ביקורת ספרותית על רגעי האור מאת אסתר שטרייט-וורצל
ספר בסדר

---

מכירים את האנשים האלו שאומרים ש"באופן כללי אני נגד קיצוניות"? ברור שמכירים. אנחנו חיים בתוך כאלו. החינוך שלנו, בדרך מעייפת ומתורגלת עד אימה מחנך לבינוניות. ל"בסדר". להיות ממוצע זה כל כך בסדר, וכל כך רגיל. אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה לנצח, נכון? נכון. אוקיי, זאת הסיבה שריכזנו בשבילכם מלאי של סיפורים לא משעממים בעליל. הקיצוניות שולטת בהם. בגידות, ניסיון אונס, אלימות, הפלות של נערות... להמשיך? אני לא יודעת מה בדיוק מושך אנשים לדברים האלו. אולי הצד היותר גס, הקשוח, אולי אפשר לקרוא לזה אפילו צימאון לדם. אולי הצד העדין דווקא, האופטימי, שקורא על דברים כאלו מתוך עניין טהור וורוד. ואולי הצד הריאלי יותר, הלימודי, המושכל, זה שטוען שחייבים לקרוא על דברים כאלו כדי להכיר את המציאות שבה אנחנו חיים. אולי מין ערבוב מוזר כזה של כולם. בכל מקרה, אין ספק שאנחנו נמשכים לסיפורים קשים. משהו בהם מגרה אותנו, מושך אותנו, מזמין אותנו למציאות חשוכה, מספר לנו סיפור על אנשים ש"למרת הכל התגברו".
סליחה על הציניות, אבל קשה לוותר עליה. לא כשמדובר בסיפור שפשוט עירבב בתוכו כמויות של חומר כדי לספר על ילדות קשה וחיים קשים. זה ספר שמנסה ללמד אותנו בדרך קולנועית על התמודדות הירואית ועל הרגעים היפים שקיימים גם שם. לא נשמע לכם קצת טו מאצ' הוליווד סטייל?
האמת שאסתר שטרייט וורצל היא סופרת שאני מעריכה, יש ספרים שלה שאני מאוד אוהבת גם. אבל גאד, הגזמת. פשוט הגזמת. זאת נהייתה טלנובלה. כן, מהסוג המעניין, המרגש. אבל לא מאוד לא אינטליגנטית. הסיפור נופל לסטריאוטיפים הרגילים. מרכיב ההפתעה, אחד הדברים היותר מדהימים בספרים (שלא לדבר על החיים) לא ממש קיים. בכנות, פשוט התאכזבתי. הכתיבה יפה, אבל זה בערך מה שאני יכולה להגיד על הספר הזה. בספרים על דמויות "בסדר" צריכה להיות מורכבות, עומק, בשביל שהם יהיו טובים. ספרים כאלו לעומת זאת הם ממש בגרושים. כל דבר הוא בעל "עומק", כי לדמות יש חיים קשים. אז הספר הזה הוא יותר גרוע מ"בסדר" רק בגלל שהרעיון שלו כל כך אמור להיות לא בסדר.
ולא, האמת שהחיים שלי רחוקים מלהיות נורמאליים, וזה בדיוק מה שמעצבן אותי. הנפילה הזאת לקלישאות. חיים קשים זה לא דבר כזה יפה ומתוק, ואני לא אוהבת ציפויי סוכר. זה לא מושלם, זה מכוער. אלו הפנים של הקבצן שצועק והזונה בצומת. אל תלבישו על סיפורים קשים צביעות, אל תייפו אותם. תשחקו את המשחק, עם הכאב והיופי השלובים, אבל במינונים סבירים. ה"חיים הקשים" ממש לידיכם, אז בבקשה, אל תגבשו עליהם מושג שגוי בגלל ספרים כאלו. זה כל כך לא מתקדם. או כמו ששמעתי מישהי אומרת לחברה שלה: "פייסבוק זה כזה 2013". מה לעשות, השתכללנו, העמקנו. אנחנו מנסים להגיד למורכבות. אבל מה, ספרים כאלו פשוט הורסים אותה.

» ביקורות נוספות של Lali
» ביקורות נוספות על רגעי האור