס, ובגיל 12 הוא גדול כמותו, שוקל 110 קילוגרם ואחד הנערים החזקים בכפר. זה לא מונע מסבו לכסותו כל לילה ומצדו לא נמנע מלבצע את צוואת הסב, שהיא הנקמה שלו בכפר, שהפנה עורף לבנו אפרים, דודו האהוב של ברוך: על ברוך לקבור את הסב בחלקת האדמה שלו ולא בבית הקברות הכללי מחוץ לכפר. הכפר אמנם קם מחבורת העבודה של מירקין, צירקין וליברסון, אבל קיבל מכוח האינרציה והמציאות ועד והוועד מחליט ומתנגד. הוועד כמובן התנגד לקבורת מירקין בחלקת אדמתו, אבל לכו תתנגדו לנכד החזק בכפר. כעבור שנים מקום הקבורה הפך ל"בית עולם לחלוצים", בתנאי שהם מהעליה השניה ומקיימים את תנאי החברות עם מירקין או הם עשירים יחסית. העושר של שאר הנקברים הפך את ברוך עצמו לעשיר ואת בוסקילה, הדוור לשעבר של הכפר, למנהל עסקיו ומנהל בית הקברות.
אבל עד למוות והנקמה אנו מתענגים על סיפוריהם של פינס המחנך האגדי, משולם הנודניק הנצחי, המנציח הרשמי של חיי הכפר, של אורי המסולק מהכפר ואפרים, שהתנדב לצבא הבריטי וחזר חצי בן אדם, בחור יפה תואר ומוצלח, שהכפר כבר לא יכול היה כבר להסתכל לו בפניו הפצועות, גרם לו מה שגרם והצית את הנוראה שבנקמות.
וכך, סיפור בא וסיפור יוצא, החיוך לא סר מהפרצוף רוב הזמן. לא שמדובר בסיפור שבא רק להנעים לקורא את זמנו. פה ושם בהחלט גודשות הדמעות את העיניים וצריך רגע הפסקה. השחוק והדמע הולכים יד ביד כי אלה החיים ובכפר אלה גם ריחות התבלינים, העצים, הפרחים, זבל הפרות, הסוסים, החלב שנחלב בידיים אוהבות ובמכונות משוכללות, ריח האדמה, ריח הדיזל של הטרקטורים החדשים, ריח עצי הפרי ובסוף בסוף, גם ריח הנקמה המתוק.
ורק פינס המחנך האגדי ממשיך להיות הזקן החי, זה ששבץ מוחי סילק את עברו והותירו עם ההווה בלבד. שוב ושוב הוא מבהיר שגם בחינם לא יסכים להיקבר ב"בית עולם לחלוצים", אבל ברוך לא מוותר ומפסיד. כך נסגר מעגל זה, כמו גם המעגל עם אורי ומעלליו על מגדל המים. לכנות את סיפורו זה של שלו ספר מופת זה קל, קל מדי. זה ספר מופת.
זה גם הספר היפה ביותר שנכתב בשפה העברית

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על רומן רוסי - ספריה לעם #342